רשויות מדינת ישראל

הרשות המחוקקת - הכנסת

הכנסת היא בית הנבחרים של העם, המוסד המבטא את עקרון שלטון העם.

בכנסת 120 חברים – חכי"ם. אלו הם נציגי המפלגות שהשתתפו בבחירות ועברו את אחוז החסימה. כל מפלגה מקיימת הליך בחירה של חבריה לכנסת ומדרגת את מקומם וזוהי רשימת אותה מפלגה לכנסת. לפי מספר המנדטים שהרשימה מקבלת בבחירות, נקבע מספר החכי"ם שיהיו בכנסת, וזוהי הסיעה של אותה רשימה לכנסת..

הכנסת מייצגת את ריבונות האזרחים (עקרון שלטון העם) ואת העמדות השונות בחברה (עקרון הפלורליזם).

רקע ומושגים

מליאת הכנסת

·         הגוף המרכזי, בעל הסמכות העליונה, של הכנסת.

·         המליאה מורכבת מ-120 חברי הכנסת, אך לא דרושה נוכחותם של כל חברי הכנסת כדי לקיים את פעולותיה.

·         במליאה מועלות הצעות חוק, הצעות לסדר-היום, שאילתות לשרי הממשלה והצעות אי-אמון בממשלה, וכן מתקיימים בה דיונים במגוון נושאים המשקפים את האירועים הפוליטיים, הביטחוניים, החברתיים והכלכליים המתרחשים במדינה.

·         החלטות מתקבלות במליאת הכנסת בהצבעת רוב הנוכחים, אלא אם כן נקבע בחוק שיש צורך ברוב גדול יותר (למשל: פיזור הממשלה). (עקרון הכרעת הרוב).

וועדות הכנסת

•       בוועדות הכנסת מתנהל חלק גדול מעבודת הכנסת.
•       הסיעות בכנסת מורכבות מחברי כנסת מכל הסיעות – מהאופוזיציה ומהקואליציה. הרכבן הסיעתי של הוועדות מתאים לגודלן היחסי של הסיעות בכנסת. לסיעות הקואליציה יש רוב בוועדות.
•       הנושאים בהם נדרש דיון מקצועי ומעמיק, מועברים לוועדות על-פי תחומי עיסוקיהן. הוועדות (חלקן קבועות וחלקן מיוחדות) דנות בתחומים מוגדרים (למשל: כספים, בריאות, חינוך, ביטחון, מעמד האישה).
•       נושאי הדיונים בוועדות: דיון על פרטי הצעות חוק וניסוחן, אישור חקיקת משנה, דיון עם אנשי מקצוע וכל עניין אחר שנמסר לדיון הוועדה ע"י הכנסת.

•      תפקיד הוועדות הוא – לייעל את העבודה הפרלמנטארית (ע"י בירור פרטים, התייעצות עם מומחים, שיתוף הציבור).
•      וועדות הכנסת מייצגות את עקרון הפלורליזם, שכן חברים בהן חברי כנסת מסיעות שונות.
•      ההחלטות מתקבלות בהצבעה לפי דעת הרוב (עקרון הכרעת הרוב).

קואליציה

קואליציה קיימת בשיטת בחירות יחסית שיש בה ריבוי סיעות. הקואליציה נחוצה במצב בו אין סיעה אחת שיש לה רוב בפרלמנט. סיעות הקואליציה מהוות בד"כ רוב של חברי הכנסת - הסיעות התומכות בהרכבת הממשלה והמשתתפות בה.

·         הקואליציה צריכה לכלול את רוב חברי הכנסת אחרת לא תוכל להתקיים.

·         הקואליציה מבוססת על הסכמים קואליציוניים בין הסיעות המרכיבות אותה.

אופוזיציה

·         הסיעות שאינן חברות בממשלה ומתנגדות לה.

·         מספר חברי האופוזיציה קטן ממספר חברי הקואליציה וממחצית חברי הפרלמנט.

·         תפקיד האופוזיציה:

1. לבקר את השלטון, לפקח עליו ולהוות חלופה (=אלטרנטיבה) לשלטון. להשמיע את דעת המיעוט, להתווכח עם הממשלה ועם הקואליציה בכנסת ובתקשורת.
2. לקחת חלק בחקיקה ובוועדות הכנסת.

