חיזו בטטה - ניתוח הסיפור

תקציר העלילה

הסיפור הקצר "חיזו בטטה" מתאר סיפור משפחתי של אדוארד, הידוע בכינויו חיזו (גזר במרוקאית), אחיו שמעון המכונה בטטה (תפו"א במרוקאית) ואימם ללא השם, המכונה רק  "חיזו בטטה". בעיירת פיתוח, באמצע המאה ה-20, מגוללים את חיי המשפחה קשת היום: האם עובדת כמנקה בקופת חולים, וחוששת מאוד לעבודתה. היא מפרנסת יחידה ודואגת לרווחה הכלכלית של בני הבית. שני הילדים צמודים אל האם, עוזרים לה בעבודות הבית וכן בעבודתה כשהמפקחת מגיעה. הסיפור מגולל את החיים שלהם בצל האם הקשה, שמהרגע הראשון ניתן להסיק כי יש לה בעיות נפשיות וחרדות, בעיקר חרדות כלכליות וכאלה סביב האוכל. האם מחנכת את הילדים לציית למורים בביה"ס ולדבר רק כשהם נשאלים. היא הסמכות הקובעת בכל הקשור בחינוך, בסדרי הבית הקבועים ובמזונות שהיא נותנת לכל אחד לפי צרכיו ואופיו.

האם מטביעה את חותמה בכל הקשור לחיי הבנים: השמות והכינויים שהיא נותנת להם הם בעלי משמעות להמשך התפתחותם, היא מאפיינת כל אחד מהם לפי ראות עיניה והבנתה, ומתאימה להם ירקות למאכל שיעזרו להתפתחותם.

נקודת המפנה חלה כשהאם מאבדת את עבודתה, היא לא מוצאת יותר משמעות לחייה, היא לא מצליחה לפעול כדי לקדם את עצמה ואת המשפחה. היא מתדרדרת, לא יכולה לישון בלילה. השיא מגיע באחד הימים שבהם הבנים שלה לא מוצאים אותה, ויוצאים לחפש בפרדסים ובאיזור הקרוב, יחד עם שכנתה. כשהבנים מוצאים אותה, נדמה כי זהו נסיון התאבדות. בסוף הסיפור, היא מתאשפזת ושני הבנים נשארים לבדם וצריכים להתחיל את חייהם. 

הדמויות

חיזו (אדוארד)

אדוארד הוא נער בן 16, בנה הבכור של אישה קשת יום, ואחיו של שמעון בן 13. אמו אמרה עליו ש"כשנולד קרנו עיניו" ומאותו רגע החלה לקנות לו גזר כדי לחזק את התכונה הזו אצלו. הוא רואה הכל, שם לב לפרטים, ויש לו זיכרון צילומי. 

חיזו הוא נער שמרן ומאופק ברגשותיו. גם כשקשה לו מאוד, הוא לא יראה זאת. הוא הבכור, הילד המרצה של אמא שדאגה להאכיל אותו גזר ולהכין מאכלים שיחזקו אותו.  הוא חי בתחושה שהכול זמני ומנסה להחזיק את מה שיש. הוא בוחר לספר בעיקר על הרגעים היפים של המשפחה. לפעמים אפילו מתכחש או מתעלם מהפרשנות של מה שהוא רואה, ומשתיק את שמעון שמצביע על החולי של הבית, על מה שיש בחוץ. חיזו מרוצה ממה שיש לו ומסתפק במועט. מסתפק במה שיש לבית להציע ולא פוזל למה שיש לסביבה להציע. 

חיזו מרגיש שהוא צריך להסתפק במה שיש לו, ואומר תודה על הטוב בזה. במקביל מרגיש שאם יערער על הקיים, הכל עלול להתמוטט לו. 

חיזו בוחר לשמר את המקום בו הוא נמצא, מאחר ואימו היא הדמות המשמעותית עבורו. הוא לא מכיר הרבה משפחות וממעט לדבר. הוא הבכור, משמש כהורה תומך נוסף ולא על תקן נער בוגר. 

חיזו חסר הביטחון והכוח היה עסוק בשמירה על שלמות המשפחה ועל שלמות נפשו, כששתיהן בעצם היו סדוקות ועמדו להישבר.  

