תקציר ידע

מבוא

מהי הלאומיות?

מושגי יסוד:

לאומיות – היא התופעה הכוללת את תחושת ההשתייכות ללאום מסוים, בעל תרבות משותפת (שפה, מנהגים מסורת), בצירוף להתפתחות תודעה ושאיפה של הלאום להגיע להגדרה עצמית (עצמאות).

לאום – קבוצת אנשים שיש לה מוצא משותף ערכי תרבות משותפים כמו היסטוריה, שפה, זיכרונות, מיתוסים ולעיתים גם דת משותפת, אשר שואפת להגיע להגדרה עצמית בטריטוריה מוגדרת.

מדינת לאום – מדינה שרוב תושביה הם מאותו מוצא אתני, הם חיים בטריטוריה משותפת ויש להם ערכים משותפים.

לאומיות אתנית – לאומיות המתבססת על השתייכות בני הלאום לאותה קבוצה אתנית (אותו מוצא), לאותה תרבות, היסטוריה, שפה ועבר משותף. כלומר, יסודות שאינם פרי בחירה.

לאומיות פוליטית (אזרחית) – לאומיות המבוססת על ערכים ורעיונות משותפים, כאשר האוכלוסייה מרוכזת באותה טריטוריה אבל יכולה לכלול קבוצות אתניות שונות, שיש להן ציפיות לעתיד משותף. כלומר, מדובר ביסודות שהם פרי בחירה. 

מקור התמונה- 

הלאומיות המודרנית

מה קושר ומלכד את בני אותו לאום? מה היו השינויים שיצרה הלאומיות המודרנית באירופה במאה ה-19?

מרכיביה העיקריים של תופעת הלאומיות המודרנית ומאפייני התנועות הלאומיות שהתגבשו באירופה במאה ה-19

הלאומיות המודרנית התפתחה במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19 והביטויים הבולטים למימושה במאה ה-18 היו: הכרזת העצמאות של המושבות באמריקה (ארצות-הברית) והמהפכה הצרפתית שהולידו את הצהרת זכויות האדם והאזרח. במאה ה-19 צמחו רבות מהתנועות הלאומיות באירופה, אך רוב המרידות שפרצו על רקע לאומי גם דוכאו בשנת 1848 ("אביב-העמים"). במאה העשרים הלאומיות הובילה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914.

מאפייניה של הלאומיות המודרנית כתופעה חברתית, תרבותית ופוליטית

• הלאומיות המודרנית כתופעה חברתית: האדם הוא יצור חברתי, ובני האדם, בכל מקום ובכל עת, מחפשים מסגרת חברתית שיוכלו להשתייך אליה ולהזדהות איתה. הלאומיות שימשה כמוקד לתחושת שייכות ולהזדהות של הפרט בחברה המודרנית. כאשר מוקדי-הזדהות קודמים – כמו הדת – אבדו חלק גדול מכוח המשיכה שלהם, הופיעה הלאומיות המודרנית כמרכיב מרכזי של הזהות. 
  אם, בתקופה הקודמת אדם ממוצע, שהיה נשאל "מי אתה?" היה עונה "אני נוצרי" [כלומר: הזהות הדתית היא הראשונה העולה בדעתו], הרי שבעולם המודרני סביר להניח שיענה "אני גרמני" או "אני צרפתי", או "אני איטלקי" [כלומר: הזהות הלאומית היא הראשונה במעלה].
• בהקשר הזה הייתה חשיבות רבה להיבט התרבותי: טיפוח שפת הלאום, הפולקלור, הספרות, המוסיקה העממית, הציור והפיסול, התיאטרון (ולימים: הקולנוע) – לכל המגוון התרבותי היה תפקיד מרכזי בגיבוש הזהות הלאומית והגאווה הלאומית ובגיוס המוני העם למען הרעיון הלאומי.
• במישור הפוליטי הלאומיות התבטאה בשאיפה להקמת מדינת לאום ריבונית, שתאחד במסגרתה את כל בני-הלאום

מרכיביה של תופעת הלאומיות המודרנית

1. תרבות משותפת: הכוללת את השפה, הספרות, אמנות, מוסיקה, עיתונות ולעיתים אף הדת משמשת כמרכיב תרבותי.
2. מיתוסים וסמלים לאומיים: הכוללים סיפורי עם, חגים לאומיים, המנון ודגל המדגישים את משותף לכל בני הלאום.
3. זיקה למולדת: טיפוח אהבה וגעגועים לטריטוריה. למשל, על ידי טיולים ומוסיקה.
4. טיפוח זיכרון לאומי: הכולל הדגשת הקשר בין עברו של העם לבין ההווה על ידי מוזיאונים, אתרי הנצחה לגיבורים, ציון ימי זיכרון למלחמות ואירועים חשובים בחיי העם.
5. טיפוח זהות לאומית: כולל את השאיפה להביא לכך שהאדם יעדיף את האינטרס הלאומי על פני האינטרס הפרטי ושיתרום לטובת האומה. האמצעים לכך הם: מערכת חינוך, טקסים, אמצעי תקשורת ושירות צבאי.  

