ישנה בחיק ילדות - סיכומים מלאים

מילות השיר

ישֵנָה בְּחֵיק יַלְדּוּת, לְמָתַי תִֹּשְכְּבִי! / דְּעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת נִנְעֲרוּ!

הֲלָעַד יְמֵי הַֹשַּחֲרוּת? קוּמִי צְאִי / רְאִי מַלְאֲכֵי שֵֹיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ,

והִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן, כַּצִּפֳרִים / אֲֹשֶר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.

דאִי כַדְּרוֹר לִמְצֹא דְּרוֹר מִמַּעֲלֵךְ / וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ.

היִי אַחֲרֵי מַלְכֵּךְ מְרַדֶּפֶת, בְּסוֹד / נְֹשָמוֹת אֲֹשֶר אֶל טוּב ה' נָהֲרוּ.

סוג השיר

שיר זה הוא שיר קודש/פיוט, שנועד מלכתחילה להשתבץ בספר התפילה.

סוג הפיוט הוא "רשות לנשמת" - ה"רשות" היא פיוט קצר, זהו חידוש של פייטני ימה"ב בספרד, הוא בעל אופי יותר לירי-אישי, מהווה מעין "הכנה", הכשרת הלב לתפילה מרכזית שתבוא אחריו. הפיוט "ישנה בחיק ילדות" הוא "רשות לנשמת" מכיוון שהוא  מקדים את תפילת "נשמת כל חי"
זו ההתחלה של התפילה הנאמרת בשבתות ובחגים:

נשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל, וּמִבַּלְעֲדֶיךָ אֵין לָנוּ (מֶלֶךְ) גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל, וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם, בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה...)

ניתן לזהות את "ישנה בחיק ילדות" כ"רשות לנשמת" עפ"י המילה "נשמות", שמופיעה בבית האחרון.

מאפייני השיר כ"שיר קודש" :

1. נועד מלכתחילה להשתבץ בספר התפילה.
2. התוכן: שירי קודש מבטאים כמובן חוויות דתיות, כמו אפסות האדם מול האל.
3. הדובר בשירי הקודש הוא מעין שליח ציבור המייצג את דמות "המאמין האידיאלי".
4. אקרוסטיכון: חתימת שם הפייטן בראשי הבתים, בשיר שלפנינו האות הראשונה בכל בית מצטרפת לשם י.ה.ו.ד.ה, וזהו סימן אופייני לשירי קודש.
5. המִבְנֶה: דומה לזה שפגשנו ב"שירי החול", שיר "שווה חרוז", חמישה בתים כשר כל שורה מהווה בית, הנחלק ל"דלת" ול"סוגר", כל הבתים מסתיימים ב"חרוז מבריח" אחיד.

הרעיון המרכזי בשיר

השיר כ"שיר קודש" עוסק בקשר שבין האדם לאלוהיו.

המשורר פונה אל נשמתו, מזרז אותה וקורא לה להתקרב אל עבודת אלוהים, להשתחרר מהבלי העולם הזה, עולם החומר הזמני, להתעורר ממצב של פאסיביות, מ"תרדמת התודעה", כי זהו התנאי היחיד לחיים בעלי משמעות, כתנאי לחיי העולם הבא.

המשורר-הפייטן פונה אל נשמתו, ה"נשמה" היא החלק הנצחי שבאדם, היא נאצלה ממקור אלוהי ועליה לשאוף לשוב אל מקורה. בניגוד ל"גוף" שהוא ארעי ומגיע עם המוות לכליון, ומוכיח אותה על כך שהיא מתעסקת בהבלי העולם הזה, עולם החומר, ומזניחה את תכלית החיים האמיתית, האמונית-דתית, עבודת השם ודבקות בו.

הוא קורא לה לא להתעלם מהזמן שהולך ואוזל, ולהקדיש את חייה לרדיפה אחרי "מַלְכֵּךְ", האל, מלך מלכי המלכים. בכך תצטרף נשמתו של האדם אל קהל הנשמות הצדיקות אשר השתחררו מכל מה שעיכב אותן למצוא את ייעודן, וכעת הן "נוהרות" אל טוּב האל. השיר מבטא תפישת עולם דואליסטית פיצול בין "נשמה" ל"גוף", בין רוח לחומר; הנשמה, כאמור, מבטאת את היסוד הנצחי, הרוחני, מקורה אלוקי; הגוף, לעומת זאת, נועד לכליון

קיימת הדרגה:

1. המצב הבסיסי: "ישנה" - פאסיביות, שקיעה באפס-מעש רוחני

2. קומי (בית 2)

3. התנַעֲרי (בית 3)

4. דְּאִי (בית 4)

5. הֲיי מרדֶּפֶת (בית 5)

קודם צריך להתעורר. אחר כך צריך לנער את קורי השינה, ואז אפשר לעוף ולדאות.