אפשר לסכם ולומר שההתמודדות של חיזו עם החיים היא הדחקה והתרפקות על מה שיש, ללא ביקורת. בסיום הסיפור הוא מעביר את הסמכויות של האם אליו, רואה מתחת למיטה את העגבניות והביצים, ומקבל מזה תחושת ביטחון, כיוון שזו שיגרה מוכרת לו שאותה הנהיגה אמא.  

יחסו של חיזו לשמעון הוא יחס אמביוולנטי. חיזו כועס ששמעון מדברים מילים קשות על הבית, מתוך פחד שהמרקם יתמוטט. הוא מפחד שמשהו בצורה שבה הבית קיים ישתנה ומשתיק את מעון בכל הנוגע לכך. הוא מרגיש שדברי בטטה על הבית מביישים את הבית ואת הגרים בו.  

ומצד שני הוא מעריץ את בטטה. מקנא בו על כך שהוא חזק יותר מבחינה פיזית, חזק יותר נפשית, חברותי, ספורטאי, ועל כך שהוא מסוגל להטיל דופי על החיים שלהם באופן גלוי וברור. חיזו גם יודע בתוך תוכו שיש אמת בביקורת של בטטה על הבית, אבל הוא לא מסוגל להתמודד עם הביקורת הזו. בתת מודע מבין חיזו שהבית שלהם חשוך בהשוואה למה שקורה בחוץ. לכן, ניתן לומר שבטטה אינו רק הניגוד של חיזו, אלא גם קול פנימי שלו, בטטה מגלם ישות חבוייה ומוצנעת שקיימת בחיזו. 

בחיזו יש תסכול על חולשתו האישית, על כך שאינו יכול להיות אחר. את הכעס הזה הוא משליך על בטטה שמציב מראה שמשקפת בפניו את חריגותו של הבית.

בטטה (שמעון)

שמעון הוא אחיו הקטן של אדוארד, נער בן 13 וחודשיים. בניגוד לחיזו, בטטה נולד חזק וגדול יותר, ולכן קנתה לו אימו תפו"א אצל הירקן. הוא גדול, חזק, בעל שרירים ארוכים, ספורטאי ופתוח אל העולם. לאם קשר מיוחד עם שמעון, וכשהם הולכים מחובקים, חיזו לא מצליח להיכנס ביניהם. 

למרות האהבה של אימו, הוא מבקר את דרך החיים של אמו שלה, ולא חוסך במילים - נגד ההתנהגויות שלה, - נגד העובדה שהיא מחזיקה ביצים מתחת למיטה ומחביאה נקניק מאחורי החלוק שלה בחדר השינה. הוא  מדגיש את רצונו לחיות בבית אחר, כזו שאוכלים בו עוף עם גבינה, או שהאמא הולכת עם בגד ים בשבת. כלומר - משפחות שאינן מסורתיות.  הוא רוצה לחיות בלי מגבלות בבית שיש בו שפע כלכלי ולהגיע להישגים בתחומים שונים, שבעיני חיזו נתפסים כמרד, ומעוררים בו פחד ותחושה של ערעור הידוע והקיים. 

בטטה מבקש להשתחרר מהשמרנות ורוצה להתפתח. לאחר שהאם נלקחת למוסד לחולי נפש, חיזו שם לב ששמעון "מתחיל להרגיש משוחרר, שחרור בריא שלומד לחיות עם החולה". עבור שמעון החיים האמיתיים מתחילים עם העובדה שהאם קצת פחות כובלת אותו. לבטטה הייתה אפשרות לגבש את זהותו האישית. החונך שלו הייתה החברה ולא רק אמו, הוא התחכך עם מגוון דמויות מאחר ונכתב כי הוא הכיר הרבה יותר משפחות ואנשים בסביבתו, בנוסף הוא התעמת עם האם ועם המצב, שם עצמו בקונפליקט והביא את עצמו לשחרור ריגשי , וזה אפשר לו לבנות את האני שלו. הוא אדם חושב ולא מדחיק ולא פוחד משינויים.

בטטה מנסה להסביר לו שיש דברים שהם בושה -ביקורת על האם ששמה אוכל מתחת למיטה או למשל הנאות החיים שאין בבית כמו סקייטבורד או עוף עם גבינה.