השינויים שיצרה הלאומיות המודרנית באירופה במאה ה-19

הגורמים לצמיחת התנועות הלאומיות

הגורמים לצמיחתן ולגיבושן של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19

גורמים רעיוניים:

א. השפעת הזרם הרעיוני של תנועת ההשכלה

תנועה שהתפתחה בסוף המאה ה-18, שהדגישה את חשיבות השכל (התבונה) כתחליף לאמונה ולדת (הפילוסופים בצרפת רוסו ומונטסקייה).

• תנועה זו הדגישה שמקור הידע הוא באדם ולא בכנסיה.
• לדעתם השלטון צריך לקבל את סמכותו מהעם ולא מידי האל כפי שטען המלך.
• תנועה זו החלה לדבר על ערכים של חירות, שוויון, אינדיבידואליזם ודמוקרטיה שלהם זכאי כל אדם.

רעיונות אלה ערערו את הסדר הישן(מלכים, אצולה, כנסייה), חיזקו את כוחות השינוי והכשירו את הקרקע לצמיחת מנהיגות חדשה שהובילה את תנועת הלאומיות.

דוגמאות בולטות הן: עצמאות ארצות הברית (1776) והמהפכה הצרפתית (1789) עם הסיסמאות של חירות, שוויון ואחווה אשר תרמו לא מעט לגיבוש הלאומיות הליברלית-דמוקרטית.

ב. השפעת התנועה הרומנטית

תנועה שהתפתחה לאחר הופעת תנועת ההשכלה, בסוף המאה ה-18(סופרים ומשוררים כמו גטה בגרמניה וביירון באנגליה ).

• תנועה זו הדגישה את הרגש והדמיון.
• התנועה דגלה בחזרה לעבר בה חי אדם בהרמוניה עם הטבע.
• התנועה חיפשה אחר המיוחד והשונה בכל עם. המיוחד – המשותף לבני אותו עם, השונה – המייחד אותם מעמים אחרים. בכך הדגישו, במיוחד בגרמניה, כי אלה שיש להם תרבות משותפת ראוי שיהיה להם שלטון משותף, ודרשו את איחוד נסיכויות גרמניה.

מקור התמונה - https://es.wikipedia.org/wiki/El_caminante_sobre_el_mar_de_nubes

התנועות הלאומיות הושפעו מתנועה זו בכך שגם הן הדגישו את המיוחד בכל אומה, תוך רצון לחזור לתקופת הגדוּלה של כל עם – כלומר לעבר, לימי הזֹהר של יוון, רומא והקיסרות הגרמנית של קרל הגדול.

ג. השפעת תהליך החילון

•  החילון הוא תהליך שבו התערערה סמכותה הבלעדית של הכנסייה לקבוע ולהסביר את כל תחומי החיים. 
• במשך שנים רבות שלטה הכנסייה הקתולית בעולם. היא שלטה בכל תחומי החיים של החברה האירופאית והכתיבה לבני-אדם את חייהם. 
• הביקורת של המשכילים על הכנסייה, הביאה בהדרגה לתהליך של חילון, לתפיסה שלפיה האדם הוא הריבון לגורלו, במקום האמונה בכוח עליון המכוון את חייו ומחשבותיו (לא מדובר בהכרח על נטישה של האמונה). 

גורמים הקשורים לאירועים היסטוריים: 

השפעת המהפכה התעשייתית

מהפכה שכללה שינויים בתהליכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים כמו למשל:

• תהליך של תיעוש – שיפור בשיטות החקלאיות ויצירת מכונות חדשות הפחיתו את הצורך בידיים עובדות. איכרים רבים מצאו את עצמם מחוסרי עבודה, ועברו אל הערים בתקווה למצוא בהן פרנסה.
• תהליך של עיור- הגירה לערים מן הכפרים הודות להתפתחות אמצעי תחבורה  ותהליך התיעוש  גרם למשבר, לתחושת ניכור ולחיפוש קשרים חדשים. הקשיים החברתיים הולידו צורך בזהות חדשה אותה הם מצאו בלאומיות שנתנה להם זהות משותפת וביטחון.
  
• תהליך של מודרניזציה - היכולת לקבל אינפורמציה ,תורות חדשות ורעיונות לאומיים בזכות המצאת הטלגרף, הדפוס והעיתונות.
• תהליך של דמוקרטיזציה - הרחבת זכות הבחירה, וצמצום האנאלפביתיות אפשרו את הפצת הרעיונות החדשים כולל את רעיון הלאומיות.

______________________________________

פותרים את זה ביחד

כעת, התבוננו בשאלת בגרות על קטע זה:
לחצו כאן ופתרו את שאלה 4 סעיף א.

צריכים מעט עזרה?
בדף זה למדנו על גורמים רעיוניים, על גורמים הקשורים לארועים פוליטיים ועל גורמים חברתיים כלכליים. בשאלה עליכם להתייחס לאירועים פוליטיים ולאחר מכן לגורמים חברתיים כלכליים. בתשובה לשאלה אין להזכיר גורמים רעיוניים.
צפו בסרטון שמסביר מה מבלבל בשאלות כאלו ואיך בכל זאת אפשר לענות נכון על השאלה:

מאפיינים ודפוסי הפעילות של התנועות הלאומיות במאה ה-19

מה היו מאפייני התנועות הלאומיות וכיצד פעלו להגשמת מטרתן?

