פגישה, חצי פגישה - רחל

מילות השיר

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

ניתוח השיר

בסך-הכל שני בתים, שמונה שורות, ואיזה מגוון של רגשות מורכבים שמעוצבים באמצעות עושר של תמונות מטאפוריות, מה שמאחד אותן תמונות, אותה לשון ציורית, הוא מוטיב המים בגלגוליו השונים (ראו סימונים בשיר).

לניתוח מעמיק לחצו על כל בית בנפרד - 

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

בית ראשון

שתי השורות הראשונות מציגות לנו את הסיטואציה הבסיסית שממנה, כתגובת שרשרת בלתי נמנעת, זורם השיר עד לסיומו.

אותה סיטואציה המתארת מפגש היא המאיצה את פרץ הרגשות. 

לכאורה, מה שקרה במפגש הזה הוא מעט מאוד: בקושי פגישה (חצי פגישה), מבט אחד, מהיר (חטוף), קטעי ניבים סתומים (מילים, ביטויים), בקושי מובנים: ביטויים של המעטה, רק זה בסך-הכל. 

באופן מפתיע, בשתי השורות הבאות של בית ראשון מתוארת תגובה כביכול לא פרופורציונית למעט הזה. "ושוב...הכל", החוזר פעמיים להדגשה, הצפה, פרץ של רגשות שהודחקו, משבר (גלים גבוהים של ים סוער) של רגשות סותרים- אושר ודוי (סבל, צער).

מה הנסיבות של אותו מפגש דרמטי? 

אם היה זה רומן ריאליסטי היו בוודאי נותנים לקורא פרטים מלאים, אך כאן, בשיר הלירי, הכל מרומז והקורא יכול "להשלים פערים".
האם נרמז כאן מפגש בין המשוררת לגבר שעמו היא ניהלה בעבר פרשת אהבה סוערת, שהיה בה גם אושר וגם כאב ואכזבה, והמפגש החטוף ביניהם, כעבור זמן, לאחר הפרידה, עורר בה  הכל מחדש, פרץ של רגשות?
ואולי אין זה דווקא מפגש מחודש עם אותו גבר, אלא התאהבות חדשה, ולמרות שהיא החליטה להיחסם בפני אהבות חדשות שמסכנות אותה- הנה, הספיק מפגש\מבט אחד כדי  להיסחף שוב ו"לאבד שליטה".

לחזרה לניתוח השיר

בית שני

הבית השני ממשיך לתאר את תגובת השרשרת של אותה פגישה בתור מטאפורה: סכר השיכחה, אותה חומת מגן פנימית שבנתה, מחסום בפני פרץ רגשות סוחף, הדחקה\הכחשה, החלטה רציונלית. באותה הפגישה כל זה מתמוטט בבת אחת. 

מטאפורת סכר השיכחה קולעת לאפיין שלב זה בעלילת הנפש המתוארת בשיר.

כולנו בונים לעצמנו "סכרים" שונים השולטים, חוסמים או מכוונים את הזרם, וחלקם עשויים אולי להיסדק או לקרוס במהלך החיים. כאן טמון אחד הנושאים היותר עמוקים של השיר.

שתי שורות הסיום של השיר יוצרות תפנית די מפתיעה ב-"עלילת הנפש" הזאת. היינו מצפים אולי ש-"משבר האושר והדוי", זכרונות העבר ואולי ההתאהבות המחודשת או החדשה, יציפו בסערה את המשוררת, והנה בתמונת הסיום הכל נרגע: המשוררת נכנעת לרגשות.
היא לא בונה סכר חדש במקום זה שהתמוטט אלא כורעת על ברכיה מה שמבטא התמסרות, השלמה, הכלה וקבלה, ואולי לידה מחדש, "על שפת אגם סואן".

אם קודם הייתה תמונה של משהו ב-"משבר" ונחשולי מים מסוכנים, הפעם אין זה אפילו ים אלא אגם שמעלה תחושה יותר ידידותית, נשלטת וסגורה. ממי האגם ניתן להרוות צימאון. אם כי, שימו לב לשם התואר "סואן", ביטוי לתנועה רגשית מיטיבה, רק הד לסערת משברי הים. המים הפעם מיטיבים, מרווים.

קשה להתעלם מהקונוטציות המאושרות של "אגם" בשירת רחל לאור קרבתה לכינרת וגעגועיה אליה כש-"הוגלתה" בעקבות מחלתה הרחק לעיר הגדולה.