האם (חיזו בטטה)

האם היא דמות ללא שם, שחיה ומגדלת שני ילדים לבדה. בסיפור לא מתארים את דמות האב ואנו יכולים רק לנחש היכן הוא, מה עלה בגורלו ומדוע האם מגדלת את ילדיה לבד. האם חיזו בטטה היא אישה החיה בדלות, מפרנסת יחידה, היא עובדת מאוד חרוצה ופועלת על מנת שלא יחסר לילדיה - בעיקר אוכל, שהיא מחביאה מתחת למיטה.

האם חוששת מדמויות בעלות סמכות - היא חוששת מהמפקחת שעלולה לשלול ממנה את עבודתה, ומספרת לילדים שהם צריכים לתת כבוד למורים ולמבוגרים סביבם. 

התנהגותה מוזרה לפעמים, למשל: היא נוהגת להחביא את הביצים מתחת למיטה ואת הנקניק מאחורי החלוק. היא לא מתחברת עם השכנים, אין לה חיי חברה, ונמנעת מלהיפגש עם קרובי משפחה. לחתונות היא שולחת את הילדים במונית. כל ההתנהגויות האלה עשויות להעיד על הפרעות חרדה, חרדה חברתית ועל קשיים נפשיים. אפילו בנה שמעון לועג לה על הרגלים אלה. לצד זה ניתן לומר שהיא אישה פשוטה, אך חדה, שכן הבחינה בתכונות המיוחדות של ילדיה, ובעזרת מעט תושיה, העצימה אותן. 

ההתמוטטות הפתאומית שלה מפתיעה אך נרמזת לאורך הסיפור. הדגש לכך ניתן כשהיא מפסיקה לעבוד, ומצבה הנפשי מתדרדר מהר עד לנסיון ההתאבדות ואשפוזה.

לאם ישנם הרגלים משונים ולמעשה, אפילו שמעון בנה הצעיר לועג לה על כך. 

היא אישה חסרת זהות משלה, וכל מהותה לא באה לידי ביטוי, אלא באמצעות ילדיה. 

אפשר להבחין בין שני צידי האופי של האם: מחוץ לבית הפגינה האם חוסר ביטחון, ניסתה תמיד לרצות את סביבתה, הרי שבתוך הבית שליטתה הייתה בלתי מעורערת. היא חילקה הוראות, פיזרה פקודות. חיזו היה צייתן אילם לפקודות אלה ואילו בטטה הפגין את מרותו על העניין. 

האם אוהבת את ילדיה אך ממעטת להחצין זאת, אולי משום שחייה הקשים מאפילים על רגשותיה, או אולי מפני שהיא מאמינה כי חיבוק או ליטוף יפגעו בחוסנם של ילדיה. היא משדרת לילדיה תחושה של חיים במצור מול הסביבה המאיימת בחוץ. התחושה היא של צורך להסתיר ולהחביא הכול מפני הכוחות האורבים בחוץ.

לקראת הסיום, האם הבודדה מרגישה כי אין בה תחושת משמעות, היא אינה יכולה לשאת יותר בעול החיים ומבקשת את מותה. עם כל דאגתה לילדיה והרצון לגונן עליהם, השבירה הייתה גדולה מכדי שתוכל לחשוב על השבר שיקרה לבניה עם ניסיונה לשים קץ לחייה. "אני לא יכולה יותר אמרה לי והתחילה להזיל דמעות בלי לבכות". 

המספר

הסיפור מסופר בגוף ראשון, מספר גיבור. חיזו מתאר לאורך הסיפור את מה שאחיו שמעון (בטטה) ואימו חשבו והרגישו, מתוך היכרותם איתו. הוא מסופר בתחילה בזמן הווה, ולאחר מכן עובר לזמן עבר, משחזר פיסת חיים של המשפחה. הסיפור כמובן לא אובייקטיבי, המספר מעורב רגשית, ומכאן שהוא אינו מהימן. גם אין מספיק פרספקטיבה כדי שהדמות תצליח לערוך חשיבה על מה שסופר, או תצליח לעבד ולנתח את החיים שתוארו. נדמה שחיזו חי עדין בתוך אותו פרק שעליו הוא מספר. 

האקספוזיציה

הדמויות העיקריות: אמא ושני אחים. ניכר שלאמא אין עניין בעולם למעט שני בניה. ניכר שלחיזו, המשפחה, אורחותיה ואפיוניה חשובים מאוד. 

