ראי אדמה - סיכום וניתוח השיר

מילות השיר

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ… לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד…

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

הרקע לשיר

מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט
ב-6 בספטמבר בשנת 1938, בשיאם של המאורות שנודעו ביישוב העברי כ"מאורעות תרצ"ח", פרסם המשורר שאול טשרניחובסקי את שירו "ראי אדמה", בעיתון “הארץ”. 

השיר מגיב על אירועי “המרד הערבי” ובתוצאותיהם הרות האסון מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט –קשורים למרד מאורגן של ערביי ארץ ישראל שהחל שנתיים קודם לכן ונמשך בהפוגות עד מארס 1939. 

המרד כוון בעיקרו נגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל ונגד יהודים תושבי הארץ וכלל פעולות טרור, התקפות על קהילות יהודיות, על חיילים בריטים ועל מוסדות שלטון בריטיים, הצתת רכוש וגידולים חקלאיים של יהודים וגם טרור פנימי נגד מתנגדי המרד.

חוויית השכול האישית של טשרניחובסקי

איך הצליח טשרניחובסקי לנסח בצורה כה מדויקת ואותנטית את המורכבות הזו, את הדו-קוטביות הזו, הכרוכה במותם של צעירי הארץ שנפלו חללים?
פרט ביוגרפי שלא רבים יודעים על טשרניחובסקי, עשוי לתת את התשובה. 

שאול טשרניחובסקי היה בעצמו אח שכול - אחיו נפל בגיל 19 בתחילת מלחמת העולם הראשונה כששירת בצבא הרוסי. 

טשרניחובסקי כאח שכול, הכיר היטב את תחושת הבזבוז הנוראה והמקוממת שבמותו של אדם צעיר במלחמה. הוא ידע עד כמה זהו מוות טראגי, אבסורדי, בלתי מתקבל על הדעת, המשפיע על מעגלי חיים כה רבים. 

אך יחד עם הכאב האישי, הוא גם רוצה להאמין ולקוות כי מותו של האח האהוב, כמו גם מותם של הרוגי המאורעות, לא היה לשווא.
הבית האחרון בשיר מדגיש בצורה מועצמת את היחס הכפול, האמביוולנטי של טשרניחובסקי.
מצד אחד הפנייה הרטורית לאדמה, נמענת השיר, שתעניק משמעות, הוד וקדושה לקרבנות. אך מצד שני, לאחר כל הפאתוס, חוזר משפט המוטיב הכואב שאיננו מוכן להשלים עם מות הצעירים: "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!"

ניתוח השיר

השיר "ראי אדמה" מבוסס על לשון ציורית\מטאפורית מוכרת בה מדומים הנופלים הצעירים לפרחים; המשורר פונה בשיר פנייה ישירה לאדמה.
הפרחים, והצעירים שנפלו יש בהם יופי, רעננות, התחדשות ועדינות, וגם קמילה מהירה. אך יש בשיר גם יסוד חתרני והוא שונה מ-"שירי השכול" הרבים שמרבים להשמיע כמותם בטקסי יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל.
מצד אחד חוזר משפט המוטיב בשיר "...כי היינו בזבזנים עד מאוד", טמנו זרעי פרחים באדמה המושווים לקבירת החללים הצעירים. איזה אבסורד, במקום זרעים טמנו באדמה את מיטב הפרחים\החללים. האם המחיר היה שווה? אך בצד עמדה זו מובאת בסיומו של השיר עמדה אחרת ולפיה אכן תצמח תועלת ממוות זה, שיש לו משמעות לאומית, משום שהמוות נעוץ בלב החיים והוא הסיבה לקיומם: "וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ… קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ… כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד" - במותם ציוו לנו את החיים.
שתי העמדות הללו, המובאות בזו אחר זו בשיר, זו האנושית, האישית, המבכה על הזרעים שלא יראו אור שמש, ומולה העמדה הלאומית, הקולקטיבית מתגוששות ביניהן בשיר, והן שהפכו אותו לכל כך רלוונטי להוויית השכול הישראלי עד ימיינו אלה, שאף היא נעה תמיד בין שני הקטבים הללו. מעניין לראות שאף על פי ששתי העמדות הללו סותרות זו את זו ומכחישות זו את זו, אין בשיר העדפה של עמדה אחת על עמדת חברתה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ… לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד…

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בית ראשון

"ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד! שורה זו גם מסיימת את השיר ויוצרת לו מבנה מעגלי. המשורר פונה לאדמה בהתרסה מסויימת, בכעס, אך האם האשמה אינה בנו שהיינו "בזבזנים עד מאוד"?

