זכויות האדם והאזרח

חירות ושוויון כערכי יסוד בדמוקרטיה

חירות ושוויון הם שני ערכי יסוד של הדמוקרטיה המודרנית, הרואה באדם ערך חשוב ומרכזי, בעל יכולת תבונית (שכלית), המסוגל לנהל את חייו בעצמו. כל אדם נולד חופשי ושווה בערכו לכל אדם אחר, ועל כן מגיעות לו זכויות שוות ויחס אנושי.

•         ערך החירות - האדם, כל אדם, נולד חופשי ומשמעות הדבר היא שהוא יכול לנהל את חייו כרצונו, לקבל החלטות, לבחור ולפעול בהתאם לצרכיו ורצונותיו.

•         ערך השוויון - כל בני האדם שווים בערכם ובזכויותיהם.

בשנת 1948 ניסח האו"ם את ההכרזה כל באי עולם בדבר זכויות האדם. הכרזה זו נוסחה מתוך הבנה שיש לעגן את הזכויות על מנת שלא תתרחש שוב הרמיסה הקשה של זכויות האדם והזלזול בערך חיי האדם, כפי שהתרחשה במלחמת העולם השנייה, במחנות הריכוז וההשמדה. לפי ההכרזה, החברה האנושית חייבת להכיר ברעיון זכויות האדם ואף לפעול להגשמתו. במטרה לממש את הזכויות, על המדינות הדמוקרטיות לחוקק חוקים המבטיחים את השמירה עליהן.

זכויות טבעיות

זכויות טבעיות הן זכויות אשר יש לאדם מעצם היותו אדם, ומרגע לידתו. 
הזכויות אינן ניתנות לו מידי המדינה ולכן המדינה אינה יכולה לשלול אותן או לפגוע בהן,
ואם היא מחליטה להגביל אותן עליה לספק הצדקה. 
על המדינה להגן על זכויות אלו בחקיקה ולאפשר את מימושן.

ישנן 6 קבוצות של זכויות טבעיות:

1. הזכות לחיים ולשלמות הגוף והזכות לביטחון
2. הזכות הכללית לחירות – הכוללת את חירויות הפרט
3. הזכות לכבוד ונגזרותיה – הזכות לשם טוב והזכות לפרטיות
4. הזכות לשוויון ונגזרותיה  
5. הזכות לקניין – חומרי ורוחני
6. הזכות להליך הוגן (במשפט)

1. הזכות לחיים ולשלמות הגוף והזכות לביטחון

הגדרה: הזכות לחיים, לשלמות הגוף ולביטחון היא זכותו של כל אדם שלא יפגעו בנפשו או בגופו, וזכותו לקבל מהמדינה ביטחון והגנה כדי שלא יהיה נתון לחשש מפגיעה בגופו או בנפשו.

__________

הרחבה ודוגמאות: זכות זו היא הבסיס לחקיקה נגד פגיעה בגוף או נפש של אדם אחר (אסור לפצוע אחרים וכו').
בגלל הזכות לחיים ושלמות הגוף מוקמים בתי חולים, והזכות לביטחון היא הבסיס להקמתו של צבא, למשל.

2. הזכות הכללית לחירות

הזכות הכללית לחירות כוללת את חירויות הפרט, וביניהן: חופש המחשבה והמצפון, חופש הביטוי, חופש העיסוק, חופש התנועה, חופש הדת והחופש מדת.

         א.         חופש המחשבה והמצפון – זכותו של כל אדם לחשוב ולגבש לעצמו דעה בכל נושא שירצה, בנושאים פרטיים או ציבוריים, ולהחזיק בדעה משל עצמו בנושאים אלו, גם אם היא אינה מקובלת. זכותו של כל אדם לפעול או לא לפעול, בהתאם לצו מצפונו.

