סיכום: הרקע ההיסטורי להקמת המדינה ומגילת העצמאות

הרקע ההיסטורי להקמת המדינה

מדינת ישראל קמה בשנת 1948. קדמו להקמת המדינה תהליכים ואירועים בארץ ישראל ומחוצה לה, שהביאו להקמת המדינה:

הצהרת בלפור

הצהרה של ממשלת בריטניה בשנת 1917, המבטאת בפעם הראשונה באופן רשמי את הקשר החיובי של בריטניה עם התנועה הציונית, ואת היחס החיובי של בריטניה לרעיון הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

ההצהרה היא מכתב ששלח שר החוץ הבריטי בלפור בשנת 1917 ללורד היהודי רוטשילד. במכתב מודיע הלורד בלפור על החלטת ממשלת בריטניה לקדם הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

כתב המנדט הבריטי

• כתב המנדט הוא ייפוי כוח שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים בשנת 1922 לשלוט בארץ ישראל ולקדם את הצהרת בלפור - הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
• המנדט ניתן על ארץ ישראל משני עברי הירדן. בריטניה הוציאה את עבר הירדן המזרחי מחוץ למנדט ובכך הניחה את היסוד להקמת הממלכה הירדנית.
• המנדט מדגיש את הצורך לשמור על הזכויות האזרחיות והדתיות של האזרחים הלא יהודים בארץ ישראל.

מגמות לאומיות בקרב הערבים

במקביל לתהליכים של היווצרות התנועה הציונית וההכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי ע"י חבר הלאומים וע"י בריטניה, מתגבשת בארץ ישראל תנועה לאומית ערבית-פלסטינית, תוך השענות על שני יסודות:

1.      התנועה הלאומית הערבית במזרח התיכון כולו – תנועה לאומית של כלל דוברי הערבית במזה"ת.

2.      התודעה הלאומית הפלסטינית – מתגבשת כשהערבים בארץ מתחילים לראות בתנועה הציונית ובעלייה היהודית איום על מקומם בארץ ועל פרנסתם.

הפלסטינים מגבשים לעצמם תודעה לאומית פלסטינית הנשענת על הזהות הערבית המזרח תיכונית, ביחד עם הזהות הנבדלת שלהם כפלסטינים הנאבקים מול התנועה הציונית על השליטה בארץ ישראל.

פרסום הצהרת בלפור העמיק את חששותיהם של הערבים בארץ, מכיוון שהוא נתן לגיטימיות להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ובכך ערער על מעמדם בארץ. הערבים מתחילים במאבק על הארץ, הכולל גלים של פרעות ואלימות. הם דוחים תכניות לחלוקת הארץ לשתי מדינות (ועדת פיל בשנת 1937) או להקמת מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית (הספר הלבן של מקדונלד בשנת 1939).

 המשך הקמת מוסדות המדינה שבדרך ע"י הישוב היהודי

התנועה הציונית פועלת להקים בארץ קהילה יהודית עצמאית במקום משטר המנדט הבריטי. בארץ מוקמת התשתית להקמת מדינה. מוקמות מפלגות פוליטיות, נבחרת הנהגה פוליטית ומוקמים מוסדות שלטון המקובלים על רוב הישוב היהודי בארץ ישראל. הישוב היהודי גדל עם העליות לארץ, ומתעצם בכלכלה, בהתיישבות ובביטחון. מוקמים ארגונים צבאיים מחתרתיים – ההגנה, האצ"ל והלח"י, וביחד עם יהודים רבים שלקחו חלק במאבק של בעלות הברית בנאצים, הם מהווים את היסוד להקמת צה"ל לאחר קום המדינה.

החלטה 181 – תכנית החלוקה

• החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 (29/11/47).
• החלטה להקים בתוך החלק שנותר מהמנדט בארץ ישראל המערבית - מדינה יהודית ומדינה ערבית.
• ההנהגה היהודית קיבלה את התכנית. ההנהגה הערבית דחתה אותה והערבים החלו בפעולות איבה. כך החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות.

חלקי מגילת העצמאות

הכרזת העצמאות - מסמך ההכרזה על מדינת ישראל שנחתם על ידי דוד בן גוריון וחברי מועצת העם (נציגי הישוב היהודי בארץ ישראל).

הוכרזה ביום ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בתל אביב, בעיצומה של מלחמת העצמאות.

ההכרזה כוללת:

במגילה שלושה חלקים:

חלק ראשון – ההצדקות להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל

הצדקות היסטוריות – הצדקות הקשורות לאירועים היסטוריים:  

• בארץ ישראל קם העם היהודי והתעצב, ויצר נכסי תרבות ובראשם התנ"ך.

• במהלך הגלות העם המשיך בתקווה ובמאמץ לשוב לארץ ישראל.