בשורה השנייה פונה המשורר אל האדמה בכינוי מטאפורי "בחיקך..."- מוכרת ההאנשה של האדמה כדמות נשית, "אמא אדמה" המעניקה הגנה ומקום מחסה לטמונים בתוכה: "בחיקך, מלון ברכה, מעון סתר, זרע טמנו… לא עוד". השימוש בסימן הפיסוק שלש נקודות והצירוף "לא עוד" המופיע בשירי קינה שלאחריו יש גלישה לשורה הבאה, מהווים רמז מקדים לכך שלא מדובר בזרעים חקלאיים כגון: כוסמת, זרע וחיטה, אלא משהו אחר מסתתר מאחוריהם. 

גם בשורה הרביעית המשורר ממשיך לפרט את סוגי הצמחים שאמורים להיטמן באדמה. רק בהמשך השיר יתברר לנו מה המשמעות הכואבת של ה-"לא עוד", שהרי על פניו נראה שהטמנת כזה שפע זרעים באדמה זאת היא פעולה טבעית, מבורכת, תנאי לצמיחה, לחיים.

בית שני

גם בית זה פותח בשורת פנייה אל האדמה: "ראי, אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד:"

פנייה זו מסתיימת בנקודותיים, שתפקידן לפרט אילו זרעים נטמנו באדמה ואף לתאר את איכותם באמצעות מילות תואר המבטאות יופי והדר ומידות טובות, כגון: פרחי פרחים רעננים ובהוד, מצניע חן עם יפה קלח.

מתברר שלמרבה הצער במקום לזרוע באדמה זרעים של צמחים אנו, ש-"היינו בזבזנים עד מאד," מנו באדמת הארץ היקרה פרחים רעננים, "עוד בטרם רוו טל של בוקר", ולפני שהספיקו להינות מאור השמש. המשורר מאניש את השמש "אשר נשקתם השמש מנשיקתה ראשונה.", מגע של אור, חיים חדשים, תקווה לעתיד שנמוגה.
המשורר מתאר את גילם הצעיר של הנערים באמצעות חלקי היממה: "בטרם רוו טל של בוקר","ועד שידעו צהריים בעצם הצער תם"- הנערים טרם הספיקו הגשים את עצמם, למצות את יפי החיים ובטרם רוו טל של בוקר בחלומות אור נבטם" כלומר, עוד בטרם הצליחו לממש את חלומותיהם, החלומות נגוזו משום שחייהם נקטפו בטרם עת, בתחילת דרכם. טמינת הפרחים מקבילה לטמינת גופות החללים.

בית שלישי

ומה שקודם נאמר באופן מטאפורי (הטמנת פרחים באדמה) זוכה עתה לביטוי מפורש.
ה-"פרחים" הם מיטב הנוער, "הא לך הטובים בבנינו", עולה כאן קונוטציה של הקרבת קורבן, בהכרה מלאה אנו מגישים לאדמה את הקורבן.
וראו מה הקרבנו, את המיטב שבמיטב, את הבנים טהורי הלב, נקיי הכפיים, יפי הגוף, טרם זוהמו ונשחתו, נוער "טהר חלומות", רק בראשית אריגת חייהם ומלאכת האריגה נקטעה באיבה. 

שְׁתִי וָעֵרֶב הם שמות החוטים מהם אורגים בד: חוטי ה-"שתי" מתוחים בשני הקצוות שלהם, הם ה-'שלד' שממנו נוצר הבד. לתוך ובין חוטי השתי מערבים את חוטי ה-"ערב": על ידי העלאה והורדה לסרוגין של חוטי שתי שונים. נוצרת יריעת בד צפופה. 

"וארג יומם עודו שתי," כלומר, מלאכת האריגה טרם הושלמה, משום שחייהם נגדעו בראשית דרכם, פוטנציאל אנושי שלא מומש. 

זהו חלק ההספד האופייני לשירי קינה, שבחי המתים, כאב על אובדנם ותחושת ההחמצה - "אין לנו טובים מכל אלה" , מיטב הנוער נטמן באדמה. המשורר מביע את יגונו, את תיסכולו, את מחאתו והתקוממותו על מציאות חסרת הגיון זו באמצעות מילות שאלה המופנות לאדמה: "את הראית? ואיפה" האדמה כאילו אדישה, ולא נודע כי בא אל קירבה.

בית רביעי

המשורר פותח את השורה הראשונה של הבית האחרון בדומה לשאר שלושת בתי השיר בפניה ישירה אל האדמה. גם כאן משתמעת נימה כועסת על האדמה, המשורר מאשים את האדמה שהיא כאילו שיתפה פעולה במעשה מעוות זה, כיסתה והסתירה את כל אלה, את הנערים שנטמנו בקירבה,

אם עד כה תוארה האדמה כפאסיבית והאשמה הייתה מוטלת עלינו ששלחנו את בנינו אל מותם, עכשיו מתוארת האדמה כאקטיבית, אף היא נוטלת חלק באשמה, ועולם כמנהגו נוהג "יעל הצמח בעיתו".