         ב.         חופש הביטוי – אחת החירויות החשובות ביותר לקיומה של הדמוקרטיה, ולפיה זכותו של כל אדם לבטא כל דעה, רגש, אמונה ומחשבה, בכל דרך שירצה ויבחר: בתקשורת, באומנות, בהופעה החיצונית, בהפגנה ועוד. באמצעות חופש הביטוי האדם שומע דעות אחרות ומבטא את דעותיו בכתב, בעל-פה, במעשים ובהימנעות ממעשים. חופש הביטוי מאפשר את גילוי האמת, מכיוון שככל שישמעו דעות רבות יותר, כך יש סיכוי לברור מתוכן את האמת. חופש הביטוי מאפשר את קיום ההליך הדמוקרטי במדינה, כי הוא מאפשר הבעת דעות שונות וקבלת החלטות נכונה יותר של השלטון. הוא אף מאפשר חילופי שלטון באמצעות האפשרות להצגת דעות פוליטיות שונות  בפני אזרחי המדינה. חופש הביטוי הינו אחת הזכויות החשובות ביותר ותנאי לקיומן של רוב החירויות האחרות, ותנאי יסוד לקיומו של משטר דמוקרטי.  חירויות ספציפיות נוספות, הנגזרות מחופש הביטוי: חופש העיתונות, חופש השביתה, חופש הנישואין ועוד.

          ג.         חופש העיסוק – זכותו של כל אדם לבחור לו מקצוע ולעסוק בו, לבחור בכל עבודה שירצה בה ויוכל להתקבל אליה, ולפעול בכל דרך שיבחר כדי להבטיח את צרכי הקיום שלו ואת הרצון שלו להגשמה עצמית.

         ד.         חופש התנועה – זכותו של כל אדם לנוע ממקום למקום, ממדינה למדינה, מעיר לעיר, בלי שיגבילו אותו.

         ה.         חופש הדת – זכותו של אדם להאמין בכל דת שיבחר, להשתייך אליה ולקיים את הטקסים, המנהגים, התפילות והפולחן הדתי שלה.

3. הזכות לכבוד (ונגזרותיה)

הזכות לכבוד היא זכותו של כל אדם לא להיות מושפל, שלא יפגעו בכבודו, שלא יעליבו אותו ויבזו אותו. 

מזכות זו נגזרות שתי זכויות נוספות:

1. הזכות לפרטיות – זכותו של כל אדם שלא יחשפו את ענייניו הפרטיים, שלא יחדרו אליהם או יתערבו בהם ללא רשותו. זכותו של כל אדם שלא יחדרו למרחב הפרטי שלו ללא רשותו ושלא יפרסמו מידע פרטי עליו.
   
   
2. הזכות לשם טוב – זכותו של כל אדם שלא יכפישו את שמו, שלא יעלילו עליו ויספרו על אודותיו מידע שקרי הפוגע בשמו הטוב.
   
   

ההבדלים בין הזכות לפרטיות לזכות לשם טוב:

4. הזכות לשוויון (ונגזרותיה)

הזכות לשוויון היא זכותו של כל אדם לקבל מהשלטונות יחס שווה, ללא הבדל דת, גזע, מין או כל סיבה אחרת. 
המדינה חייבת לפעול בצורה שוויונית כלפי כל בני האדם ולהתייחס אליהם באופן שווה.
הזכות לשוויון נובעת מערך השוויון, לפיו כל בני האדם נולדו שווים בערכם ובזכויותיהם.
את ערך השוויון מחויבים לקיים לא רק המדינה אלא גם גופים פרטיים הנותנים יחס ושירות לבני אדם.

השוויון בא לידי ביטוי בהיבטים שונים:

• שוויון בפני החוק מחייב שהחוק יחול באופן שווה על כולם ושכולם יהיו מחויבים לציית לו
• שוויון פוליטי מאפשר לקבל זכות הצבעה שווה לרשויות השלטון לכלל האזרחים
• שוויון הזדמנויות כלכלי-חברתי מאפשר לכל אדם שוויון הזדמנויות, ללא קשר למצבו הכלכלי ולמעמדו החברתי
  (למשל: אסור לסרב לקבל אדם למוסד לימודי בגלל השתייכותו לקבוצה חברתית או עדה מסוימת).