מוצג הרקע החברתי- עוני, שכונה שלא מצויין שמה, אך ברור במה היא מאופיינת.  האם עובדת קשה. יש רמיזה לקונפליקט שיתפתח בהמשך בין האמא לסביבה החיצונית: היא חששה מדיעות השכנות עליה, פחדה מהמפקחת שלה  בעבודה. יש תחושה של פחד מהסביבה, תחושה של רצון להימנע מחיכוך עם החברה. תחושה שהבית מתפקד באופן שונה מהמוכר.   

סיום הסיפור

סיום הסיפור הוא בעיקר סיום פתוח. הרבה שאלות נותרו ללא תשובה. הקונפליקט המרכזי של המשפחה לא נפתר. האם נתונה בסיבוך עם עצמה ועם הסביבה ומרגע שהיא יוצאת לאשפוז בבית החולים, אין אנו יודעים מה יקרה לה בהמשך הדרך. אפשר לראות שחיזו הוא זה שלקח על עצמו את תפקיד מוביל המשפחה אבל לא ברור איך תהיה התיחסותו של שמעון לעניין. 

הביקורת החברתית בסיפור

המחבר מספר לנו על משפחה שחיה בקו העוני, ללא אב שידוע עליו ועל אם שמפרנסת בקושי רב - עד לרגע בו מאבדת את עבודתה וגם הכנסה זו אובדת. האם מתמודדת עם קשיי הקיום ללא טענות  -  ביושר,  בכבוד ובגאווה.  היא מכלה את ימיה כעובדת ניקיון בסניף המקומי של קופת חולים,  עבודה שסידרה לה ב"פרוטקציה" שכנה קרובה.

האם עובדת קשה מאוד כדי להוכיח את עצמה בעבודה - כה קשה עד שהיא גם מגייסת את בניה לעזור לה ברגעים שהיא צריכה להיות  "מושלמת" מול הגורם המאיים שהיא המפקחת המפחידה את שני הבנים. 

המפקחת מייצגת מעמד חברתי גבוה יותר, שממנו חוששת האם. מול העולם של משפחה ענייה זו, החיה בצמצום  ושוקדת לאורך כל הדרך לחסוך בכל  - בבגדים,  באוכל... -  שוכן עולם אחר,  עולם שבע -  עולם של  "סקייטבורד",  של  "עוף עם גבינה"  ושל  "חצר עם פרגולה כזאת מעץ".  זהו עולמם של בני המעמד הבורגני הנהנים ממנעמי החיים ומפינוקים. שמעון, אחיו הצעיר של המספר,  צופה על מנעמים אלה בעיניים פקוחות,  כרוצה לומר לאחיו:  "תראה איך אנחנו חיים,  ואיך הם חיים..."  

עולמה של המשפחה הוא צנוע, מטעמים כלכליים וגם ערכיים, כיאה לאופי הסגפני והקשוח של האם. אדוארד, המספר, מתעלם ממה שלעולם יש להציע, וממה שיש לסביבה, אבל שמעון הצעיר יותר לא מקבל את דעתו. רק לשדרוג אחד הם זוכים והוא הנסיעה במונית ספיישל לחתונות. רק שם בעצם הם זוכים בחיים אחרים, רואים עולם אחר ויוצאים מכתלי הבית והשכונה שאותה הם מכירים.  

כשהאם מפוטרת מעבודתה, גם המצב הכלכלי של המשפחה מדרדר ולצד זה גם מצבה הנפשי של האם הולך ומחמיר. האם, שהיתה רגילה לפרנס בכבוד את המשפחה, נדחקת אל מתחת קו העוני, ולמעשה היא עול על החברה מאחר ותקבל קצבה קטנה שתפרנס אותה. 

לצערה, כובד הלחץ של הפרנסה לה ולילדים מתיש אותה והיא מגיעה להתמוטטות שסופה בנסיון ההתאבדות בפרדס. המדינה, שממילא היא חששה להיות עליה כעול, לא תומכת גם פה, ולילדיה נשלח חשבון האמבולנס שפינה אותה, וזאת למרות המידע על מצבה. 