אולם אז מגיע המפנה, הצמיחה החדשה היא "קודש לעם מכורתו", האדמה שקלטה את המתים גם מצמיחה חיים חדשים, קורבנות יקרים אלה אינם לשווא: הפרחים הנפלאים האלה יצמיחו מאה שערים הוד וכוח: "יעל הצמח בעתו… מאה שערים הוד וכוח, קדש לעם מכורתו". שער-שיעור, מידה, מאה שערים= ביטוי שבא לציין יבול רב ביותר, תוצאות מצויינות.

המשורר חוזר לתהליך הטבעי שהאדמה מצייתת לו: צמיחת צמחים בזמנם, בעונתם: "יעל הצמח בעתו!" וזאת בניגוד להפרה של סדרי הטבע האנושיים, קבורת הבנים בטרם עת. כאן בא לידי ביטוי הכאב העצום על כך שהבנים לא יזכו לצמוח, אולם המשורר מברך את קורבנם, למרות הכאב העמוק על מותם:

"ברוך קורבנם בסוד מות, כופר חיינו בהוד". כופר-פידיון נפש, מה שמשלמים כדי להציל חיים. מות הבנים לא היה אם כן לשווא.

בבית זה לראשונה ישנה מעין התרככות ואף השלמה. בדומה ליצחק שמצא מאה שערים באדמת הארץ כך גם עם ישראל יפוצה ב-"מאה שערים הוד וכוח", שכן מותם הוא "כופר חיינו", איפשר את המשך חיינו, זהו המחיר שנאלצנו לשלם כדי להמשיך לחיות באדמתנו.

בבית זה ניתן להבחין בשינוי רגשי – מעבר מן הרגשות הכועסים ותחושת ההחמצה שהביע המשורר בבתים הראשונים לסוג אחר של רגשי  השלמה וקבלה.

השיר הנו שיר מעגלי בכך שהוא מסתיים בשורה שפתחה את השיר "ראי אדמה, כי היינו בזבזנים מאד" החזרה על שורה זו – פנייה חוזרת אל האדמה, באה להדגיש ולחדד את תחושת הבזבוז המתסכלת, את הכאב החוזר ונשנה למרות הניסיון להצדיק את המוות ולתת לו משמעות לאומית נשגבת.

דרכי עיצוב ואמצעים ספרותיים

דרכי עיצוב ואמצעים ספרותיים

• אמצעי רטורי מרכזי:  הפנייה הישירה אל האדמה.
• האנשה: האנשת האדמה, האדמה כמסמלת הן חיים, רחם, לידה ("אמא אדמה"), צמיחה, והן מוות "כי מעפר באת ואל עפר תשוב", האדמה כאתר קבורה. טשרניחובסקי משלב בין תיאור טבע מציאותי, עבודה חקלאית, פעולת הזריעה, הצמחת היבולים, לבין תמונה מטאפורית שבה הפרחים הרעננים שהוטמנו באדמה הם טובי בניינו. בשיר מופיעות מטאפורות רבות נוספות כמו "ארג יומם עודו שתי", משאילים לחיי האדם תכונות של תהליך האריגה של בד.
• טשרניחובסקי משלב בין תיאור טבע מציאותי, עבודה חקלאית, פעולת הזריעה, הצמחת היבולים, לבין תמונה מטאפורית שבה הפרחים הרעננים שהוטמנו באדמה הם טובי בניינו. בשיר מופיעות מטאפורות רבות נוספות כמו "ארג יומם עודו שתי", משאילים לחיי האדם תכונות של תהליך האריגה של בד.
• משפט-מוטיב המכה בנו לאורך כל השיר ואיננו מרפה, והוא גם נותן לשיר מבנה מעגלי, מופיע בתחילת השיר ובסיומו.
• ניגודים למשל, הפועל "טמנו" מופיע כ-"זרענו" (בית ראשון) אך גם מופיע לתאור של קבורה, טמינת החללים\הפרחים באדמה.
• ארמזים מקראיים: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, יְהוָה." כפי שהאל ברך את יצחק שזרעו יהיה לעם רב, כך החללים הללו במותם ציוו לנו את החיים. החללים הם "כֹּפֶר חַיֵּינוּ"- כפרה עלינו!
  וכשהמשורר מבקש לו כשהמשורר מבקש לאפיין את מעלותיהם של הנערים הנופלים הוא משתמש בתכונות של הצדיק האידיאלי המוזכר בספר תהילים: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו. נקי כפיים ובר לבב." (תהילים כ'ד 4-3 ), ובשיר בבית שלישי " בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם".