סיפורי יוסף - תקציר

תקציר

סיפור זה קוטע את מחרוזת סיפורי יוסף ומתרכז בעולמו של יהודה, בנם הרביעי של יעקב ולאה. גיבורת הסיפור והדמות המקדמת את העלילה היא תמר כלתו (אשת בנו). תמר, בצעד אמיץ ונחוש, מעזה לדרוש את זכויותיה ממשפחת בעלה, ובעת שהיא נחשפת ונמצאת בסכנת חיים, היא שולפת (ומסכנת את ה) הוכחות שיצילו אותה ויתמכו במעשיה.

 

סיכום הפרק

בפס' א'-י' מסופר כי יהודה מתיישב באזור בשם עדולם ומקים שם משפחה משלו עם אישה כנענית בשם בת שוע, ולהם נולדים שלושה בנים: ער, אונן ושֵלָׂה. האובדן הקשה של שני בניו הגדולים מהווים גמול דורות, בשיטה של מידה כנגד מידה על כך שהטעה את אביו שיוסף מת, ליהודה מתו בפועל שנים בנים.  

ער ואונן לא מתו רק בגלל מעשי יהודה אביהם אלא נענשו גמול אישי בשיטה של מידה כנגד מידה  על כך שסרבו להביא חיים לעולם יחד עם האישה עימה שכבו למטרות הנאה בלבד. מעשיו הרעים של ער מביאים את ה' להרוג אותו. כלומר מדרש השם של ער זה "רע" (דומה למדרש השם של נח - שמצא חן בעיני ה').

לאחר מות ער בנו הבכור של יהודה, תמר, כלתו של ער, נותרת אלמנה. 

על פי חוקי הייבום שבתורה, אם אדם נשוי מת בטרם הביא ילדים עם אשתו, על אחיו לקחת את אשתו האלמנה להתחתן איתה ולהביא עימה ילדים שיישאו את שם האח המת וימשיכו את דרכו. בחוקי המזרח הקדום, חוק הייבום מעט שונה. לא רק האח יכול לייבם אלא גם קרובי משפחה נוספים (כמו במקרה של בועז שייבם את רות למרות שלא היה האח של בעלה).
יהודה, אבי המשפחה, מבקש מאונן, בנו השני, לייבם את תמר כדי להקים זרע לאחיו ער שמת. אונן, שיודע שהילד לא ייחשב כשלו ולא ייקרא על שמו,  שוכב עם תמר, אך שופך את זרעו מחוץ לגופה (יש פה רמז למדרש שם: בשל שפיכת הזרע לבטלה כמעשה אוננות, נקרא אונן על ידי המספר). מעשה זה של אונן מכעיס את ה', והוא הורג גם אותו.

ממשיכים לחפור: ממקרה זה חז"ל למדו שלגבר נשוי אסור לשפוך זרעו לבטלה (לא דובר ברווק).  וכן מכאן למדו חז"ל כי לגבר נשוי (שמחוייב עדיין במצוות "פרו ורבו"), אסור להשתמש באמצעי מניעה, (אך לאשתו מותר להשתמש כרצונה באמצעי מניעה, כי מצוות פרו ורבו נאמרה לנוח ובניו בלבד ולא לנשותיהם שיצאו יחד עימם מהתיבה).

בפס' י"א תמר, חסרת המזל, נותרת מסורבת ייבום ובודדה, ועל-כן היא נדרשת מצד יהודה לחכות בבית אביה עד להתבגרותו של בן הזקונים (האח הצעיר ששמו שֵלָה) שייבם אותה, דבר שאינו קורה בבוא היום כי יהודה חושש שבניו מתים בגללה שהיא "אישה קטלנית", (כי לא יודע מה קורה בחדר המיטות שלהם - לא יודע שהם חוטאים ולכן ה' מענישם בגלל מעשיהם שלהם). 

ממשיכים לחפור: לפי חז"ל אין להתחתן עם מישהו שנפטרו לה שלושה בעלים. אולם לתמר נפתרו רק שניים כך שהחשש של יהודה לא היה מוצדק גם לא לפי אמות המידה של חז"ל שהצדיקו הימנעות מנישואים עם אלמנה רק לאחר 3 מקרי מוות.