תפקידי הכנסת

1. הכנסת מייצגת את האזרחים - מייצגת את העם – ריבונות האזרחים:

חוק יסוד: הכנסת מגדיר את הכנסת כבית הנבחרים של המדינה. חברי הכנסת הם נציגי הציבור ותפקידם לייצג את האינטרסים והרצונות של בוחריהם ולהבטיח שרשויות השלטון לא יפגעו בהם. (שלטון העם).

הרכב חברי הכנסת מייצג את הפלורליזם בחברה הישראלית ואת יחסי הכוחות בין הקבוצות השונות בחברה, בהתאם למספר הקולות שנתנו למפלגות השונות בבחירות.

 2. הכנסת כרשות מחוקקת – מופקדת על חקיקת חוקים במדינה. החוקים של הכנסת הם הבסיס לפעולות הממשלה כרשות מבצעת. מבחינת החוק מקנה מעמד זה לכנסת עליונות וריבונות על הרשויות האחרות.

3. הכנסת היא הרשות המכוננת את הממשלה ומוסמכת להצביע אי אמון בממשלה – הממשלה בישראל נבחרת מבין סיעות הקואליציה. במסגרת ההסכמים הקואליציוניים להקמת הקואליציה, ניתנים לכל סיעה המרכיבה את הקואליציה מספר תפקידי שר וסגן שר, וכל סיעה ממנה לתפקידים אלו את האנשים הנראים לה. שר אינו חייב להיות חבר כנסת, ראש הממשלה וסגני שרים חייבים להיות חבר כנסת.

הכנסת יכולה להביע אי אמון בממשלה – רוב של 61 חברי כנסת מצביעים שאינם מאמינים בממשלה הנוכחית ומציעים מועמד חלופי לראשות הממשלה. במקרה זה הממשלה מתפזרת.

 4. פיקוח וביקורת על הממשלה

לממשלה יש עוצמה רבה ולכן נדרשת רשות שתפקח על עבודתה ותבקר אותה כדי למנוע שימוש פסול בכוחה של הממשלה. הכנסת מהווה מנגנון פיקוח פורמלי על הממשלה, ע"י אופוזיציה, וועדות הכנסת, אישור תקציב המדינה וכלים פרלמנטריים.

הפיקוח נעשה במספר אמצעים – חוק התקציב, אופוזיציה, וועדות הכנסת וכלים פרלמנטריים (הצבעת אי אמון, שאילתא, הופעת ראש הממשלה בכנסת, וועדת חקירה פרלמנטרית).

 פירוט אמצעי הפיקוח של הכנסת על הרשות המבצעת – הממשלה:

א. הצבעת אי אמון – כלי לפיקוח על הממשלה במשטרים פרלמנטריים (הממשלה תלויה באמון הפרלמנט). הרוב המוחלט של חברי הכנסת (61 חכי"ם) מצביע אי אמון בממשלה ומביא להתפטרותה ומביע תמיכה במועמד חלופי למינוי לראש ממשלה.

ב. חוק תקציב המדינה

חוק תקציב המדינה קובע את תקציב המדינה לשנה (במקרים חריגים ליותר מזה).

זהו אחד האמצעים החשובים ביותר לפיקוח של הכנסת על הממשלה ועל סדרי העדיפויות שלה בכל תחומי החיים בישראל.

הצבעה על תקציב המדינה מהווה גם הצבעת אמון: אם הכנסת אינה מאשרת את תקציב הממשלה, הממשלה צריכה להציג את התפטרותה וללכת לבחירות חדשות.

אסור לקבוע בתקציב הקצבות לגופים שמחוץ לממשלה, אלא יש לקבוע הקצאה לסוג פעילות, והתמיכה מחולקת לפי אמות מידה כלליות ושוויוניות.