         א.         אפליה פסולה – מתן יחס לא שוויוני ללא סיבה מוצדקת. אפלייה פסולה קיימת אך אינה דמוקרטית והחוק אוסר אותה. (למשל: החוק אוסר אפליית אנשים על פי צבע עורם בכניסה למועדון, אפילו שהמועדון הינו עסק פרטי)

         ב.         העדפה מתקנת – מתן יחס לא שוויוני לאוכלוסיות מסוימות, לקבוצות חלשות בחברה, אשר סבלו מקיפוח או מפערים בהישגים. היחס הלא שוויוני ניתן מסיבות מוצדקות ולזמן מוגבל, במטרה לצמצם או לסגור פערים אלו. כאשר מגיעים ליעד שנקבע לצמצום הפער – היחס הלא שוויוני נפסק. היחס הלא שוויוני אינו בהכרח רלוונטי לבעיה ממנה סובלת הקבוצה, למשל – קבלה של אנשים מאוכלוסיה חלשה יותר ללימודים באמצעות שריון מקומות לחברי קבוצה זו, כדי לטפח את רמת ההשכלה של הקבוצה ובכך להביא לצמצום פערים כלכליים. העדפה מתקנת היא לפעמים שנויה במחלוקת- לא כולם מסכימים שיש לתת יחס מועדף לאנשים מסוימים בכדי לתקן את המצב (לדוגמה: יש מחלוקת אם לתת העדפה לנשים, או לאנשים מהפריפריה, או לנכים בקבלה לעבודה באוניברסיטה. מצד אחד אלו אוכלוסיות שפחות מגיעות להרצות באוניברסיטה, מצד שני ההעדפה המתקנת של אוכלוסיות אלה פוגעת בסיכויים של אנשים מוכשרים מאוד מקבוצות אחרות להתקבל).

          ג.         הבחנה – כאשר יש הבחנה בין אנשים שונים - מוצדק לתת להם יחס שונה. הבחנה היא מתן יחס לא שוויוני לבני אדם שונים מסיבות מוצדקות, כאשר השוני ביניהם רלוונטי ליחס הלא שוויוני. למשל – מתן תו חנייה לנכים בלבד, ולא למי שאינו נכה, התאמות בחינה ללקויי למידה בלבד ועוד. אלו מצבים בהם ברור לנו שהיחס הלא שוויוני מוצדק, כי יש שוני בנסיבות בין האנשים. היחס הלא שוויוני אינו מוגבל בזמן, והוא מתקיים כל זמן שהבעיה קיימת. 

5. הזכות לקניין – חומרי ורוחני

הזכות לקניין היא זכותו של כל אדם להיות בעל רכוש, לצבור רכוש על-ידי עבודה או ירושה, ולשמור על רכושו, להחזיק בו וליהנות ממנו בלי שיילקח ממנו או שייעשה בו שימוש ללא רשותו ואישורו.
קניין הינו כל דבר שיש לו ערך עבור בעליו, ובכלל זה קניין חומרי – רכוש מוחשי כמו: בית, מכונית, קרקע, וקניין רוחני – רכוש שקשור ביצירה שבאה מרוחו של האדם, כמו: המצאה, פטנט, יצירה מוזיקלית, אומנותית או ספרותית, תוכנת מחשב או אפליקציה ועוד.
הקניין הרוחני מוגן בזכויות יוצרים ומי שמשתמש בקניין זה מחויב לתת גמול כספי ליוצר.

6. הזכות להליך הוגן

כל אדם המצוי בהליך משפטי נחשב לחף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו.
הוא זכאי להליך משפטי הוגן ופומבי, שנועד להבטיח הגנה על זכויותיו, ושזכויות אלו לא ייפגעו יותר מהנחוץ על-מנת לקיים את ההליך המשפטי.
על מנת להבטיח שההליך המשפטי יהיה הוגן, ולמנוע פגיעה שרירותית בזכויות הנאשם בידי המדינה, ננקטים צעדים שונים:

•       אין לערוך חיפוש בביתו של אדם ללא צו בית משפט.
•       זכותו של הנאשם לדעת במה הוא מואשם כדי שיוכל להתכונן ולהתגונן מפני ההאשמה במשפטו, וכדי שלא יפליל את עצמו.
•       זכותו של הנאשם לקבל ייצוג משפטי על-ידי עורך דין. אם אין בידיו את האמצעים לשכור לעצמו עורך דין, זכותו לקבל ייצוג משפטי מטעם המדינה.
•       זכותו של הנאשם שמשפטו יתנהל בפני שופטים מקצועיים ובלתי תלויים, כדי שלא תהיה הטיה במשפטו וכדי שיזכה למשפט צדק.
•       הענישה היא בהתאם לאשמה ובהתאם למה שנקבע בחוק על אותה אשמה.
•       זכותו של האדם לערער על הפסיקה בעניינו לבית משפט בערכאה גבוהה יותר.