א. מטרות התנועות הלאומיות: 

1. שחרור מכובש ו/או הקמת מדינה עצמאית ללאום.

2. גיבוש הזהות הלאומית המשותפת לקבוצת הלאום וביסוס זהות זו בקרב בני הלאום.

ב. המאפיינים של מנהיגי התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19:

1. משכילים, בני המעמד הבינוני אנשים שמנהיגותם מבוססת על כישורים פוליטיים ולא על ייחוס או על מסורת.
2. מנהיגים כריזמטיים ששאפו להוביל לשינוי בסדר החברתי-פוליטי ושגיבשו תכניות פעולה למימושו.
3. מנהיגים בעלי יכולת  להשתמש  בכלים מודרניים לגיוס ההמונים.
   
   

ג. תחומי הפעולה של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19:

1. גיבוש הזהות והנחלתה: טיפוח של סמלים לאומיים ותרבות לאומית המנון, דגל; טיפוח השפה הלאומית והפיכתה לשפה משותפת; הקניית תכנים לאומיים באמצעות הספרות ובאמצעות מחקר וכתיבה של ההיסטוריה הלאומית; הקמת מערכת חינוך לאומית; הקמת תנועות נוער. 

2. התארגנות: בחירת הנהגה והקמת מוסדות.

3. הקמת מדינה: מאבק עממי ומאבק צבאי נגד שליטים מקומיים ו/או זרים לצורך השגת עצמאות; ניהול מאבק נגד כוחות מעכבים בארצם; איחוד יחידות פוליטיות נפרדות לכלל יחידה לאומית־ פוליטית אחת; כריתת בריתות עם כוחות חיצוניים שיסייעו למאבק הלאומי. 

ד. שלבי התפתחות הפעילות הלאומית באירופה במאה ה-19 

ניתן להבחין בארבעה שלבים עיקריים:

1. שלב ההערכות: בשלב הראשון קיימת התעוררות המקיפה קבוצה מצומצמת של משכילים מהמעמד בינוני.
אותם משכילים מתחילים בכינוס שיטתי של פולקלור עממי (אגדות, שירי-עם ומוסיקה), עורכים מחקר שיטתי ראשוני של העבר הלאומי וקובעים "תקן" לשפה הלאומית,
כלומר איזה דיאלקט (ניב) ואיזו גרסה כתובה תיחשב מעתה לתקנית. כתוצאה מפעילות זו נוצר אוסף מכונן של דימויים לאומיים.

2. שלב ההרחבה: בשלב השני מוקמות אגודות המביאות את בשורת הלאומיות למעגלים חברתיים נוספים. האגודות הלאומיות מעורבות בייסוד בתי-ספר ומוזיאונים ובהוצאה לאור של כתבי-עת.
בשלב הזה גם מתחילה פעילות פוליטית במטרה להשיג את "הזכויות הלאומיות".

3. שלב המאבק: לאחר שהתנועה הלאומית הצליחה לגייס תמיכה ציבורית רחבה נפתח מאבק עממי-יציאה לרחובות והפגנות. ולאחריו (או בשילוב איתו) מתחיל מאבק מדיני וצבאי. 

התנועה הלאומית מתעמתת עם יריבותיה מבית ומבחוץ. בשלב הזה גם מתגבשים זרמים שונים בתוך התנועה הלאומית (שמרנים, ליברלים, דתיים, סוציאליסטים וכו')

4. לאחר ההקמה: מדינת הלאום ממשיכה להפיץ את התודעה הלאומית. המדינה דורשת מכל אזרח לגלות הזדהות ונאמנות לערכי הלאום. 

היא מפעילה מנגנונים חינוכיים, תרבותיים, משפטיים ותעמולתיים המיועדים לחזק את הזהות הלאומית ולהיאבק נגד גורמים הנחשבים כמסכנים זהות זו.

חשוב לציין: המעבר משלב לשלב במאבק אינו אוטומטי ואינו חד כיווני. התפתחות התנועה הלאומית יכולה להיעצר לפני השלב הראשון או השני ואף לסגת חזרה לאחר תקופה קצרה.

ה. הגורמים המסייעים והגורמים המעכבים למימוש יעדי התנועות הלאומיות
גורמים מסייעים
1. תודעה לאומית מפותחת בקרב בני אותו לאום: ככל שהמאפיינים המשותפים לבני הלאום – הערכים המשותפים, התרבות, הזיקה לטריטוריה וכו' – 
היו נוכחים בעוצמה חזקה יותר כך זכתה התנועה הלאומית לתמיכה רבה יותר
2. מעורבות המעצמות: תנועות לאומיות שהצליחו לגייס תמיכה בינלאומית נעזרו בכוחות זרים. רבות מהתנועות הלאומיות נאבקו נגד מעצמות ששלטו עליהן, וגייסו את תמיכתן של מעצמות אחרות, 
שפעלו מתוך אינטרס להחליש את המעצמות השולטות.  
גורמים מעכבים
1. התנגדות השליטים: לתנועה הלאומית הייתה התנגדות מצד כוחות שמרניים שביקשו לשמר את הסדר הפוליטי הקיים. 
שליטים כמו מלכים מקומיים או מעצמות זרות חששו מאובדן כוחם, ולכן פעלו נגד תנועות הלאומיות ודיכאו אותן.
2. התנגדות הכנסייה: במרבית התנועות הלאומיות היה הרעיון הלאומי מבוסס על תפיסת עולם חילונית ועל מאבק בסמכותה הבלעדית של הכנסייה.
התביעה להגדרה עצמית של כל עם ועם בנפרד מנוגדת לבשורת הכנסייה, שהייתה אוניברסאלית במהותה. 
באזורים בהם הכנסייה עדיין נהנתה מהשפעה ציבורית, היא הצליחה לשמר את הזהות והנאמנות של חבריה והקשתה על התנועה הלאומית לגייס תמיכה עממית.

