רק על עצמי - רחל

מילות השיר

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע

פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.

לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?

ניתוח השיר

לפניינו "שיר לירי", שיר ווידוי אישי מאוד. 

במרכז השירה הלירית עומד ה-"אני", ה-"סובייקט", "גוף ראשון יחיד". 

רגשותיו וחוייותיו, גם אם מתואר בו העולם החיצוני, הכל עובר דרך המסננת של ה-"אני". 

פתיחת השיר (ושמו) יש בהם יסוד ארס-פואטי. רחל מאפיינת בו את אופי שירתה, "רק על עצמי לספר ידעתי", בהצהרה זאת יש גם מעין הצטנעות ואפילו התנצלות או הצטדקות - רק על עולמי האישי-האינטימי אני יודעת לספר. זה אומנם עולם "צר" אבל עשיר מאוד ברגש ויש בו עומקים ומורכבות, ה-"מעט" הוא "הרבה".

ניתן לקרוא את השיר בקריאה הצמודה לקורות חייה של המשוררת. קריאה כזאת של השיר עלולה לצמצם את משמעויותיו:

השיר נכתב ב-4 במרץ 1930, כשנה לפני פטירתה של רחל משחפת והוא אחד משיריה האחרונים.

רחל בלובשטיין נולדה ברוסיה בשנת 1890. עלתה לישראל והיא בת 19. זמן קצר לאחר עלייתה הצטרפה לחווה החקלאית לבנות במושבה כנרת, ואחר-כך – לקבוצת דגניה. 

בשנת 1913 נסעה ללימודי אגרונומיה בצרפת, ובשנת 1919, כאשר שבה לארץ כבר נתגלו בה ניצני מחלת השחפת, אשר מנעה ממנה לשוב ולהשתלב בחברה הכפרית שעל שפת הכנרת. 

חולשת גופה והחשש להדביק אחרים במחלתה, יצרו לחץ חברתי שהביא באופן בעייתי לעזיבתה ולנדידתה ממקום למקום (צפת, ירושלים, תל-אביב). מחלתה הלכה והחמירה, ובפרק הזמן האחרון בחייה סבלה מבדידות, חולי ומחסור. 

האם "יד הענקים" מרמזת על מחלתה, כמו גזירת גורל בלתי נמנע, ועל פגעי חייה? והאם "חופי הפלא" מרמזים לחופי כינרת אותם נאלצה לנטוש ואליהם התגעגעה, כששכבה במיטת חוליה בעיר, הרחק מדגניה?

אמצעים אמנותיים

האמצעים האמנותיים המרכזיים בשיר הם:

1. דימוי - עולמה הפיזי והרוחני של הדוברת, בדימוי לעולם הנמלה. 

2. שאלה רטורית - השיר מסתיים בשתי שאלות רטוריות היוצרות תחושה של אכזבה מעצמה ומהחיים שהגיעו לפתחה. 

3. מטאפורה - הצמרת: היא מטאפורה למטרה ולדרך שאותה היא צריכה לעבור בצורה קשה ומתישה. יד ענקים: מדובר בחלק שעוצר אותי, כמו גורל אכזר או אפילו יד אדם העומדת בדרכי להצליח בעולם. 

4. אנאפורה - החזרה על המילה "למה" - מדגישה את אכזבתה של המשוררת מהחיים. 

_______________________

דימוי ומטאפורה: דימוי הוא כשאומרים שמשהו הוא כמו משהו אחר. המאפיין המרכזי של דימוי הוא מילה או אות שמצביעים על דימיון: כמו, כ... וכו'. בשיר הזה- "כעולם נמלה". מטאפורה היא אותו דבר בלי מילה או אות שמציינים דימוי. מטאפורה היא משפט לא נכון עובדתית שממחיש נוף רגשי. בשיר הזה: נראה שהיא מספרת על עצמה שהיא בדרך ל"צמרת". היא כמובן לא בדרך לצמרת של עץ והיא לא אמרה שהמטרה שלה היא "כמו צמרת" (אז זה היה דימוי) ולכן זו מטאפורה.

אנאפורה: חזרה על מילה.

בית ראשון ושני

במרכז הבית הראשון והשני עומדת כמובן ההשוואה המתפתחת בין המשוררת לנמלה - עולם שתיהן הוא צר, שתיהן נושאות משא שכבד מידי לכוחן הדל, שתיהן מתאמצות להגיע ליעדן, והדרך זרועה בכאב, סבל וקשיים רבים. 

לשתיהן מתנכלים כוחות חזקים, אכזריים, לועגים, בוטחים בעצמם, הבאים לידי ביטוי ב-"יד ענקים". 

הגורל המתאכזר? כוח עליון מתעתע? אלוהים? ואולי אלו בני אדם אחרים הדורסים בכזאת קלות את היצורים שנראים להם זעירים, חסרי אונים, פגיעים, לא נחשבים - שהם, בני האדם, לא יודעים להעריכם.

בית שלישי

בבית השלישי ההשוואה\האנלוגיה בין המשוררת לנמלה לא מופיעה במפורש, אך מוטיב ה-"יד" זולג מבית שני לבית השלישי: את כל דרכי ("אורחותי") עיוות, היטה הצידה.

"הליז" - לפועל להליז יש משמעות נוספת - להוציא שם רע, לדבר בגנות מישהו וגרם לבכי ("הדמיע").

אותו פחד נורא מיד ענקים. פחד זה מוצג כ-"טמיר", נסתר, הפחד מהלא-נודע, סוג של חרדת קיום מתמידה.

שתי השורות המסיימות את השיר מנוסחות\מעוצבות כמשפטי שאלה, עם האנאפורה "למה...." והתקבולת (כל אלה הם אמצעים רטוריים) בין שתי השורות.

"חופי הפלא" מקבילים ל-"אורות רחוקים", המסמלים אידיאל בלתי מושג, משהו שנכספים אליו והוא משלה אותנו שהוא בהישג יד, שהוא קרוב.

בתחילה הוא קורא לנו, מפתה, מעורר תקווה, ובהמשך מתברר שהוא בעצם משקר, מוליך אותנו שולל.

ה-"משהו" הזה מתבטא בשיר ב-"חופי הפלא" - תמונה מטאפורית של מי שנמצא במסע ומקווה שהגיע לחוף מבטחים, וב-"אורות רחוקים". 

קשה לאמוד מרחק של אורות, שנראים קרובים ובעצם הם רחוקים ובלתי נגישים, תחשבו למשל על אורות הכוכבים. השיר מסתיים בנימת ייאוש ,אכזבה ותסכול.

בפנייה הישירה (אתם) לחופי הפלא ולאורות הרחוקים ישנה קירבה מצד אחד וריחוק מתסכל מצד אחר, ובאוויר נותרת תלויה ללא מענה השאלה: "למה"? מדוע נטעתם בי תקוות שווא?

יהיו שיגידו שההשוואה בין המשוררת לנמלה מתערערת בבית האחרון, שכן עולמה של הנמלה אכן "צר" ומצומצם והיא לא מודעת למצבה, אך מי ששואפת להגיע ל-"חופי הפלא" בוודאי שאיננה מסתפקת ב-"עולם נמלה" אלא יש לה שאיפות, יומרות, חלומות, כיסופים אל עולמות מופלאים.