הסבר ליחידת מאימתי

הגמרא מביאה הוכחה לטובת רבא - 

''תא שמע: מאימתי כל אדם מותרין בלקט? משילכו בה הנמושות''

כלומר בראשונה מי שיכול לקחת את הלקט, השיבולים, הם העניים בלבד.

אחר כך, בשניה, ממה שנשאר, יכולים ה'נמושות' לקחת את הלקט.

ואחר כך, בשלישית, ממה שנשאר, יכולים 'כל אדם' לקחת מהשיבולים שנפלו.

בקטע הבא הגמרא עוסקת בזיהוי ה'נמושות', ומביאה שני פירושים - 

"ואמרינן, מאי נמושות = ואמרנו, מיהם הנמושות?

ואמר רבי יוחנן סבי דאזלי אתיגרא = רבי יוחנן הסביר שהכוונה לזקנים שהולכים עם מקל

ריש לקיש אמר לקוטי בתר לקוטי" = וריש לקיש אמר שהכוונה למי שלוקח את מה שנשאר

מגיעה הגמרא להוכחה - 

"ואמאי, נהי דעניים דהכא מייאשי = ומדוע, נכון שהעניים כאן מתייאשים

איכא עניים בדוכתא אחריתי דלא מיאשי" = יש עניים במקום אחר שלא מתייאשים

כלומר, עבור עניים שלא נמצאים במקום בו נשארו שיבולי 'לקט', השיבולים הם 'יאוש שלא מדעת'

כי הם לא יודעים האם השיבולים ישנם או לא

והדין הוא ש'כל אדם מותרין בלקט' - שכולם יכולים לקחת, רואים שזה נחשב יאוש

כדברי רבא שיאוש שלא מדעת נחשב יאוש! 

מסביר אביי -

''אמרי כיון דאיכא עניים הכא'' = אומרים שבגלל שיש עניים כאן

''הנך מעיקרא איאושי מיאש'' = העניים מלכתחילה מתייאשים

''ואמרי עניים דהתם מלקטי ליה'' = ואומרים שהעניים שם ילקטו 

כלומר, אביי מסביר שאין כאן 'יאוש שלא מדעת' אלא 'יאוש מדעת'

משום שהעניים שנמצאים במקום אחר

מראש יודעים שמי שיקח את הלקט זה העניים הקרובים

ולכן הם מתייאשים מראש, 

ומשום כך זה נחשב יאוש ומי שמוצא יכול לקחת