תנועה לאומית מדגימה - יוון

שימו לב! בבחינת הבגרות תידרשו לתת דוגמה של תנועה לאומית אחת. 

כאן בחרנו לפרט על יוון, ייתכן שבבתי ספר שונים ילמדו על תנועות לאומיות שונות, ענו לפי התנועה אותה אתם מכירים, מכאן או מבית הספר.

מאפיינים ודפוסי פעילות - יוון

במאה ה-19 נשלטה יוון על ידי האימפריה העות'מאנית. בתחילת המאה ה-17 החלה האימפריה העות'מאנית בתהליך של דעיכה צבאית ופנימית, שביטוייה היו כישלונות צבאיים, שחיתויות דיכוי מיעוטים לאומיים ודתיים שבתוכה. מצב זה הוביל למרידות ברחבי האימפריה. הטורקים נקטו ביד קשה באמצעות משטר צבאי נוקשה, משטר שעודד את התגברות ההתנגדות היוונית לכיבוש הטורקי.

מטרת המאבק: להשתחרר משלטונה של האימפריה העות'מאנית ולהשיג עצמאות מדינית ליוון, על סמך הרעיונות הליברליים והדמוקרטיים של הגדרה עצמית וריבונות העם.

מאפייני המנהיגות היוונית: אלכסנדר אפסילנטי היה בנו של קונסטנטין איפסילנטי ששלט בנסיכות מולדובה, שהייתה כפופה לסולטאן העות'מאני. בעקבות פעילות פרו-רוסית ושאיפה לחידוש עצמאות יוון, חשדו העות'מאנים בנאמנותו של קונסטנטין והוא ברח ב-1805 לרוסיה עם בנו, אלכסנדר, בן ה-13.אלכסנדר גדל ברוסיה, הצטרף למשמר הקיסרי והיה לקצין משמר. הוא בלט באומץ ליבו ובקרב דרזדן איבד זרוע. ב-1814 קודם לדרגת קולונל ומונה להיות המזכיר הצבאי של אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה ובתפקידו זה השתתף בקונגרס וינה. ב-1820 החל להנהיג את "אגודת הרעים" -  פיליקי אטריה בתמיכתן של קהילות יווניות גדולות ומבוססות בבריטניה ובארצות הברית, ואת הפעולות הראשונות של מלחמת העצמאות היוונית. היוונים רואים בו גיבור לאומי.  

במרץ 1821 הוא עורר את היוונים למרד בעות'מאנים כשהוא מלווה במספר קצינים יוונים ששירתו לפני כן בצבא הרוסי במטרה להביא לפרישת מולדובה מהאימפריה העות'מאנית אך הניסיון נכשל. הצבא הקטן שלהם לא הצליח לעמוד אל מול הכוח העות'מאני ואפסילנטי לא זכה לתמיכה הרוסית לה קיווה. הייתה זו הפעולה המלחמתית הראשונה של היוונים נגד הטורקים במלחמת העצמאות שלהם. ביוני  הצבא העות'מאני פגש את צבאו של איפסילנטי, שהיה גדול ממנו פי 4, ליד דרגשאן בהיעדרו של איפסילנטי שהתעכב הרחק משם והנחיל לו מפלה מוחצת.

איפסילנטי זנח את חייליו ונמלט לטרנסילבניה ומשם לווינה, שם נכלא לבסוף ומת בבית הכלא.

טרם זכתה יוון לעצמאות בהסכם לונדון (1830). משאלתו האחרונה הייתה כי ליבו יועבר ליוון – משאלתו הוגשמה וליבו הועבר לאתונה ( ומאוחר יותר גם גופתו ).

תחומי הפעולה/שלבי המאבק של התנועה הלאומית היוונית

א.טיפוח תודעה לאומית ביווןשלב היערכות + שלב ההרחבה)

במהלך המאה ה-18 התעוררה בקרב היוונים תנועה תרבותית וספרותית חדשה, שנושאי הדגל שלה היו סופרים ומשוררים, תנועה שדגלה בתחייתה של תרבות ושפת יוון העתיקה. מטרת היוונים לא הייתה רק קבלת עצמאות אלא גם לחדש את ה-הלז – התרבות היוונית העתיקה - החזרת עטרה ליושנה בכל הנוגע ליוון העתיקה. הם החלו ללמוד סיפורי עם, ריקודים, שירה, הליכות, סגנון חיים והשקפת עולם על מנת להוכיח כי הייתה המשכיות תרבותית גם תחת הטורקים.