זוהי ביקורת על התעלמות הממסד והמדינה ממצבם של חלשים, על הבירוקרטיה והעובדה שאנשים רבים מתחת לקו העוני לא מקבלים את העזרה לה הם צריכים. זו ביקורת על החברה שלנו ככזו שמדירה אנשים מוחלשים ולא אוספת אותם אל חירה ומתעלמת מהקושי שלהם. אפשר גם לומר שיש כאן ביקורת על המדינה שהפקירה עולים חדשים לחיות את חייהם ללא תמיכה מספקת. 

מוטיבים בסיפור

מוטיב האוכל והניקיון: 

השליטה על האוכל והנקיון הם נושא מאוד משמעותי לאם. זו גם הדרך שלה לתפקד בצורה רציפה. הדרך של האם לדאוג לילדיה היא דרך האכלת ילדיה: קונה לאדוארד גזר, ולשמעון תפו"א אצל הירקן. הדרך שבה האם מאכילה את הילדים את הירקות הספציפיים האלה, נתפסת כמשונה וקיצונית כי היא גם משליכה עליהם תכונות מסוימות ומביאה לכך שאף יקראו לה בשמות אלה. 

פן נוסף של שיח על האוכל, אפשר למצוא סביב החבאת האוכל מתחת למיטה ובארון - פעולה שבדרך כלל אפשר לשייך למי שיש לו חרדות ועצם העובדה שהיא מסתירה את האוכל, גורם לנו לחשוב מה עוד היא מסתירה ומה עוד לא נראה לעין. בנוסף, כשהילדים מגלים את האוכל מתחת למיטה ובארון, מתערער בה משהו.

כשהיא מדברת איתם על ארוחת הבוקר שלהם שבה היא שמה בצל ירוק וגבינה כי זה לבריאות שלהם, רואים את המאמץ שלה להיות כמו כולם, להיות נורמטיבית. 

ניפוץ המלונים על ידי שמעון הוא ביטוי שלו, לרצון להיות נורמטיבי, להיות בתוך משפחה יציבה, כי בעצם - הם לא. 

הסדר והניקיון הם מצד אחד ניסיון לנקות את הלכלוך, את הסוד, את המחלה, אך בנוסף הם גם אמצעי מסייע ליצור מסגרת של שגרה ושפיות. בית נקי ומסודר עוזר כשהחיים מתהפכים. כשהאם מפוטרת מעבודתה, היא מפסיקה לעשות את עבודות הבית - דבר שמשפיע על תחושת המשמעות שלה. 

מוטיב הראייה: 

חיזו נולד עם עיניו פקוחות, הוא למעשה לא רואה את המשמעות האמיתית של ההתרחשויות סביבו, הוא עוצם עיניים ליפי העולם, ועוצם עיניים כלפי הקשיים שצריך למגר אותם. כאילו לא רואה את הכיעור והקושי שבחיי המשפחה. בנסיעה לחתונה הוא לא מתענג על יפי המראות כמו בטטה אלא חווה את המראות דרך עיני אחיו שבו הוא מרכז את מבטו. חיזו מודע לכך שהוא מדחיק את מה שאינו אוהב בחיי המשפחה, הוא אומר שראייתו אומנם שש שש, אבל "אני לא חושב שזו ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת". כלומר, הראייה הזו לוקה בכך שלעיתים היא מטושטשת. הוא באמת מטשטש את המציאות המרה במקום לנסות לשנות אותה.

מוטיב הסמכות 

בסיפור מופיעים שלושה בעלי סמכות: 

• האם, שהיא בעלת סמכות בכל הקשור לגידול ילדיה ולעבודתה בקופת חולים.
• המפקחת, מפניה פוחדים האם והילדים. לפני הגעתה מתגייסת המשפחה לניקיון יסודי ללא רבב, כדי שהיא לא תחשוב מחשבות רעות על האם.
• האחים בחלוקים הלבנים, באים לטפל באם לאחר בריחתה לפרדס, מפרשים את התנהגותה כניסיון להתאבדות, ומאשפזים אותה כעבור שבועיים. חיזו אינו שותף לפרשנות שלהם, אך נאלץ להיכנע .

הסמכות ניתנת לאנשים שונים בסיטואציות שונות במשך הסיפור, אך המסקנה זהה בכל המצבים. אין ולא ניתן לצאת נגד הסמכות. היא קובעת את ההתנהלות האנושית והאדם הבודד אינו יכול לה.