 5. הכנסת כרשות מכוננת - בהתאם לפסיקת בית המשפט מהווה גם רשות מכוננת לענייני חוקה. הכנסת אמורה לנסח את סעיפי החוקה של מדינת ישראל. בישראל קיים וויכוח על כינון חוקה וכפשרה הוחלט על ניסוח חוקי יסוד שיהוו את החוקה העתידית של מדינת ישראל. ניסוח חוקי היסוד הינו חלק מתפקידיה של הכנסת כרשות מחוקקת.

 6. מינוי בעלי תפקידים – הכנסת בוחרת את נשיא המדינה ואת מבקר המדינה. כל אחד מבעלי תפקידים אלו נבחר אחת ל-7 שנים, בבחירה חשאית בכנסת.

הרשות המבצעת - הממשלה

הממשלה – הרשות המבצעת של המדינה. 

הממשלה אחראית על קביעת מדיניות ויישומה בכל תחומי החיים במדינה. בתחום החקיקה הממשלה יוזמת הצעות חוק ממשלתיות, עוסקת בחקיקת משנה של צווים ותקנות וקובעת תקנות לשעת חירום. לממשלה "סמכות שיורית" לפעול בכל תחום, אלא אם החוק מונע זאת ממנה או מטיל את הסמכות על גורם אחר.

הממשלה מכהנת מכוח אמונו של הציבור – זאת באמצעות הכנסת, המעניקה לה את האמון ומאשרת אותו בהצבעה שנערכת עם השבעת הממשלה בכנסת. לקראת הרכבת ממשלה חדשה (בדרך כלל לאחר הבחירות לכנסת) הנשיא מתייעץ עם כל הסיעות בכנסת ומטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להקים ממשלה (בדרך כלל ראש הסיעה הגדולה בכנסת). לחבר כנסת זה יש 28 יום ואפשרות להארכה של 14 יום נוספים כדי להקים את הממשלה. אם לא הצליח – הנשיא יטיל על מועמד אחר להקים ממשלה תוך 28 יום. אם אף הוא לא הצליח – חברי הכנסת יכולים להמליץ על מועמד להרכבת הממשלה שיקבל לצורך זה 14 יום. אם אף הוא כשל בכך – הולכים לבחירות.

תפקידי הממשלה וסמכויותיה

1. קביעת מדיניות ויישומה – הממשלה קובעת מדיניות ומקבלת החלטות בנושאי פנים וחוץ, ומוציאה אותן אל הפועל. למשל: הממשלה יכולה להחליט שאחד מיעדיה הוא העלאת אחוז הבגרות בישראל, ולשם כך היא תקצה משאבים ותפעל כדי ליישם יעד זה.

2. חקיקת משנה – הממשלה פעילה בתחום החקיקה בכך שהיא מציעה הצעות חוק ממשלתיות, וגם בתחום חקיקת המשנה. חקיקת משנה היא חקיקה הנעשית ע"י הרשות המבצעת (השרים / רשויות מקומיות), באמצעות צווים, תקנות, חוקי עזר עירוניים. החקיקה נועדה להשלים את החקיקה הראשית ולאפשר את ביצוע החוק וקידום מטרותיו, ע"י פירוט העקרונות שנקבעו בחקיקה ראשית. אסור שחקיקת משנה תסתור חקיקה ראשית. חקיקת המשנה נתונה לפיקוח של וועדות הכנסת.

3. הסמכות השיורית של הממשלה (מהמילה – נשאר: כל מה שנשאר ואינו מבוצע ע"י מישהו אחר) – לממשלה יש את הסמכות הרחבה לפעול בכל תחום בשם המדינה, אלא אם החוק מונע זאת או מטיל את הסמכות על גורם אחר (למשל: הממשלה אינה יכולה לשפוט כי תחום השיפוט מוטל לפי חוק על מערכת המשפט).  אסור לפגוע בזכויות אדם מכוח הסמכות שיורית, ולעניין זה נחוצה הסמכה מפורשת בחוק.

