ליבי במזרח –ר' יהודה הלוי (ריה"ל)

מילות השיר

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוף מַעֲרָב   /  אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?,

אֵיכָה אֲשַלֵם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוד  / צּיון בְּחֶבֶל אֱדום וַאְנּי בְּכֶבֶל עֲרָב?

יֵקַל בְּעַינַי עֲזֹב כָּל-טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְבִיר נֶחֶרָב!

סוג השיר

השיר שייך למחזור שירים מיוחד, "שירי ציון", שאומנם אינם "שירי קודש" אך הם חדורים ברוח דתית-לאומית וקשורים לגעגועי המשורר לציון וליציאתו מספרד כדי לעלות לארץ ישראל, מחוז כיסופיו. 

לפנינו שיר "שווה חרוז" (חרוז מבריח "רב") בעל שלושה בתים הנחלקים ל"דלת" ול"סוגר".

נושא השיר

השיר מבטא מצד אחד את עוצמת געגועיו וכמיהתו לארץ ישראל ובמרכזה "ציון", שהיא ירושלים, ומצד אחר את הקשיים הנערמים בפניו בדרך להגשמת שאיפתו. כלומר - תחושה רוחנית מול המצוקה החומרית והקושי. 

למרות שהשיר מפרט את קשייו - הוא דבק במטרתו ולא מוותר.

ישנה הדרגתיות בשיר, וככל שהקשיים הולכים ומחמירים, כך מתעצמת משאלתו של המשורר לעלות לישראל. 

המסקנה של המשורר בסוף השיר היא שבגלל שהנפש רוצה להגיע לישראל, הגוף סובל ואינו יכול להנות מהמצב הקיים, ולכן הוא מעדיף את ארץ ישראל שנחרבה מאשר את תפארת ספרד והוא מעדיף לעזוב את ספרד, גם אם ספרד מלאה כל טוב. 

ניגודיות (תקבולות ניגודיות)

ראשית, החוויה והרעיון מעוצבים באמצעות תקבולות ניגודיות המייצגות את מצבו החצוי של המשורר, בין ה"כאן" ל"שם", בין המצוי לרצוי. 

המשורר נקרע בין נפשו הכמהה להגיע לציון, לבין גופו הנמצא פיזית בספרד, מה שמקשה עליו לטעום ואפילו להינות מהאוכל. ההנאה מהאוכל מטונימית, מבטאת משהו רחב יותר במציאות, פרט המעיד על הכלל, להנאות החיים הקשורות גם למעמד חברתי וכלכלי גבוה.

המכשול כאן הוא גם גיאוגרפי. לפי הידע של התקופה, ספרד היא "בסוף מערב" וציון בצד המנוגד, במזרח.

בבית השני שואל המשורר איך הוא יוכל לקיים את נדריו/הבטחותיו. משערים שיהודה הלוי אכן נדר נדר לעלות לארץ ישראל בשלב מסויים של חייו הבוגרים כשעומד בפניו מכשול נוסף, הפעם מדיני-פוליטי-שלטוני: ציון נשלטת בשלטון נוצרי (רמז לכיבוש הנוצרי ב 1099, במסע הצלב הראשון) בעוד שהוא נמצא בחבל ארץ (באותה עת שהה באנדלוסיה) הנתון לשלטון מוסלמי ("ערב").

מערכת התקבולות הניגודיות מופיעה גם בבית האחרון כך: למרות שלאחר פירוט הקשיים היה ניתן להגיע למסקנה הגיונית שאין ברירה אלא לוותר על המסע הנכסף לארץ הקודש, השיר מסתיים דווקא בהכרזה חגיגית: קל לי יותר לעזוב את כל הטוב שספרד מספקת לי, כמו שחשוב לי יותר לראות מקרוב את עפרות הדביר שחרב. העפר מבטא את החורבות, ההריסות של בית המקדש שקודש הקודשים שלו הוא ה"דביר".

קורות חייו של יהודה הלוי מוכיחים שהוא אכן זכה להנות "מכל טוב ספרד", נולד בסוף המאה ה-11 למשפחה אמידה ומשכילה, היה רופא וגם עסק במסחר, זכה להערכה ולהערצה בכל מקום אליו הגיע בנדודיו בספרד, ולבסוף כשהגיע למצרים בדרכו לארץ ישראל (אליה, בסופו של דבר, לא ברור אם זכה להגיע).

שימו לב לניגוד בין ה"טוב..."  לעפר" ול"נחרב", ביטול הטוב החומרי בגלות למען האידיאל הרוחני; קדושת ארץ ישראל היא מהותית ונצחית, בלי קשר למצבה הקשה של הארץ בתקופה מסוימת בהיסטוריה.

----------------------------------------

מטאפורה: תיאור לא אמיתי שבא להדגיש אמת רגשית או ערכית. בשיר הזה: הלב של המשורר לא במזרח והוא לא כתב "אני מרגיש כאילו לבי במזרח" אלא שלבו במזרח. מטאפורה מעבירה תחושות ותובנות שתיאור פשוט של המציאות לא מעביר.