כשמגיעים למצב זה, ניתן ליישם את הדבר הכי חשוב: לרַדֵּוף אחרי האל.

הבית הראשון

יְשֵנָה בְּחֵיק יַלְדוּת, לְמָתַי תְּשְכְּבִי? /  דְּעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְּעֹרֶת נִנְעֲרוּ!

המשורר-הפייטן פונה אל נשמתו. 
כבר בבית הראשון מופיע "מוטיב הזמן": גילאי האדם וציוני זמן שונים בשיר- ילדות, שחרות, שיבה-זקנה, לילה והתעוררות בבוקר בתאור הציפורים המתנערות עם שחר מטל הלילה, ימים.

"ישנה בחיק ילדוּת" - המשורר פונה לנשמתו ומטיף לה מוסר. היא כמו ילדה שנשארה "תקועה" בגיל הילדות, יישנה כמו כמו תינוקת, בלי שיהיה אכפת לה מה יהיה בהמשך, במצב נייח-סביל. 
המשורר קורא לנשמתו להתעורר ולהתבגר, ולהכשיר את עצמה לקראת הדבר האמיתי: חיי העולם הבא. רעיון זה ממשיך גם בסוגר של הבית, "דעי כי נעורים כנעורת נינערו" - אין לך זמן להתבטל בשינה, כי תקופת הנעורים, המשך לגיל ה"ילדות" כבר עברה במהירות, והגיע הזמן לדאוג לעתיד, לתכלית האמיתית של החיים - התכלית הדתית.

דרכי עיצוב:

1. לשון ציורית - מטאפורה, האנשת ה"נשמה".
2. אמצעים רטוריים: פניה ישירה - הדובר פונה באופן ישיר (בגוף שני) אל נשמתו שהיא הנמענת של השיר. פניה זו יוצרת תחושה של קירבה ואינטימיות.
   
3. שאלה רטורית: "למתי תשכבי"- עד מתי תימשך ה"תרדמה"? 

• דימוי - מהירות הזמן שעבר מדומה למעוף של נעורת (החלקים הקלים של הפישתן שעפים ברוח): דימוי זה מבטא את הקלות שבה עובר הזמן, את חלופיות הזמן שעובר מהר, את ארעיות תקופת הנעורים וגם את חוסר חשיבותם (כמו החלקים המיותרים של הצמח שמעיפים בכוונה).  אין להם קיום ממשי. 
• צימוד - "נעורים כנעורת ננערו" הנו "צימוד גיזרי"- שלוש מילים מאותו שורש נ.ע.ר אך במשמעות שונה.

הבית השני

הֲלָעַד יְמֵי הַשַּחֲרוּת? קוּמִי צְאִי, / רְאִי מַלְאֲכֵי שֵיבָה בְּמוּסָר שִחֲרוּ

הקריאה להתעוררות בבית הראשון ממשיכה גם בבית השני - האם נראה לך, שתקופת העלומים, השחרות, שיער שחור ושחר החיים תימשך לעד? תקופת הילדות והנעורים, המסמלת את ההשתקעות בהבלי העולם הזה הולכת ונגמרת, ולכן נשמתו של האדם צריכה להכשיר את עצמה לקראת יעודה האמיתי, שהוא - חיי העולם הבא.

אחרי השאלה הרטורית המשורר מזרז את נשמתו: "קומי צאי".

כאן ניתן להבחין כבר בפועל שהוא ציווי: מכאן ואילך ממשיך השיר בפעלי ציווי רבים גם בבתים הבאים: קומי, צאי, ראי, התנערי, דאי, הֲיִי מרדפת. פעלים אלה מדגישים את השלבים השונים, בסדר עולה ומתגבר החל מחוסר הפעילות של מצב ה-"שינה" בתחילת השיר.

סוגר הבית: "ראי מלאכי שיבה במוסר שיחרו" -  "מלאכי שיבה", אלה הם שליחי הזקנה, שערות השיבה, שמגיעים וכאילו מטיפים מוסר לאדם, שער השיבה הוא "תזכורת". אדם בגיל זה כבר צריך לדעת מהי המטרה האמיתית של החיים. החיים בעולם הזה הם רק מעין "פרוזדור" לעולם הבא, כך לפי השקפת העולם הדתית-היהודית של השיר.

הבית השלישי

וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְּמָן, כַּצִּפֳּרִים / אֲשֶר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.

כעת, אחרי התעוררות הנשמה, באה הפעולה: "התנערי".