• בדורות האחרונים נעשה מאמץ לשוב לארץ ישראל – קם ישוב יהודי גדול ומבוסס.

• השואה הוכיחה את ההכרח בפתרון בעיית האנטישמיות על ידי מדינה יהודית.

• השתתפות היישוב היהודי במלחמת העולם השנייה הקנתה לו את הזכות להיות חלק מהעמים באו"ם.

הצדקות בינלאומיות (משפטיות) – הצדקות הנובעות מתמיכה ומהכרה בינלאומית בזכות העם היהודי למדינה בארץ ישראל:

• החלטות רשמיות של מדינות וגופים בינלאומיים על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל - הצהרת בלפור, כתב המנדט, החלטת החלוקה (החלטה 181 של האו"ם).

הצדקה טבעית / אוניברסלית:

חלק שני – החלק המעשי

• הכרזה על הקמת המדינה בארץ ישראל.
• שמה של המדינה – מדינת ישראל.
• קביעה על רשויות השלטון המרכזיות של המדינה: מועצת העם – מועצת המדינה הזמנית (הרשות המחוקקת), ומנהלת העם – הממשלה הזמנית (הרשות המבצעת). רשויות שלטון אלו יתפקדו עד לבחירות הדמוקרטיות הראשונות.

חלק שלישי – החלק ההצהרתי

א. אופי המדינה – החזון של מייסדי המדינה לגבי אופי המדינה:

1. פתוחה לעלייה יהודית.
2. פיתוח הארץ לטובת כל תושביה.
3. מדינה דמוקרטית – תקיים חירות ושוויון גמורים לכל אזרחיה, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות.
4. תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, תהיה נאמנה לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.
5. תשתף פעולה עם האומות המאוחדות כדי להגשים את החלטת האו"ם 181.
6. תפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ ישראל בשלמותה.

ב. ארבע פניות לגופים שונים:

1. קריאה לתושבי הארץ הערבים לשמור על שלום ולהשתתף כאזרחים שווי זכויות בבניין הארץ ובניהול מוסדותיה.
2. קריאה לעמים השכנים – קריאה לשלום ולשכנות טובה לטובת האזור כולו.
3. קריאה לעם היהודי בתפוצות לעלות לארץ ולעזור בבניינה.
4. קריאה לאו"ם לעזור לעם היהודי בבניין מולדתו ולקבל את המדינה הצעירה כחברה באומות המאוחדות.

המאפיינים היהודיים של המדינה הבאים לידי ביטוי בהכרזת העצמאות

1. "אנו מכריזים בזאת על הקמתה של מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל" – זוהי מדינה יהודית וגם שמה הוא שם בעל זיקה יהודית.
   
   
2. "תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות" – המדינה פותחת את שעריה לכל יהודי.
   
   
3. "אנו קוראים לעם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבנין הארץ לעמוד לימינו..." – קריאה לעם היהודי להתלכד סביב המדינה החדשה ולעזור בהקמתה.
   
   
4. "מדינת ישראל תהא נאמנה לעקרונות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל" – המדינה תהיה מבוססת על עקרונות החירות, הצדק והשלום, לפי מורשתם של נביאי ישראל.

המאפיינים הדמוקרטיים של המדינה הבאים לידי ביטוי בהכרזת העצמאות

1. מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, מין וגזע" – הבטחה לשוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. בנוסף – בהבטחה לחירות מובטח גם חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות.
   
   
2. "...ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה" – הכרזה על הקמת מוסדות דמוקרטיים, קיום בחירות וכינון חוקה.
   
   
3. "לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל...על יסוד אזרחות מלאה ושווה" – קריאה לערבים אזרחי המדינה להשתתף בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה.
   
   
4. "תהיה נאמנה לעקרונות מגילת האומות המאוחדות" – הבטחה להיות נאמנים לעקרונות מגילת האו"ם שהם עקרונות המדגישים את חירויות וזכויות האדם.

מגילת העצמאות - טקסט מלא

הכרזת העצמאות – הטקסט המלא

חלק ראשון

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגנים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת העולם השנייה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

חלק שני

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת  השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

חלק שלישי

• אופי המדינה ומוסדותיה

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

• פניות לגורמים שונים

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

חתומים על המגילה
דוד בן-גוריון, דניאל אוסטר, מרדכי בנטוב, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבוים, ד"ר אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר וילנר-קובנר, זרח ורהפטיג, הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה כובאשי, הרב יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטיין, צבי לוריא, גולדה מאירסון, נחום ניר, צבי סגל, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, דוד צבי פנקס, אהרן ציזלינג משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, פליכס רוזנבליט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן-ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא, משה שרתוק.