עקרון שלטון החוק

החוק במדינה הדמוקרטית

חוק הינו הוראה הקובעת את הזכויות והחובות של האדם במדינה, את גבולות המותר והאסור לאזרחים ולשלטון ואת העונש על עבירה על החוק.

במדינה דמוקרטית, החוקים נחקקים על-ידי הרשות המחוקקת המייצגת את העם, והם מבטאים את הנורמות, הערכים וכללי ההתנהגות המוסכמים על רוב העם. החוקים חלים באופן שוויוני על כל האנשים במדינה – גם מבחינת התוכן שלהם (החוק לא מוציא מחובת הציות לו אנשים מסוימים) וגם מבחינת האכיפה (העובר על החוק ייענש לפי המוגדר בחוק, ללא קשר למעמדו).

במדינה הדמוקרטית קיימת מערכת חוקים אחת בלבד, והכל כפופים לה. שלטון החוק משמעו עליונות החוק והנכונות של כלל אזרחי המדינה לציית לו, לא רק מתוך החשש להיענש, אלא מתוך ההבנה שהחוק מיטיב עם העם, שומר על הסדר והביטחון במדינה ומסדיר את החיים המשותפים.

יש הבדל בין היחס של החוק לאזרח לבין היחס לשלטון: לאזרח הכול מותר, כל זמן שהחוק אינו אוסר זאת, ואילו לשלטון הכול אסור, חוץ מהדברים אותם מסמיך אותו החוק לעשות. ההבדל בין האזרח לשלטון נובע מהרצון לשמור על חירותו של האזרח ואת האפשרות לפעול כרצונו, ואילו את השלטון יש צורך להגביל כדי שלא ינצל את כוחו כדי לפגוע בתושבי המדינה או להטיל עליהם מגבלות מיותרות.

מאפייני שלטון החוק

לעקרון שלטון החוק שלושה מאפיינים:

1.      החוק נחקק על-ידי הרשות המחוקקת, הנבחרת על-ידי העם ומייצגת אותו, ונובע מתוך הנורמות, הערכים והמנהגים במדינה. הוא קובע את הזכויות והחובות של תושבי המדינה ושל רשויות השלטון, ואת גבולות המותר והאסור לתושבי המדינה ולשלטון. החוק שוויוני מבחינת התוכן והאכיפה שלו והוא חל על כלל האזרחים והשלטון באופן שוויוני. לחוק יש עליונות והוא השולט, לא אנשים, ולכן כל רשויות השלטון והאזרחים מחויבים לציית לו, גם אם יש עליו חילוקי דעות.

2.      כלליות – החוק הוא כללי ומשמעות הדבר היא שהוא חל על כלל האזרחים בצורה שוויונית. לאזרח הכול מותר, חוץ ממה שקבוע בחוק, ואילו לשלטון הכול אסור, חוץ ממה שהחוק מסמיך אותו לעשות.

3.      פומביות ובהירות – האנשים החיים במדינה ורשויות השלטון צריכים לדעת מה מותר להם ומה אסור להם לעשות, כדי שידעו כיצד להתנהל בחיים במדינה בלי לעבור על החוק. לכן חובה לפרסם את החוק לציבור, וחובה שהחוק יהיה בהיר וברור לכל אדם. זאת כדי למנוע התנהלות שרירותית של השלטון כלפי האזרחים ופגיעה בזכויותיהם.

החוק מביא לידי ביטוי את ערכי החירות והשוויון, שהם הערכים המרכזיים בדמוקרטיה:

שוויון – משום שהוא חל באופן שוויוני על כלל האזרחים ורשויות השלטון.

חירות – החוק מתקיים בנפרד מזכויות אדם ולעיתים אף סותר אותן, משום שלעיתים הוא פוגע בזכויות אדם במטרה לשמור על הסדר והביטחון במדינה. ישנו וויכוח בין הוגי הדעות השונים לגבי היחס בין ערך החירות לבין השמירה על זכויות אדם. יש הסבורים שעל החוק לבטא את עקרונות הצדק, המוסר וזכויות האדם, ויש אחרים שסבורים שהחוק קיים בנפרד מזכויות האדם ולכן יכול לעיתים גם לסתור אותן.

עבירה על החוק

כל עבירה על החוק הינה עבריינות. ישנם סוגים שונים של עבריינות התלויים בקריטריונים של מבצע העבירה, המניע לביצועה, יחס האזרחים לביצוע העבירה ולמבצעה ויחס המדינה למבצע העבירה. 

