אמצעים אומנותיים
האמצעים האומנותיים בשיר משקפים את התיסכול של הדובר מצד אחד על מותם בטרם עת של הצעירים, ומצד שני את ההבנה וההשלמה שאנו עם הנלחם על קיומו בתקווה לחזור למולדתו.
הפנייה אל האדמה היא כמו אל אם. אמא אדמה שאמורה לתת חיים, להזין אותנו, אך גם מתוך הבנה "כי מעפר באת ואל עפר תשוב" .
החזרה על הביטוי: "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד" באה במובנים שונים לאורך שלושה מתוך ארבעת בתי השיר. הביזבוז מתגלה מבית לבית גם באמצעות האמצעים הנוספים. "המטאפורות בבית הראשון מעצימות את תפקידה המזין והמחייה של האדמה. אך ייעודה השתנה, ולאורך השיר מתברר ייעוד אחר- מקום קבורה. הכעס הוא הן על האדמה והן עלינו שאנו עושים בה שימוש לא נכון, ובמקום להנביט בה חיים: זרעים של סוגי דגנים שונים בשלים- המזון הבסיסי ביותר לקיומנו, (כסמת, חיטה, שעורה ושיבולת שועל ) אנו טומנים בה זרעי מוות- גופות. השימוש במטאפורות ב"ְּ חֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר" משקף את הפניה אליה כאמא אדמה שאמורה להיות רחומה, לגונן עלינו בחיקה, לשמש לנו מקום ברכה ....אך (כאן מחלחל הרמז ליעודה הנוסף) היא משמשת מסתור - כקבר. בבית ב' השימוש במטאפורות כבתארים סופרלאטיביים בנוגע לאיפיון הנערים החללים: הם חינניים, טהורים, אמיצים, חפים מפשע שטרם מילאו את (אריג) מהלך חייהם.
ההבנה מתבהרת מבית לבית במבנה השיר בן ארבעת הבתים: בבית א' מדובר על הייעוד המקורי, בבית ב' מחלחלת הבנה שהשורש ט.מ.נ מכוון לקבורת גופות. שאם לא כן, הדובר היה משתמש בפועל ז.ר.ע. כן מועצם חוסר ההגיון בטמינת פרחי פרחים רעננים, בריאים שטרם הגיעו לבשלות ולפריחה. בבית ג' הפנייה הצינית "הא לך" מדגישה את הכאב והתסכול על הובלת מיטב הבנים לקבורה שמלווה הספד על תכונותיהם המושלמות. ובבית ד' מגיעה ההשלמה באמצעות הארמז המקראי: " וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, יְהוָה." כפי שהשם ברך את יצחק שזרעו יהיה לעם רב, כך החללים הללו במותם ציוו לנו את החיים, ובזכותם יקום עם רב שיתיישב במולדתו. החללים הם "כֹּפֶר חַיֵּינוּ"- כפרה עלינו.
גם ההאנשות "רְאִי, אֲדָמָה", "נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ", "וְאַתְּ תְּכַסִּי" מלמדות אותנו על האנשת הגורמים שאמורים לספק חיים (אדמה, מים-טל ושמש). אך הם ממלאים את תפקידם באופן חלקי בלבד: בבית ב' "וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם"- השמש הספיקה לתת חיים בחלק מהזמן, הטל גם כן והאדמה בבית ד' מכסה את המת, והצמחיה תמשיך לצמוח גם לאחר מותם " יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ".
זאת ועוד, הפיסוק מבליט את התהליך שעובר הדובר בינו לבין עצמו: בבית א' המשפט החוזר מסתיים בסימן קריאה מתוך הבעת הכאב והתיסכול על הביזבוז הנורא בנוער שהולך אל מותו בטרם עת. כמו כן, שלש הנקודות שמעצימות את השינוי בייעוד האדמה. בבית ב' הדובר מפרט את הביזבוז כמי שמסביר לעצמו ולסביבה ממה נובעת תחושת הביזבוז. בבית ד' מופיעים שלושה סימני קריאה, כשהמשפט החוזר שוב מסתיים בסימן קריאה והפעם מתוך נחרצות של הבנה, השלמה שאם בחיים אנו חפצים, יש לכך תשלום כואב. כמו כן, השאלות הרטוריות בבית ג' באות להדגיש באמצעות המבוכה את המובן מאליו: אין טובים מאלה, נתנו את הטוב ביותר שהיה לנו.
טשרניחובסקי הרופא במקצועו חי ומביע את התיסכול בין הצורך לשמור על החיים, לבין הצורך להגן על המולדת למען תקומת העם.