 לימים מתה גם בת שוע, אשת יהודה. הערת המספר המקראי  נחוצה להבנת ההמשך (מדוע תמר המתינה עם התרגיל שהיא עושה ליהודה עד מות אשתו ולא מייד כאשר שלה בנו השלישי מגיע לגיל הפיריון).

בפס' י"ב-י"ט תמר, הרואה שיהודה אינו עומד בהבטחתו, משלה אותה (כלומר רמז למדרש השם של שלה), מחליטה לעשות מעשה למען הבטחת עתידה, ומנצלת את הגעתו של יהודה לתמנתה (העיר תמנה) בזמן ה"גז" (חג גזיזת הצמר מעל הצאן) כדי לשכב עמו ולהרות ממנו. 

היא פושטת את בגדי אלמנותה ומתחזה לזונה ודורשת ממנו ערבון בתמורה ליחסי המין, עד שישלם לה את הסכום המוסכם. כדי לעשות זאת תמר מורידה את בגדי האלמנות שלה (נשים אלמנות לבשו בגדים מיוחדים) ולובשת בגדים המיוחסים לזונות וכן מכסה (מצטעפת) את פניה כדי שיהודה לא יזהה אותה. 

יהודה, שהתאלמן מאשתו בת שוע, ולא קיים יחסי אישות עם אישה מזה זמן, מבקש מהאישה הזונה לשכב עמו. תמר מנהלת עמו משא ומתן שבו היא שואלת "מה תתן לי כי תבוא אליי (=מה תשלם לי כדי לשכב איתי)?", וכשיהודה מציע גדי עזים, תמר דורשת ערבון שיישאר אצלה עד לתשלום גדי העזים. 

ה"חפץ" שיהודה נדרש לשלם, מהווה מידה כנגד מידה על כך שטבלו את הכותונת של יוסף בדם של שעיר עיזים (וזאת כעונש מידה כנגד מידה על כך שיעקב התחפש לעשיו באמצעות צמר של גדי עיזים (עבירה גורר עונש גורר עונש))....

תמר דורשת שלושה פריטים מזהים ואישיים שייחדו גברים מכובדים באותה תקופה, כערבון: חותמת (גלופה על הטבעת), פתיל (חגורת גוף) ומטה (מקל). יהודה נותן לתמר את הערבון שביקשה ושוכב עמה אך בניגוד לבנו אונן הוא לא "נזהר" והיא נכנסת להיריון מיהודה. 

בפס' כ'-כ"ג שולח יהודה את חברו הטוב, חירה העדולמי, עם גדי עזים כתשלום לאישה הזונה שעמה שכב. חירה אינו מוצא את הקדשה (לשון שגיא נהור - כינוי "נקי" - לזונה), וכשהוא שואל את אנשי המקום בתמנתה היכן היא, הם אומרים כי מעולם לא הייתה שם קדשה. יהודה נלחץ מחזרתו של רעהו מבלי שמצא את הזונה. הוא חושש מפגיעה בשמו הטוב, שכן החפצים המזהים שלו נמצאים אצלה.

בפס' כ"ד-כ"ו מתוארת הידיעה שהגיעה ליהודה לאחר כשלושה חודשים, שכלתו תמר נכנסה להיריון מיחסים אסורים (כלה נחשבה כשייכת למשפחת החתן, ואסור היה לה להינשא לאחר, אם לא שחררו אותה באמצעות טקס "חליצה" (בדומה לפלוני אלמוני שוויתר על רות עבור בועז)).

יהודה לא שואל את תמר מה יש לה לומר להגנתה וגוזר על תמר מוות בשריפה, (כמקובל במזרח הקדום), אולם רגע לפני הוצאתה להורג, היא שולפת את הערבון שנתן לה יהודה, והוא משמש אותה כדי להוכיח לו שהיא לא זנתה אלא הרתה ממנו (כלומר בצורה חוקית - לפי חוקי הייבום במזרח הקדום). למרות שיהודה שפט אותה בלי לתת לה הזדמנות להתגונן היא לא מביישת אותו לפני כולם, לא שופכת את דמו, לא מלבינה פניו ברבים כפי שהוא עשה לה, אלא מניחה לו להחליט האם הוא יזהה (יכיר) שזו החותמת שלו או יתחכש לכך ויאשים אותה שגנבה/השיגה את הנ"ל במרמה. 