סוגי העבירות הם:

• עבריינות פלילית רגילה - מבצע העבירה הוא אדם הפועל בצורה אקטיבית ולעיתים קרובות אף אלימה, כדי לעבור על החוק. המניע לעבירה הינו רווח או אינטרס אישי המושג מביצוע העבירה: אונס, רצח, גניבה, קבלת דבר במרמה ועוד. מבצע העבירה אינו מוכן לשאת בתוצאות מעשיו. ביצוע העבירה פוגע בסדר החברתי ובתחושת הביטחון של אזרחי המדינה, ועל כן הם מתנגדים לה. המדינה מתייחסת לעבירה בחומרה ונלחמת בביצוען באמצעות חינוך, אכיפה וענישה של מפרי החוק.

• עבריינות שלטונית – עבירות פליליות של עובדי ציבור, נבחרים או ממונים, אשר מנצלים את כוחם השלטוני כדי לעבור על החוק. העבריינות השלטונית באה לידי ביטוי במעשי שוחד, קבלת מתנות אסורות, הפרת אמונים, מינויים פוליטיים אסורים, קבלת החלטות המטיבות עם בעלי הון או בעלי עמדה ועוצמה כדי לקבל את תמיכתם ועוד. 

•  נהוג להבחין בין שני סוגים של עבריינות שלטונית: 

• עבריינות שלטונית אישית (שחיתות שלטונית) – מבצע העבירה הוא אדם המחזיק במשרה שלטונית, בין אם כנבחר ציבור או כדרג מנהלי, ואינו מוכן לשאת בתוצאות מעשיו. המניע לעבירה הינו מתוך אינטרס אישי המביא לכך שהעבריין משתמש במשאבי הציבור לטובתו האישית, לוקח שוחד או מתנות אסורות, מקדם מקורבים לו שלא בהתאם לחוק, מעניק טובות הנאה למקורבים ולבעלי הון כדי לקבל מהם משהו בתמורה. החברה מתייחסת לעבריינות השלטונית האישית בצורה שלילית כי היא מפרה את אמון הציבור בנבחריו וכי העבריין מנצל את משאבי הציבור לתועלתו האישית ובכך מועל באמון הציבור בו. המדינה מתייחסת לעבריינות השלטונית האישית בחומרה, ומפעילה נגד העבריין אמצעי אכיפה.

• עבריינות שלטונית ציבורית – מבצע העבירה הינו אדם המחזיק במשרה שלטונית, ואינו מוכן לשאת בתוצאות מעשיו. המניע שלו לעבירה הינו להיטיב עם ציבור מסוים המקורב לו, או עם הכלל – מנקודת מבטו של העבריין. רוב הציבור יתייחס למבצע העבירה באופן שלילי, כי בביצוע העבירה העבריין פוגע באמון הציבור בשלטון,  ומשום שלעיתים יש בעבירה מתן יחס לא שוויוני לקבוצה המקורבת לעבריין. יש קבוצות אשר יתייחסו בסלחנות לעבירה ולמבצעה, כי הפרת החוק מיטיבה איתם. המדינה מתייחסת לעבריינות השלטונית האישית בחומרה, ומפעילה נגד העבריין אמצעי אכיפה.

ההבדלים בין סוגי העבריינות

ניתן לראות את ההבדלים בין סוגי העבריינות בטבלה הבאה:

מקרים בהם יש ספק לגבי הציות לחוק

פקודה בלתי חוקית

פקודה בלתי חוקית היא פקודה או הוראה הניתנת ע"י מפקד מוסמך או ע"י רשות מוסמכת (בדרך כלל בכוחות הביטחון והאכיפה – צבא, משטרה, שירות בתי הסוהר, שב"כ וכדומה). ההוראה או הפקודה סותרת את החוק את הנחיות הצבא, או חורגת מסמכותו של נותן הפקודה. במקרה זה על הפקוד (מקבל הפקודה) מוטלת החובה לציית להוראה, ובמידה שלא יציית – יועמד לדין. מי שנושא באחריות על הפרת החוק אינו מקבל הפקודה אלא נותן הפקודה.

פקודה בלתי חוקית בעליל

 פקודה בלתי חוקית בעליל היא פקודה או הוראה הניתנת ע"י מפקד מוסמך או ע"י רשות מוסמכת. ההוראה סותרת את ערכי המוסר הבסיסיים והאנושיים בחברה דמוקרטית ויש בה פגיעה קשה וחמורה בזכויות האדם. זוהי פקודה שברור לכל אדם סביר ובר דעת שהיא אינה חוקית ולכן על מקבל הפקודה לסרב לבצע אותה. אם יציית לפקודה – האחריות מוטלת עליו וגם על נותן הפקודה ושניהם יועמדו לדין.

פקודה בלתי חוקית בעליל היא פקודה שכל אדם, גם אם איננו משפטן, מבין שאין לציית לה משום שהיא נוגדת את המוסר האנושי. בג"ץ קבע שזוהי פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה.

לדוגמה: פקודה לפגוע בגופו של אדם או להורגו.