בבית זה קיים דימוי שמתפתח לתמונה שלמה: "כצפרים אשר מרסיסי לילה יתנערו" - הציפור, שצריכה לנער מעצמה את רסיסי הלילה (טיפות הטל), כהמשך מרומז למוטיב השינה הפאסיבית שבה החל השיר, על מנת שתשתחרר מהכובד ותוכל להתרומם ולעוף (הרקעה מטאפורית).

תמונה זו ממחישה את הרעיון העיקרי: כשם שהציפור מנערת מעליה את טיפות הטל הכבדות על מנת לעוף, על מנת שהאדם יוכל "להתרומם", עליו "לנער" מעליו את כל הדברים המיותרים שמעסיקים אותו, כשהוא בתקופה של "שינת הילדות" שלו.

הבית הרביעי

דְּאִי כַדְּרוֹר לִמְצֹא דְּרוֹר מִמַּעֲלֵךְ / וּמִתּוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ

תמונת הציפור ממשיכה גם בבית זה. 

אחרי שהציפור התנערה מטל-הלילה, יש בכוחה לעוף ולדאות. 

כדאי לשים לב שממצב של שכיבה (בבית 1) והתנערות מרסיסי הטל (בית 3), כעת הציפור עולה לגובה.

המעוף הוא כבר מצב פעיל לעומת ה-"ישנה בחיק ילדות", שהיה מצב סביל וסטטי.

הדאיה היא לעבר השמיים, לכיוון של עולמות עליונים.

כאן לציפור יש שם: דרור.

השימוש במשמעות הכפולה של המילה "דרור", שהיא גם שם של ציפור וגם חופש,, יוצר צימוד שלם: דאי כמו דרור (הציפור), כדי למצוא דרור, כלומר - להשתחרר מחטאייך -"ממעלך".

ההתקרבות לאל קשורה בתהליך של טיהור פנימי מכל הבלי העולם הזה, מכל החטאים וה"שטויות".

השחרור איננו רק מחטאייך - שלך, אלא גם מכל פיגעי הזמן והגורל שמטלטלים את חיי האדם:

"וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ" - גם כאן יש צימוד שלם:

ימים: במשמעות של זמן -  רבים של "יום" וימים – רבים של ים, אוקיינוס.

אל לו לאדם להיות תלוי ב-"זמן" המכלה, ב-"גורל" ההפכפך של חיי העולם הזה, על הנשמה להשתחרר מהם, ולהיות כמו ציפור דרור.

רק אז תוכל להיות נקייה ומוכנה למשימה המתוארת בבית הבא.

"זמן", שהופיע בבית הקודם, היא מילה שבשירת ימי הביניים משמעותה גם "גורל". תיאור הימים המטלטלים כאן ממחיש שבעולם הזה האדם משועבד ל"זמן", לפגעי הזמן, לסערות חייו, לטלטלות הימים.

------------------------

צימוד- שימוש במילים דומות או במילה זהה עם משמעויות שונות על מנת להדגיש קשר (של ניגוד או הקבלה) בין ההקשרים בהם המילים מופיעות. צימוד שלם הוא כאשר אותה מילה במשמעות שונה חוזרת פעמיים. כאן בשיר אפשר למצוא את "דרור" ו "דרור", "ימים" ו "ימים".  הצימוד נועד להדגיש קשר: עליך לעוף כמו ציפור כדי להשיג חופש, והימים שחלפו סוערים כמו ימים (הריבוי של ים).

הבית החמישי

הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּךְ מְרַדֶּפֶת, בְּסוֹד / נְשָמוֹת אֲשֶר אֶל טוּב ה' נָהֲרוּ

בית זה הוא שיאו של השיר והמטרה אליה זורם השיר כולו. בית זה ממלא גם את תפקיד "תפארת הסיום\החתימה".

אחרי שהנשמה עברה תהליך של התעוררות משנת הנעורים, מתרדמת התודעה, והשתחררות מחטאים ומהבלי העולם הזה, היא מוכנה לשלב האחרון של "היי אחר מלכך מרדפת".

כלומר, היא ממליכה עליה באופן בלעדי את הקב"ה ("מלכך"), וכל מטרת חייה היא "היי מְרַדֶּפֶת".

פועל זה בבניין פיעל הוא פועל "חזק", פעיל, שמשקף את הבקשה של המשורר, לרוץ אחרי האל כדי להשיג את קירבתו.

אם תגיעי למצב זה, תיכנסי לחבְרָה טובה מאוד: תהיי בסוד כלומר, בחברת אותן נשמות שהצליחו בתהליך זה, נָהֲרוּ אל טוּב השם.

למילה "נָהֲרוּ" שני פירושים:

1. נעו, רצו בהמון

2. אוֹרוּ, התמלאו נהרה מאורו של האל, זכו בחסד האלוהי.