זכויות האזרח

זכויות אזרח הן זכויות פוליטיות אשר קיימות לאזרח במדינתו. המשותף לזכויות אדם ולזכויות האזרח הוא ששתי קבוצות הזכויות הן זכויות טבעיות. זכויות טבעיות, למרות שהן נגזרות מכבוד האדם וחירותו לא תמיד ניתנות לאדם / לאזרח ולכן על המדינה הדמוקרטית להבטיח את מימושן ולא לפגוע בהן באופן שרירותי. ההבדל ביניהן הוא שזכויות אזרח קיימות לאזרחי המדינה ובבסיסן הקשר בין האזרח למדינתו ולשלטון, ואילו זכויות אדם יש לכל אדם, באשר הוא אדם.

בדומה לזכויות אדם, גם זכויות אזרח הן זכויות של הפרט, אך הן שונות מזכויות אדם שיש לכל אדם החי במדינה, בכך שיש אותן לאזרחי המדינה בלבד.

זכויות האזרח הן:

1.      הזכות לבחור – את נציגיו לשלטון, בהתאם לגיל ולתנאים הקבועים בחוק.

2.      הזכות להיבחר – לרשויות השלטון, בהתאם לגיל ולתנאים הקבועים בחוק, להיות מעורב ולהשפיע על התנהלות המדינה ועל פעולות נציגיו ברשויות השלטון.

3.      חופש ההתאגדות הפוליטית – הזכות להקים מפלגה פוליטית ולהיות חבר במפלגה פוליטית, מתוך רצון לקדם את הערכים והאינטרסים של האזרח ושל מפלגתו.

זכות פוליטיות שהיא זכות טבעית:

4.      חופש ההפגנה והמחאה – זכותו של כל אדם להביע באופן פומבי ובדרך לא אלימה את התנגדותו או מחאתו על אופן התנהלות השלטון ועל פעולותיו באמצעים שונים: תהלוכה, אספה, עצרת, הפגנה, עצומה. זוהי זכות טבעית שקיימת לכלל בני האדם במדינה ולא רק לאזרחיה, אך היא זכות פוליטית במובן שהיא מבטאת קשר בין האדם למדינתו.

זכויות כלכליות חברתיות

זכויות כלכליות-חברתיות הן זכויות המוענקות לפרט על-ידי המדינה, במטרה להבטיח את הקיום בכבוד אנושי בסיסי. מימוש הזכויות מתאפשר באמצעות משאבים שהמדינה מקצה, וההחלטה אם וכמה משאבים להקצות נתונה בידי המדינה (בשונה מזכויות טבעיות, שהמדינה חייבת לאפשר את מימושן ואסור לה לשלול אותן). השלטון מגדיר אילו אמצעים הוא מעוניין להקצות כדי להבטיח קיום אנושי בכבוד. השלטון גם מחליט מהם הקריטריונים להענקת זכויות אלו – מי יהיה זכאי לכל אחת מהן.

הזכויות הכלכליות-חברתיות הן:

1.      הזכות לקורת גג ולתנאי מגורים נאותים.

2.      הזכות לרמת חיים נאותה – מתן תנאים המאפשרים חיים קיום אנושי, למשל – האפשרות לרכוש מזון ולבוש.

3.      הזכות לטיפול רפואי – הזכות לקבל שירותי בריאות, לא רק מצילי חיים.

4.      הזכות לחינוך – הזכות לקבל השכלה במימון המדינה, לרכוש מיומנויות שיאפשרו עצמאות בעתיד ומימוש הפוטנציאל האישי.

5.      זכויות עובדים ותנאי העסקה – הזכות לקבל הגנה מהעסקה פוגענית ומניצול של מעסיקים, והזכות לקבל תנאי העסקה המחייבים את המעסיקים, ביניהם: שכר מינימום, שעות עבודה ומנוחה, תשלום עבור שעות נוספות, ימי מחלה וחופשה ועוד.