הסבר ליחידת המבוא - יאוש שלא מדעת

[שורה 1] יאוש שלא מדעת 

הגמרא מציגה מקרה. במקרה זה לאדם נפל חפץ והוא עוד לא יודע שהוא נפל ממנו. לא שם לב.

זה נקרא 'יאוש שלא מדעת' משום שהמאבד לא 'יודע' שהחפץ נפל כדי שהוא 'יתייאש' ממנו.

נשאלת השאלה - האם המוצא יכול לקחת את החפץ לעצמו?

אם זה נחשב ייאוש – המוצא את החפץ יכול לקחת אותו לעצמו. ואם זה לא נחשב ייאוש – לא.

תרגום

אביי אמר לא הוי יאוש, רבא אמר הוי יאוש.

אביי אמר לא נחשב ייאוש, ורבא אמר נחשב ייאוש.

פירוש

הגמרא מביאה את הדין, שנמצא במחלוקת - 

לפי אביי זה לא נחשב ייאוש, והמוצא לא יכול לקחת את החפץ לעצמו, 

ולפי רבא זה נחשב ייאוש, והמוצא יכול לקחת את החפץ לעצמו.

תרגום

בדבר שיש בו סימן, כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש.

בחפץ שיש לו זיהוי, כל העולם לא חולקים, שלא נחשב ייאוש.

פירוש

הגמרא מבארת מתי יש הסכמה -

אין מחלוקת בין אביי ורבא - אם לחפץ שנפל יש סימני זיהוי, לפי כל השיטות, גם לפי אביי וגם לפי רבא, 

זה לא נחשב ייאוש, והמוצא לא יכול לקחת לעצמו.

תרגום

ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף, לא הוי יאוש.

ולמרות ששמענו שהתייאש בסוף, לא נחשב ייאוש.

פירוש

(שורות 3-5) ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף, לא הוי יאוש.

הגמרא מחדשת –

שבמקרה זה, כשיש לחפץ סימני זיהוי, גם אם נשמע את המאבד אומר שהוא מתייאש, 

זה לא נחשב ייאוש, והמוצא לא יכול לקחת לעצמו.

תרגום

דכי אתא לידיה, באיסורא הוא דאתא לידיה. 

שכאשר בא לידו, באיסור בא לידו.

פירוש

(שורה 5-6) דכי אתא לידיה, באיסורא הוא דאתא לידיה. 

הגמרא מנמקת - 

מדוע המוצא לא יכול לקחת לעצמו? משום שהוא לקח את החפץ באיסור, עוד לפני שהמאבד התייאש.

תרגום

דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: 'סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא ושקילנא ליה'.

שכאשר ישים לב שנפל ממנו, לא יתייאש, יאמר: 'זיהוי יש לי בו, אתן את הזיהוי ואקח אותו'.

פירוש:

(שורות 6-8) דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: 'סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא ושקילנא ליה'

הגמרא מוסיפה נימוק – 

שכאשר ידע המאבד שהחפץ נפל ממנו, הוא לא יתייאש, הוא יחשוב שיוכל לאתר ולקבל את החפץ באמצעות סימני הזיהוי שלו.

תרגום

בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, אע"ג דאית ביה סימן, רחמנא שרייה, כדבעינן למימר לקמן. 

בשפת הים ובמי הנהר, למרות שיש בו זיהוי, התורה התירה, כמו שנאמר בהמשך.

פירוש

בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, אע"ג דאית ביה סימן, רחמנא שרייה, כדבעינן למימר לקמן.

הגמרא מבארת מתי יש הסכמה

מצב נוסף שבו אין מחלוקת בין אביי ורבא -

אם נפל למאבד החפץ לתוך הים או הנהר, גם אם יש בחפץ סימני זיהוי, גם אביי וגם רבא מסכימים שזה נחשב ייאוש, והמוצא יכול לקחת לעצמו, ודין זה יתבאר בהמשך.

תרגום

כי פליגי בדבר שאין בו סימן.

כשנחלקו, בחפץ שאין לו זיהוי.

פירוש

(שורות 10-11) כי פליגי בדבר שאין בו סימן. 

הגמרא מבארת באיזה מקרה אין הסכמה – 

באיזה מקרה נחלקו אביי ורבא? בחפץ שאין לו סימני זיהוי. 

תרגום

אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה.

אביי אמר לא נחשב ייאוש, שהרי לא ידע שנפל ממנו.

פירוש

(שורות 11-12) אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה.

הגמרא מנמקת את שיטת אביי – 

לפי אביי זה לא נחשב ייאוש כי בפועל המאבד לא שם לב, הוא לא ידע שהחפץ נפל ממנו ולא התייאש, ולכן המוצא לא יכול לקחת לעצמו.

תרגום

רבא אמר הוי יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה מיאש, מימר אמר: 'סימנא לית לי בגויה', מהשתא הוא דמיאש.

רבא אמר נחשב ייאוש, שכאשר יידע שנפל ממנו יתייאש, יאמר: 'זיהוי אין לי בו', מעכשיו הוא מתייאש.

פירוש

(שורות 12-14) רבא אמר הוי יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה מיאש, מימר אמר: 'סימנא לית לי בגויה', מהשתא הוא דמיאש.

הגמרא מנמקת את שיטת רבא - 

לפי רבא זה נחשב ייאוש, כי ברגע שהמאבד ישים לב שנפל לו החפץ, הוא יתייאש ממנו, כי הוא יודע שאין לו בו סימני זיהוי, לכן כבר מעכשיו נחשב שהוא מתייאש.