היוונים החלו במחיקת הפרק העות'מאני מההיסטוריה והתרבות היוונית. בין היוונים אשר חיו במקומות שונים ברחבי המזרח התיכון והקרוב נתקיימו ניבים שונים לשפה היוונית וכן חדרו אל שפתם מילים רבות מהשפה הטורקית. בשל כך החלו להרכיב שפה יוונית שהפכה לשפתם המשותפת. ההתעניינות בתרבות יוון העתיקה הלכה והתרחבה באירופה, והובילה לתמיכה אירופית מסיבית לשחרור יוון מידי הטורקים. גם מהגרים יוונים שחיו מחוץ ליוון המשיכו לשמור על הזהות היוונית שלהם.

ב. המאבק ( המאבק העממי + מאבק צבאי )

מאבק עממי - פעילות פוליטית ביוון: האגודות הלאומיות של יוון לחיזוק הזהות הלאומית היוונית והעמידו את הדרישה לשחרור משלטון זר, משלטונה של האימפריה העות'מאנית המוסלמית. מספר החברים ב"אגודות הרעים" הגיע ל-200,000 כאשר האגודה הפעילה הגדולה הייתה באודסה (רוסיה). לקראת שנות ה-20 האיצה "אגודת הרעים" את פעילותה המחתרתית. הקיצונים באגודה ביקשו לנצל את העובדה, שהאימפריה העות'מאנית עסוקה במרידות באסיה הקטנה ובדיכוי מרד באלבניה. הם האמינו כי הממשלה הרוסית תתמוך במאבק היוונים לעצמאות, מכיוון שהיוונים היו תחת השפעת הכנסייה היוונית האורתודוכסית שלמעשה שלטה ברוסיה. הם החלו לתכנן מרד בשלטון העות'מאני, בתמיכתם הכספית של יוונים גולים בבריטניה ובארצות הברית, ובעזרתה של רוסיה בהכנתו.

מאבק צבאי - פעילות צבאית דיפלומטית ביוון:

היוונים יצאו למרד באזור הפלופונסוס, ובשלב הראשון התקשו העות'מאניים לדכא את המרד, למרות שצבא בן 30 אלף אנשים נשלח למלחמה נגד המורדים. בתאריך ה-25 במרס 1821 (כיום יום העצמאות של יוון), הניף ארכיהגמון אורתודוקסי את נס המרד בפלפונוסוס. המורדים החזיקו  מעמד בשל האזור ההררי בו הם נאבקים והצליחו להרחיב את אחיזתם באזורים נוספים בהם פרצו מרידות: מקדוניה, כרתים וקפריסין. הם הצליחו להשתלט על חלקים גדולים מיוון ואף הקימו "אסיפה לאומית", אך הפיצול הגיאוגרפי הקשה עליהם ליצור אחדות בין ארגוני הלחימה השונים ולמעשה באמצע שנות העשרים נטתה הכף לכיוונים של העות'מאניים.

העות'מאניים ביקשו  משליט מצרים, מוחמד עלי, להצטרף למאבק לצדם והוא שלח את צבא והחזק והמיומן שדיכא באכזריות את המורדים. עשרות אלפי יוונים נהרגו, כולל ראשי הכנסייה היוונית והפטריארך היווני (ראש הכנסייה האורתודוכסית) שהוצאו להורג עקב היותם סמלים רוחניים של העם היווני. מעשי הטבח שביצעו העות'מאניים ביוונים הגבירו את האהדה שרחשה דעת הקהל האירופאית למרד היווני והובילו להתערבות מעצמות אירופה בריטניה, צרפת ורוסיה.   

המעצמות ניסו לתווך בין הצדדים באמצעות הסכם לונדון (1827), אך העות'מאניים סירבו. לאור כישלון התיווך, שלחו המעצמות סיוע צבאי ימי לצדם של המורדים הלוחמים ובקרב נברינו הושמד הצי המצרי-עות'מאני והאימפריה העות'מאנית נאלצה לוותר על שליטתה ביוון ולחתום על הסכם אדריאנופול (1829) בו הובטחה ליוונים אוטונומיה. המהלך הזה סיים למעשה את שליטת טורקיה העות'מאנית ביוון. ועידת השלום שנערכה בלונדון בשנת 1829, קבעה את הקמתה של מדינה יוונית עצמאית וב-11 במאי 1832 הוכרזה והוכרה רשמית יוון כמדינה עצמאית. לסיכום, מלחמת השחרור הלאומית של יוון היא דוגמה לשילוב בין ערכי המהפכה ובין התפיסה הרומנטית. היוונים התקוממו ותבעו עצמאות מדינית על סמך הרעיונות הליברליים והדמוקרטיים של הגדרה עצמית וריבונות העם, בשילוב תפיסת עולם רומנטית שהדגישה את מורשת העבר המפואר של יוון העתיקה.

תנועה לאומית מדגימה: גרמניה

שימו לב! בבחינת הבגרות תידרשו לתת דוגמה של תנועה לאומית אחת. 