4. תקנות לשעת חירום – הממשלה מוסמכת להתקין תקנה לשעת חירום לטובת הגנת המדינה, ביטחון הציבור וקיום אספקה ושירותים חיוניים. ייחודן של התקנות הוא שלמרות שזוהי חקיקת משנה, הן יכולות לגבור על הוראת החוק (למעט חוקים חסינים כמו חוקי יסוד – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: חופש העיסוק, חוק יסוד: הכנסת). לפי החוק בישראל ניתן להתקין תקנות אלו רק כאשר מוכרז מצב חירום. ההכרזה מחודשת אחת לשנה. בשעת חירום יש צורך בתגובות מהירות למציאות משתנה, דבר שאינו מאפשר לממשלה לפעול בערוצים הרגילים לפי החוק. בנוסף לכך, במצבי חירום לרשות המבצעת יש את הידע על הצרכים הדחופים בשל מצב החירום והיא האחראית לשלום הציבור. לכן ניתנה הסמכות של תקנות לשעות חירום לממשלה, כדי שתוכל במצב חירום לפעול במהירות למען שלום הציבור ובטחונו.

סוגי אחריות של שרי הממשלה

לשרי הממשלה יש שני סוגי אחריות מול הכנסת ומול הציבור:

1.      אחריות ממשלתית משותפת

האחריות הממשלתית היא משותפת ומשמעותה שכל חברי הממשלה (ראש הממשלה והשרים) אחראים על כל ההחלטות והפעולות שמבצעת הממשלה כגוף אחד וכן לכל מעשה של כל אחד מהשרים שהתקבלו בהכרעת הרוב בממשלה. שרים רשאים להתנגד להצעת החלטה בדיוני הממשלה, אבל מרגע שהתקבלה החלטה, הם מנועים מלמתוח עליה ביקורת בפומבי בתקשורת או להצביע נגדה בכנסת. במידה שאינם יכולים לקבל על עצמם את החלטת הממשלה משום שהיא נוגדת את דעתם האישית, הם רשאים להתפטר מהממשלה ולהשמיע את הביקורת שלהם בכנסת ובתקשורת. אם הם בוחרים להישאר בתוך הממשלה, עליהם לקבל את הכרעותיה ולייצגן, אף אם הם אינן תואמות לדעותיהם האישיות.

2.      אחריות מיניסטריאלית

זוהי האחריות המוחלטת של כל שר על הנעשה בתחום משרדו. השר אחראי על כל מחדל שנעשה על ידיו או על ידי עובדי משרדו, בידיעתו או שלא בידיעתו, בהתאם להוראותיו או כנגדן.

הכנסת רשאית לדרוש מן השרים הסבר על הנעשה במשרדיהם והשרים מחויבים להגיע ולהסביר את פעולותיהם (בוועדה או במליאה). זאת כחלק מתפקידה של הכנסת כרשות המפקחת על פעולות הממשלה, ובמסגרת היותה הרשות המייצגת את העם.

האחריות המיניסטריאלית היא ציבורית בלבד ולא משפטית. זאת בשונה מאחריות אישית שמוטלת על השר ביחס למעשים או מחדלים שביצע בעצמו. אם השר נמצא אחראי על כשל בתחום משרדו, הוא לא יועמד על כך לדין, אך יצטרך לתת הסברים לציבור – בתקשורת ובכנסת המייצגת את העם.

הרשות השופטת

הגדרה:

הרשות השופטת היא רשות עצמאית ובלתי תלויה בשתי הרשויות האחרות, המסדירה את היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לשלטון במדינה ומכריעה בסכסוכים בין בני אדם או בין אדם לשלטון.

הרשות השופטת בודקת אם מעשיהם של אזרחים ושל הרשויות נעשו בהתאם לחוק (ובכך נותנת פרשנות לחוק), ומפקחת על חוקיות הפעולות של הרשות המבצעת (מנגנון פיקוח פורמלי). בנוסף, הרשות השופטת מוסמכת לפקח על הרשות המחוקקת באמצעות ביקורת שיפוטית בהתאם לחוקי היסוד. נושא זה שנוי במחלוקת ציבורית.

הכללים המבטיחים את אי תלותה (=עצמאותה) של הרשות השופטת  

הרשות השופטת עצמאית בהחלטותיה השיפוטיות, במטרה להבטיח מימוש של הזכות להליך הוגן, עקרון שלטון החוק ושמירה על אמון הציבור במערכת המשפט.