צימוד: כשמילים בעלות צליל דומה או כמה הופעות של אותה מילה במשמעויות שונות נמצאות בסמיכות בשיר. הקרבה בצליל באה להדגיש את הקשר (הקבלה או ניגוד) בין הדברים אותן מתארות המילים. למשל בשיר הזה: חבל וכבל נשמעות דומה ובאות לתאר מצב דומה, יקר ויקל נשמעות דומה ובאות להדגיש את הניגוד בתחושת המשורר.

קישוטים ואמצעי עיצוב ספרותיים

1. תפארת הפתיחה: בית ראשון מקושט בחרוז פנימי, בין הדלת לסוגר, החרוז שהוא גם החרוז המבריח של השיר כולו. 

2. תפארת החתימה: משפט הקריאה החגיגי בבית האחרון.

3. צימודים: 

• מערב\יערב\ערב
• חבל\כבל   
• יקל\יקר (צימוד שונה אות). 

4. ריבוי המשמעויות של "חבל"- גם חבל ארץ, מחוז (ציון בשליטת הנוצרים), גם חבל קשירה המקביל ל"כבל" כביטוי לשיעבוד, וגם משמעות יותר סמויה של סבל (כמו בביטוי "חבלי לידה").

5. שאלות רטוריות: ניתן למצוא בשני הבתים הראשונים.

6. חזרות וארמז\רמיזה: איך\איכה. המילה "איכה" רומזת למגילת איכה בה מקוננים על חורבן בית המקדש וירושלים מה שמשתלב עם העדפת המשורר בבית האחרון לחזות בבית המקדש החרב ולוותר על "כל טוב ספרד".

הבית הראשון

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוף מַעֲרָב /  אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?

המשמעות: ליבי ונפשי נמצאים במזרח, כלומר בארץ ישראל, ולעומת זאת אני וגופי נמצאים במערב, בספרד/ איך אני יכול לאכול, להמשיך את חיי, שהדברים יהיו לי טעימים? 

רמז מקראי: 

• לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב –תהילים, פרק 103, פסוק 12, "כרחוק מזרח ממערב" – יש כאן דגש על המרחק ירושלים לספרד - בין חלום ומציאות. 

בבית זה ישנו ניגוד בין הלב במזרח לבין המיקום הפיזי שלו, שבספרד (במערב). זהו גם הקרע בין המצוי לרצוי היוצר תסכול, קשיים ושברון לב. מבחינת המשורר, גם אכילה  שהיא פעולה בסיסית, ועוד יותר מזה - ההנאה ממנה (שהיא הקבלה להנאות באופן כללי) הן פעולות קשות שכרגע אי אפשר בכלל לעשות מאחר והכל מאוד קשה. 

הבית השני

אֵיכָה אֲשַלֵם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוד / צּיון בְּחֶבֶל אֱדום וַאְנּי בְּכֶבֶל עֲרָב?

המשמעות: כיצד אצליח להשלים ולבצע את הנדרים והשבועות שלי לעלות לישראל/ כשציון (ישראל) היא תחת שלטון הנוצרים, ואילו אני כבול לשלטון המוסלמי?

רמזים מקראיים: 

איכה אשלם נדרי –  

• מתוך מגילת "איכה": "איכה ישבה בדד העיר" – איכה, פרק א´, פסוק 1. – זוהי קינה על חורבן בית המקדש; 

• אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי – תהילים, פרק ס"ו, 13 / "נדרי לה´ אשלם…" – קט"ז, 14 – הדובר נמצא בקשיים גדולים מאחר ואינו יכול לקיים את נדריו לעלות לישראל.  

בבית השני ישנו קושי פוליטי וגיאוגרפי המונע ממנו לעלות לישראל - העובדה שהוא גר במדינה בשליטה מוסלמית ואילו ישראל נמצאת בשליטה נוצרית (אדום הוא שם של עם עתיק שהפך ביהדות לכינוי לנצרות) ולכן הוא מסורב עליה. בנוסף ישנו קושי פיזי לעלות מאחר ובכדי להגיע לישראל יש עליו לעבור מרחק גדול.  

הבית השלישי

יֵקַל בְּעַינַי עֲזֹב כָּל-טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְבִיר נֶחֶרָב!

המשמעות: עזיבה של שפע וכל טוב שיש בספרד, היא כמו / שאני רוצה לראות את בית המקדש נחרב 

רמז מקראי: 

1. יקר בעיני ראות עפרות–  מתוך תהילים, פרק ע"ב - "וייקר דמם בעיניו" – המשמעות שעבורו הוא משהו חשוב ובעל ערך רב. חשוב למשורר להגיע לראות את חורבות בית המקדש למרות שזהו ויתור על הטוב שיש לספרד להציע. 

2. דביר - במלכים א´, פרק ט' פסוקים 5-6: "אל דביר הבית, אל קודש הקודשים…" -  המקום שהוא הלשכה הפנימית שהיא קודש הקודשים. 

בבית השלישי המשורר מתאר כיצד הוא מוכן לוותר על כל הטוב והשפע שיש לספרד להציע, על מנת להגיע לציון ולראות את ישראל, את בית המקדש שנחרב.