כאן בחרנו לפרט על גרמניה, ייתכן שבבתי ספר שונים ילמדו על תנועות לאומיות שונות, ענו לפי התנועה אותה אתם מכירים, מכאן או מבית הספר.

המצב בשטחים הגרמניים לפני המאבק הלאומי

טרם איחודה למדינה אחת, היתה גרמניה מפוצלת לכ- 300 נסיכויות שונות (נסיך הוא ראש מדינה שגדל בדרך כלל במשפחת מלוכה). בתחילת המאה ה-19 כבש נפוליאון את רוב נסיכויותיה של גרמניה, ואיחד אותן ב"ברית הריין" לכ-30 מדינות גדולות יותר תחת שלטון צרפתי. אוסטריה ופרוסיה היו הנסיכויות החזקות והגדולות בגרמניה.

התהליך לאיחוד לאומי גרמני: מ- 30 מדינות למדינה אחת גדולה

המאבק לאיחוד גרמניה מתאפיין בכך שהיו בו תהליכים שהתחילו מהעם, "מלמטה". לאחר מכן מינויו של אוטו פון ביסמארק לראש ממשלת פרוסיה אפשר את איחוד את גרמניה "מלמעלה" תוך שימוש  גם בכוח צבאי.

מטרת המאבק

שאיפתה המרכזית של התנועה הלאומית הגרמנית הייתה לשים קץ לפיצול המדיני ולאחד את תושבי גרמניה במדינת לאום גרמנית, להפוך את גרמניה למדינה אחת גדולה, ריבונית ועצמאית שתהפוך לכוח מרכזי באירופה.

השלבים העיקריים במאבק של התנועה הלאומית הגרמנית:

שלב ראשון – שלב ההערכות:  הכוחות הפעילים שהניעו את המאבק בגרמניה

שלב בו כמה מאות בודדות של אנשים משכילים רומנטיקנים, שנחשבו לאבות האומה, מתחילים לגבש את המסגרת הלאומית ומניחים את היסודות לתרבות הלאומית. התנועה הלאומית הגרמנית התנגדה לכיבושי נפוליאון והחלה לעודד התעוררות לאומית גרמנית:

א.    השפעת המשכילים הליברלים (שדוגלים בחופש ושוויון) -

משכילים אלו הושפעו מנפוליאון ומרעיונות המהפכה הצרפתית, ומצד שני התנגדו לכיבוש הצרפתי. הגרמנים הצליחו לבסוף להביס את הצרפתים אולם "הסדר הישן" הוחזר: שליטה גרמנית בצורה של ממלכות מפוצלות ונסיכויות. עם זאת, הרעיונות הלאומיות כבר הופצו ברחבי גרמניה והתחילו להשפיע על האזרחים. כך, עם תבוסת נפוליאון גברה התסיסה הלאומית במדינות ובנסיכויות גרמניה בעיקר בקרב המשכילים.

ב.    השפעת הזרם הרומנטי - משכילים רומנטיקנים -

משכילים רומנטיים התחילו לעודד את הלאומיות ולפתח תודעה גרמנית לאומית. סופרים, אמנים ואנשי רוח חקרו את ההיסטוריה, השפה, ואת הספרות וחיפשו את הזהות והייחוד הגרמניים בתרבות הכפר (פולקלור - תרבות העם). במסגרת יצירת התרבות הלאומית התגבשה השפה הלאומית התקנית, והתקיים איסוף שיטתי ועיבוד של שירים, אגדות עממיות ומוסיקה מסורתית.

דוגמאות:

האחים גרים (הגרמנים) אספו אגדות עם גרמניות: שלגיה, כיפה אדומה, הברווזון המכוער, סינדרלה, הנזל וגרטל (עמי ותמי), היפהפייה הנרדמת, החתול במגפיים ועוד. אגדות עם אלו עזרו להתגבשות ההיסטוריה והמסורת המשותפת.

פיכטה - פילוסוף גרמני שיצא נגד כיבושי נפוליאון וטען שהגרמנים טובים יותר משאר העמים כי נשארו טהורים בגזע ובמוצא שלהם ולא התבוללו עם שאר העמים. בכך סייע לגיבוש תחושת שייכות וייחוד לעם הגרמני.

שלב שני – שלב ההרחבה : פעילות תרבותית וארגונית

בשנת 1834 יזמה פרוסיה צעד פוליטי: איחוד תעריפי מכס בכל מדינות גרמניה. הדבר הביא להקמת איחוד כלכלי ביניהן בהנהגת פרוסיה. פירושו של דבר היה שכל המדינות יכלו להעביר סחורות באופן חופשי וללא תשלום מכס. איחוד זה יצר זיקה בין המדינות על בסיס אינטרסים כלכליים וסייע לאיחודן.

שלב שלישי – שלב המאבק העממי: פעילות פוליטית להגשמת הזכויות הלאומיות

השפעת מהפכות "אביב העמים" 1848 – בשנת 1848 החל גל של מהפיכות לאומיות באירופה, במטרה להפיל את השלטון הישן (האצולה, הכנסייה, השליטים הזרים), לשחרר את הפרט ולתת לבני העם את הזכויות: שוויון, חירות, אחווה (ברוח המהפכה הצרפתית). העם תבע ריבונות (שלטון עצמי) לאומית והגדרה עצמית (רצון להקים מדינה עצמאית). השאיפות הגרמניות היו לאחד את כל מדינות גרמניה שהיו להן שפה אחת משותפת ותרבות משותפת. לשאיפות אלו היו מתנגדים שהביאו לסיכול התהליך: שליטי המדינות הקטנות לא רצו לאבד מכוחן והתנגדו לאיחוד וגם אוסטריה ראתה באיחוד גרמניה איום על כוחה ומעמדה.