עקרון זה של אי תלות של הרשות השופטת מובטח באמצעות מספר כללים:

1. מרות החוק: על פי חוק יסוד השפיטה: "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה זולת מרותו של הדין" - השופט כפוף רק להוראת החוק עצמו ופוסק רק לפיו ולא לפי הנחיות או הוראות ממישהו.   
2. עקרון הסוביודיצה – עקרון לפיו אסור לפרסם מידע ולעסוק בפומבי בנושא הנמצא בתהליך של בירור שיפוטי בפועל, חוץ ממידע עובדתי. זאת כדי שלא להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו.
3. מינוי שופטים – בהתאם לחוק יסוד: השפיטה, שופט יתמנה ע"י נשיא המדינה, לפי בחירה של הוועדה לבחירת שופטים. בוועדה חברים 9 אנשים, המייצגים את 3 רשויות השלטון – הרשות המחוקקת (2 נציגים), הרשות המבצעת (2 נציגים) והרשות השופטת (3 נציגים), ועוד שני נציגים מלשכת עורכי הדין, המייצגים את הגוף המקצועי המשפטי:

•          הרשות המחוקקת - שני חברי כנסת שייבחרו ע"י הכנסת (לפי הנוהג – ח"כ אחד מהאופוזיציה וח"כ אחד מהקואליציה).
•          הרשות המבצעת - שר המשפטים המשמש כיושב-ראש הוועדה לבחירת שופטים, ושר אחד נוסף שייבחר ע"י הממשלה.
•          הרשות המחוקקת - נשיא/ת בית המשפט העליון, שני שופטים נוספים של בית המשפט העליון שייבחרו ע"י שופטי בית המשפט העליון.  
•          שני נציגים של לשכת עורכי הדין.

שיטה זו מבטיחה רוב של 5 אנשי מקצוע בתחום המשפט, וזאת כדי לצמצם השפעות פוליטיות בבחירת השופטים, ולהגביר את הסיכוי שבחירת השופטים תיעשה משיקולים מקצועיים משפטיים. שופטים נבחרים בוועדה ברוב רגיל. שופטי בית המשפט העליון צריכים להיבחר ברוב של 9 חברי הוועדה.

4. תנאי העסקת השופטים – נועדו כדי להבטיח את החופש ואת אי התלות של השופטים בגורם כלשהוא: 

                     א.         שכר – נקבע ע"י ועדת הכספים של הכנסת ולא ע"י משרד האוצר. השכר גבוה יחסית כי נאסר עליהם לעבוד בעבודה נוספת.

                     ב.         תקופת כהונה – מובטחת על לגיל הפרישה (70), למעט מקרים חריגים בהם קיצור הכהונה מובא לידי ועדה המורכבת משופטים בלבד.

                      ג.         מקום כהונה -  אין מעבירים שופט ממקום כהונתו הקבוע למקום אחר אלא בהסכמת נשיא בית המשפט העליון או בהחלטת בית הדין המשמעתי של השופטים. זאת כדי למנוע לחצים על שופט באמצעות איום על שינוי מקום כהונתו.

                     ד.         חסינות – לשופטים יש חסינות, בדומה לחברי הכנסת. תביעה פלילית נגדם יכולה להיפתח רק באישור היועץ המשפטי לממשלה.

                     ה.         הדחת שופט נעשית בבית דין משמעתי מיוחד, רק במקרים של עבירות חמורות וללא קשר לפסקי הדין שלו.

                      ו.          אסור לשופט לכהן בתפקיד פוליטי – חבר כנסת, חבר מועצה מקומית או כל תפקיד פוליטי.

 

 

בית המשפט הגבוה לצדק – בג"צ

בג"צ = בית משפט גבוה לצדק. אחד מתפקידי בית המשפט העליון.

בג"צ מאפשר לכל אדם או ארגון לעתור (=לפנות) בקשר להחלטות של רשויות המדינה או גופים ציבוריים אשר לדעתו גורמים לו עוול או פוגעים בזכויותיו.