המילה "הכר נא" היא עוד דוגמה ל"מידה כנגד מידה" (האחים אמרו ליעקב להכיר/לזהות את כתונות יוסף וגם זה עונש מידה כנגד מידה על כך שיעקב גרם לאביו העיוור לא להכיר/לזהות שמדובר בעשיו אלא ביעקוב (כאמור: עונש גורר עונש גורר עונש)).. 

יהודה מודה באשמה (=מדרש שם כפול/נוסף ליהודה (מדרש השם הראשון קבעה לו אימו בפרק כ"ט). הוא אומר "צדקה ממני". פירוש א: צודקת יותר ממני. פירוש ב. הילד הזה נולד ממני. 

 בפס' כ"ז-ל' כמו אחרי עקרות רבקה,  גם לתמר וליהודה נולדים תאומים אחרי שתמר חיכתה שנים רבות לילד. שם האחד פרץ - מדרש שם - התפרץ לצאת החוצה לפני אחיו הראשון (שבשונה מיעקב שתפס בעקב עשיו ולא הצליח לגבור על עשיו, פרץ הצליח לגבור על אחיו הבכור ולצאת בפועל ראשון (למרות שאחיו הבכור הוציא את ידו ראשון)).  

למעשה הסוף הטוב של הסיפור מבטא את מדרש השם של תמר - תם מר (יגמר המרירות).

בסיפור זה דימיון לסצנת דפוס העקרות של הנשים הצדקניות. תמר לא עקרה מסיבות ביולוגיות וגם לא בגלל שה' גרם לה להיות עקרה אלא בגלל שבני אדם רעים/חוטאים סירבו להינשא לה או להכניסה להריון למרות ששכבו איתה פעם אחר פעם. כמו בסצנות העקרות האחרות בסופו של דבר נולד דמות "גיבור". הילד שיוולד לה הוא יהיה אבי שושלת בית דוד. כלומר, בזכות אירוע נועז זה נולדה שושלת בית דוד.

בסיפור זה יהודה נענש במידה כנגד מידה על מעשיו. בנוסף לאמור לעייל, לפי עקרון הגמול מידה כנגד מידה, מובן מדוע העדיפה לשכב עם יהודה המבוגר ולא עם בנו הצעיר. וזאת, בגלל שיהודה שיקר לתמר ולא נתן לה את שלה, לכן תמר שיקרה ליהודה וגרמה לו לשכב איתה.

ממשיכים לחפור:

יתכן ותמר עשתה את התרגיל ליהודה המבוגר ולא לבנו הצעיר שלה כי חשדה שהילדים של יהודה עקרים. הרי גם ער וגם אונן לא הכניסו אותה להריון. המספר המקראי מספר יודע כל מספר לנו כיצד היא לא נכנסה להיריון אך יתכן והיא כלל לא ידעה מה הם זוממים/עושים בשעה שהם שוכבים איתה למטרות הנאה בלבד. לכן לא לקחה סיכון ושכבה עם יהודה שבוודאות הוא לא עקר.  

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 3 (בתחתית העמוד) - סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

בסעיף א - צריך להסביר מה יכל לגרום לכך שלא יהיה המשכיות/צאיצאים נוספים למשפחת יהודה. שימו לב, יש להציג יותר מסיבה אחת, שכן, דרשו בבחינה "נסיבות" (=בלשון רבים!).

בסעיף ב2 יש להתייחס לכך שמתמר יצא אבי שושלת בית דוד - שהוא דמות מרכזית בעם היהודי.

בסעיף ג - יש להביא ראיה להגינות וראיה ליושרה.

רושמים במחברת
מונחים חשובים:
מדרש השם , חוקי הייבום , הערת המספר המקראי ,  לשון שגיא נהור , שלושה (מספר סמלי),  "חליצה" ,  סצנת דפוס העקרות , מידה כנגד מידה 

מילים חשובות:

גז (גזיזת צמר), מצטעפת (מתכסה) תתן לי (תשלם לי) תבוא אליי (תשכב איתי) חותמת (גלופה על הטבעת שמהווה סימן היכר אישי), פתיל (חגורת גוף) מטה (מקל) קדשה (זונה).