שלב רביעי – שלב המאבק הצבאי והדיפלומטי:  פעילות דיפלומטית וצבאית להקמת מדינת לאום

בשנת 1862 הקיסר וילהאם הראשון מינה את אוטו פון ביסמרק לקנצלר פרוסיה (ראש ממשלה). ביסמרק היה איש אצולה פרוסי שזלזל ברעיונות של חירות הפרט ואשר היו לו את מאפייני המנהיגים החדשים: הוא היה מנהיג לאומי מודרני בעל כוח להשפיע והוא ניחן בכריזמה אדירה שסחפה אחריו את ההמונים בגרמניה.

עם כניסתו לשלטון הכריז ביסמרק שפתרון הבעיות הגדולות - כלומר האיחוד של גרמניה -  יוכל להתבצע רק באמצעות מדיניות של "דם וברזל". כלומר, איחוד גרמניה לא יעשה באמצעות נאומים אלא באמצעות כוח צבאי ותעשייה חזקה. וכך, בשנות ה-60' של המאה ה-19 הוביל ביסמרק את גרמניה לשורה של מלחמות אשר בסופן הוא הצליח, בשנת 1871, להביא לאיחוד כל מדינות גרמניה (למעט אוסטריה יריבת פרוסיה).

פועלו של ביסמרק:

בתחום הצבאי - המאבק הראשון של ביסמרק היה בתוך פרוסיה נגד פוליטיקאים בפרלמנט (בית הנבחרים) הפרוסי שהתנגדו להעלאת מיסים לצורך הקמת צבא גדול שיתמודד עם המדינות הגדולות במאבק על איחוד גרמניה. ביסמרק התעלם מכך ובאמצעות המיסים המוגדלים הקים צבא חזק ומצויד היטב.

בתחום הכלכלי - גרמניה התפתחה בצעדי ענק. היקף הייצוא גדל מאוד. מאות אלפי פועלים הועסקו בתעשייה, בעיקר בתעשיית הנשק ובבניית הצי הימי. ביסמרק הביא את גרמניה להיות המעצמה התעשייתית החזקה ביותר באירופה.

ביסמרק יזם שלוש מלחמות במטרה להביא לאיחוד גרמניה:

בשנת 1864 - מלחמה נגד דנמרק וסיפוח שטחים

ביסמרק כרת ברית עם אוסטריה (המתחרה הגדולה של פרוסיה) על מנת להילחם בדנמרק ולספח שטחים. בכך הוא גרם לנסיכויות הגרמניות בצפון להתאחד עם הצבא האדיר שהקים ובהמשך להתאחד עם המדינה הגרמנית שתקום. בתום המלחמה, גרמניה מנצחת וכובשת שטחים רבים מדנמרק. בפעולה זו ניתן לראות כיצד הוא כורת ברית גם עם יריבים על מנת להשיג את יעדיו.

בשנת 1866 - מלחמה נגד אוסטריה

שנתיים לאחר המלחמה עם דנמרק, אוסטריה המשיכה להתנגד לאיחוד גרמניה ולצעדים אותם ניסה ביסמרק לשם כך. לאור זאת, פרוסיה, בהנהגתו של ביסמרק ובשיתוף מדינות צפון גרמניה, פתחה נגדה במלחמה. פרוסיה הצליחה לכבוש מאוסטריה את השטחים בדנמרק וגם את מדינות גרמניה שהיו תחת שליטת אוסטריה. הניצחון אפשר לביסמרק לצרף שטחים של מדינות במרכז גרמניה. לאחר ניצחונה על אוסטריה, פרוסיה התחזקה והתרחבה והתעצמה מבחינה צבאית וכלכלית. לעומתה,  אוסטריה התנתקה מהברית הגרמנית ולא הפכה להיות חלק מגרמניה המאוחדת. עם סוף המלחמה, בשנת 1867, הוקמה "ברית מדינות צפון גרמניה".  בשלב זה, רק נסיכויות דרום גרמניה שמרו על עצמאותן ולא הצטרפו לגרמניה המתעצבת.

1870 -  מלחמה נגד צרפת

ביסמרק ידע שרק מלחמה עם צרפת תוביל לאיחוד מלא של מדינות הדרום עם פרוסיה ולכן יזם מלחמה עם צרפת וב-1870 פורצת מלחמה בין צרפת לגרמניה. ביסמרק התגרה בצרפת. צרפת חשה מאוימת מחשש שתפסיד את האזורים שלה בגבול גרמניה ולכן פתחה במלחמה נגד פרוסיה. מדינות דרום גרמניה ראו בצעדים הצרפתיים תוקפנות צרפתית ולכן הן הצטרפו לשאר מדינות גרמניה והתאחדו תחת הנהגתו של ביסמרק. גרמניה כבשה שטחים גדולים מצרפת ואף הגיעה לפאריז, בירת צרפת.