תפקיד בג"צ:

תפקיד בג"ץ לפי חוק יסוד: השפיטה: "בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד (עזרה) למען הצדק, ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר."

בג"ץ מגן על זכויות האדם והאזרח ועל זכויות הקבוצה, כולל כאלו שאינן מוגדרות בחוק. במקרה שאחת מרשויות השלטון חורגת מסמכויותיה או אינה מבצעת מה שמחובתה לבצע על-פי החוק, האזרח יכול לעתור נגדה לבג"ץ. זאת כדי למנוע מהרשות השלטונית לפגוע בזכויותיו, או כדי לחייב אותה למלא את חובתה החוקית כדי להגן על זכויותיו.

בג"צ דן כערכאה ראשונה ואחרונה בעניינים שבין האזרח לשלטון. הוא אינו פועל ביוזמתו אלא לאחר שפנו אליו באמצעות עתירה בכתב. בג"צ יכול להחליט שאינו דן בנושא מסוים. רק שלושה שופטים יכולים לדחות עתירה ובמקרה כזה אין יכולת ערעור.

סמכויות בג"צ

בג"צ מוציא צווים המנחים את הרשויות כיצד לנהוג בנושא העתירה או מבטלים החלטת רשויות המדינה.

סוגי צווים:

ביקורת שיפוטית

בתי המשפט נותנים פרשנות לחוקים הנקבעים ע"י הרשות המחוקקת, באמצעות האופן שבו הם שופטים במקרים המובאים בפניהם. החוק הינו כללי ובתי המשפט קובעים האם במקרה המובא בפניהם הייתה עבירה על החוק או לא, וזוהי הפרשנות שלהם לחוק.

לאחר חקיקת חוקי היסוד הנוגעים לזכויות האדם והאזרח (חוקי היסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו), החלו בתי המשפט להתייחס לחוקי יסוד אלו כאל חוקה, ולפיכך לפסול חוקים של הרשות המחוקקת הסותרים את חוקי היסוד . ביקורת שיפוטית היא ביקורת של מערכת המשפט (בדרך כלל בג"צ) על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת, הבאה לידי ביטוי במידה רבה ע"י פסילת חוקים הסותרים חוקי יסוד אלו. סמכות בית המשפט לביקורת שיפוטית והיקפה הראוי שנויים במחלוקת ציבורית.

 

 

אקטיביזם שיפוטי

בית המשפט, ובעיקר בג"ץ, רואה את תפקידו בהגנה על עקרונות הדמוקרטיה ועל זכויות האדם והאזרח, כפי שהם באים לידי ביטוי בחוקי היסוד. אקטיביזם שיפוטי הוא מדיניות מרחיבה של בית המשפט בהתערבותו בפעולות הרשות המבצעת והמחוקקת. כלומר: פסילה של חוקים שחוקקה הכנסת או פסילה של תקנות של הרשות המבצעת, או פסילה של מינויים של הרשות המבצעת ושל פעולות שלה, כאשר בג"ץ סבור שיש בפעולות אלו משום פגיעה בחוקי היסוד של המדינה. מדיניות זו באה לידי ביטוי בכך שבג"ץ דן בעתירות הנוגעות לסבירות שיקול הדעת של הממשלה במינויים ובהחלטות שונות.

האקטיביזם השיפוטי נתון בוויכוח ערכי-ציבורי במדינת ישראל. יש הסבורים שלרשות המחוקקת מעמד על בשל היותה הרשות הנבחרת ע"י האזרחים, ועל כן אסור לבית המשפט לפסול חוקים שחוקקה הכנסת, כי יש בכך משום פגיעה בריבונות העם שבחר בחברי הכנסת. לעומת זאת, יש הסבורים שעל בג"ץ מוטלת החובה למנוע פגיעה בחוקי היסוד, במיוחד אלו המגדירים את סמכויות רשויות השלטון ומעגנים את זכויות האדם והאזרח, ולפסול פעולות של השלטון הפוגעות בחוקים אלו.  לדעתם, זהו מימוש של עקרון הפרדת הרשויות והפעלת מערכת איזונים ובלמים של בתי המשפט על רשויות השלטון האחרות.