בכך למעשה מדינות צפון גרמניה ומדינות דרום גרמניה הצטרפו לפרוסיה כדי להקים מדינת לאום שמאחדת את כל הנסיכויות בגרמניה. בנוסף, שטחים מצרפת (אלזס - לורן, בהם גרים גרמנים) מצורפים גם הם לגרמניה ובכך נוצרה ה"קיסרות גרמניה המאוחדת" - הרייך השני ("הרייך השלישי" הוקם על ידי היטלר והמפלגה הנאצית כ-60 שנה אחרי).

בשנת 1871 – הוקמה הקיסרות הגרמנית, בארמון ורסאי. אימפריה חדשה נולדה. קיום הטקס בארמון ורסאי, שהיה בעבר מקום הכתרתם של מלכי צרפת, נועד להשפיל את צרפת ולהראות את עוצמת גרמניה.

איחוד גרמניה - גורמים מעכבים:

א.    המעצמות הגדולות: בריטניה, צרפת ורוסיה חששו שגרמניה תתאחד ותהיה מעצמה חזקה במרכז אירופה. כל אחד מהם רצה להיות חזק בעצמו (ולשמור על מאזן כוחות הקיים) ולכן הן פעלו לטרפד את האיחוד.

ב.    שליטי המדינות הגרמניות הקטנות (האצילים) לא רצו להפסיד את השליטה שלהם על מדינות אלו. האצולה התנגדה לרעיון איחוד גרמניה כי פחדה לאבד את הכוח שלה. ולכן פעלו נגד האיחוד.

ג.     סירובו של מלך פרוסיה בשנת 1848 לדרישת המשכילים לעמוד בראש גרמניה המאוחדת מחשש כי תתפתח מלחמת אזרחים וכי אוסטריה תגבר עליו עיכב את המהלך עד להגעתו של ביסמרק.

ד.     אוסטריה החזקה התנגדה לרעיון הלאומיות ולאיחוד גרמניה, מכיוון שלא רצתה לאבד את שליטתה על גרמניה וחששה שגרמניה מאוחדת תיצור שכנה חזקה מדי בגבולה הצפוני.

איחוד גרמניה - גורמים מסייעים:

א. גיבוש הלאומיות הגרמנית- (גורם חברתי ופוליטי) פעילותם של הוגים לאומיים רומנטיים, דוגמת האחים גרים, הרדר ופיכטה. אלו קראו לאיחוד האומה הגרמנית למדינה לאומית אחת עם תרבות, שפה, סמלים ואורח חיים ייחודים ואחידים, ותרמו לגיבוש התודעה הלאומית בקרב דוברי הגרמנית. הם טיפחו את הזהות הלאומית הגרמנית באמצעות סיפורי עם, שירים, מיתוסים וכדומה. ובנוסף יזמו את הקונגרס בפרנקפורט.

2. מנהיגותו הכריזמתית (הסוחפת והמשכנעת) של אוטו פון בסמרק – האיש שהוביל את המהלך בכוח והוביל להצלחתו.

3. פעילות פוליטית מדינית וצבאית - (גורם פוליטי - צבאי) מנהיגותו החזקה של ביסמרק אפשרה לתנועה הלאומית בגרמניה לנצל את התנאים המדיניים המשתנים כדי לקדם את יעדיה של גרמניה לקראת איחודה.

תוצאות המאבק - השלב לאחר הקמת המדינה:

גרמניה אוחדה בשנת 1871, וילהלם הראשון מלך פרוסיה הפך לקיסר הראשון של הקיסרות הגרמנית המאוחדת, שנקראת גם "הרייך הגרמני השני". הקיסרות הגרמנית החדשה הייתה מדינה חזקה ואדירה במרכז אירופה, הכוח התעשייתי הגדול באירופה.

המדינה הלאומית הגרמנית שקדה על חיזוק הקשר בין היחיד לאומה ולמדינה - סמלים, דגלים, המנונים, חינוך על פי ערכיה. המדינה החדשה חייבה את האזרחים שלה להזדהות עם מטרותיה, אופייה וסמליה. גרמניה הפעילה אמצעים משפטיים, כלכליים, חינוכיים ותרבותיים כדי לחזק את הזהות והלכידות הלאומית ופעלה נגד גורמים הנחשבים עוינים ומסוכנים לזהות הלאומית של החברה והמדינה.

האיחוד היה בצורה פדראלית, כלומר המדינות מנהלות את ענייני הפנים של ארצותיהם בעצמן ואילו השלטון המרכזי דואג לענייני הביטחון, החוץ, והכספים. לכל המדינות היה פרלמנט משלהן ובנוסף היה פרלמנט מרכזי דמוקרטי לכל הקיסרות. גרמניה לא הייתה דמוקרטית באופן מלא, כיוון שלקיסר היו זכויות וסמכויות נרחבות.

פעילותו של ביסמרק הפכה אותו לדמות לאומית נערצת בגרמניה והוא הוסיף להנהיג את מדיניות החוץ של הקיסרות והחזיק בפיקוד העליון של צבאות הקיסרות.