ניתוח היצירה

סוגה וז'אנר

א. הסיפור הקצר "יגון" (או "מועקה") הוא סיפור ריאליסטי. הסיפור מעורר בנו רושם מציאותי, "אשליית מציאות", צמוד לזמן ולמקום מסויימים, מרבה בתיאור פרטים חיצוניים מוכרים, גם אם הדמויות בדויות/מומצאות הן נראות לנו "אמיתיות". כמו האירועים, הכל מתקבל על הדעת ופועל לפי הסיבתיות המוכרת לנו מהעולם שמחוץ ליצירה (בניגוד לספרות הפנטסטית). סיפור קצר ריאליסטי לרוב מנסה להציב מראה מול המציאות, לתאר אותה כפי שהיא ולתאר אנשים ממעמדות נמוכים, שולי החברה, ולכך נלווית לעתים גם ביקורת חברתית.

ב. הסיפור משתייך לז'אנר "הסיפור הקצר", שבשונה מרומן הוא אכן קצר יותר בהיקפו, לעתים קרובות במרכזו גיבור אחד ומעט דמויות משנה (ב-"יגון": יונה כגיבור יחיד), ללא עלילות משנה, העלילה מתרחשת לעתים במשך זמן קצר (כאן במשך כמה שעות בלבד, מהערב עד הלילה).

תקציר העלילה

הסיפור הקצר "יגון", מתאר את סיפורו של יונה, שאיבד את בנו, ומחליט לעבור לעיר הגדולה מהכפר. שם, מנסה למצוא עבודה כעגלון תוך שהוא מחפש אנשים לספר להם על מות בנו. הוא מנסה למצוא אדם שיוכל להקשיב לו ובכך להקל על יגונו עקב פטירת בנו. האנשים סביבו אינם מקשיבים ויותר מכך, הם מנוכרים לו, מתעלמים ממנו ואינם מקשיבים לבעיותיו. לבסוף, ימצא מי שיקשיב לו, וזוהי סוסתו. 

מבנה העלילה

 האקספוזיציה (רקע ופרטים חשובים להבנת "ההווה הסיפורי") - מאזד"ה

מקום - העיר הגדולה, הסואנת, תנועת האנשים הממהרים. 

אווירה - קודרת, אפלולית, חשוכה ועצובה. 

זמן - "דמדומי ערב", סוף יום, שלג כבד יורד. 

דמויות - יונה וסוסתו שעקרו מהכפר ומגיעים אל העיר לעבוד.

התרחשות - השניים מגיעים מחברה כפרית-חקלאית אל העיר, אל מציאות לא מוכרת.

4 מפגשים ומפגש התרה

זהו מבנה אפיזודי. אפיזודה: יחידת עלילה מצומצמת שבמידת-מה עומדת בפני עצמה.

הסיפור מתוארים ארבעה מפגשים של יונה באותו ערב שבו מתרכז הסיפור בתבנית חוזרת: נסיון נואש של יונה לתקשר עם האחר ולפרוק בפניו את יגונו, נכשל בנסיונותיו עד למפגש האחרון עם הסוסה.

1. מפגש ראשון: מתקיים עם איש הצבא העולה לכרכרה, מאיץ ביונה וגוער בו, גערות הבאות מהסביבה העירונית הסואנת, מתוך ההמון הרועש בעיר. בשלב מסוים יונה בקשיי ההתבטאות שלו, מפנה ראשו, מסתכל בנוסע, מניע שפתיו, רוצה לאמר דבר מה אך יוצא לו קול ניחר ובלתי ברור. כשאיש הצבא שואל "מה?", "יונה מעקם את פניו בגיחוך, מאמץ גרונו ומשמיע בקול צרוד: ואצלי, אדוני, זהו...בני מת בשבוע זה". יונה מתקשה לתקשר. 

ליונה, ה-"אנטי-גיבור", קשה להביע את עצמו. איש הצבא בתחילה איכשהו מתעניין ומשיב ב-"המממ...וממה הוא מת?" הפעם יונה מפנה את כל גופו - בתחילת נסיון התקשורת הפנה רק את ראשו. שימו לב להבעות הפנים ושפת הגוף של יונה, שהיא לא פחות חשובה מהביטוי המילולי שכה קשה לו. יונה משיב "כנראה מקדחת" ומוסיף פרטים. מהאפלה עולה קול "יצאו לך העינים, כלב זקן...הבט בעינייך!". גם איש הצבא מאיץ ביונה, אך זה שוב ושוב מפנה ראשו לאחור, מבקש בוודאי להמשיך ולתקשר, לפרוק את יגונו, ולבסוף מגלה יונה שאיש הצבא עצם את עיניו. נסיון התקשורת נכשל. מוטיב העיניים יילך ויתפתח לאורך הסיפור.

(לאחר ירידת הנוסע יונה שוב איננו נע ואיננו זע. חזרה לנקודת הההתחלה, ואז

2. מפגש שני: על הכרכרה עולים שלושה בחורים, שניים גבוהים והשלישי נמוך וגיבן. ישנו כאן ניצול: הם מוכנים לשלם סכום זעום, לא הוגן, אך יונה מסכים רק כדי שיעלו נוסעים. שלושת הבחורים שיכורים וגסי רוח, מקללים, ודווקא החלש, הגיבן, הוא שנאלץ לעמוד. הגידופים ממשיכים ושוב יונה מפנה פניו, ממתין להזדמנות לפתוח בשיחה, וממלמל (בעיית התקשורת ממשיכה) בדבר בנו המת. תגובת הגיבן: "כולנו נמות". גם הם דוחקים ביונה להאיץ, מכנים אותו "חולירע זקן", והגיבן אפילו מרביץ סטירה בעורפו. כשנשאל אם הוא נשוי יונה מוצא פתח לפרוק את יגונו בפני הזולת, לספר על מות בנו ומוסיף משפט נוגע ללב: "בני הנה מת, ואני חי...משונה הדבר, המוות טעה בדלת...במקום להיכנס אלי, בא אל בני...". דבריו של יונה, ממעמקי ליבו מנוגדים לשיח החברתי המזלזל, הגס והשטחי שמסביבו.

הוא בודד, גלמוד, ושוב סורר שקט סביב. אך כאן, בין מפגשים, מופיעה פיסקה חשובה. מתברר שמה שמתפתח בסיפור ממפגש למפגש, זה כובד היגון והמועקה. המספר צמוד לתודעה המיוסרת של יונה למרות שזה לא סיפור המסופר בגוף ראשון, אלא מפי "מספר כל-יודע" ("מבע משולב") - "האין ביניהם, בין אלפים אלה, שום אדם שירצה להקשיב לדבריו? ...והיגון מעיק, לוחץ,...לו התפוצץ ליבו של יונה, היה היגון מפכה החוצה, והיה שוטף כמדומה את העולם כולו..." ואז:

3. מפגש שלישי: יונה מבחין בחצרן ומחליט לפתוח עימו בשיחה . הוא נוקט צעד אקטיבי, יחסית. המפגש קצרצר, ונסיונו של יונה לפתוח בשיחה בשאלה "מה השעה" זוכה למענה חפוז וזהו.

יונה נוסע קצת הלאה, מתמסר ליגונו, "אין טעם לפנות לאנשים", מחליט להגיע לפונדק מעין אכסניה עלובה. מכאיב לו שאפילו כדי להשיג שיבולת שועל לסוסה לא השתכר מספיק ואז:

4. מפגש רביעי: עגלון צעיר השוכב על הרצפה קם מהשינה וניגש לדלי המים. כאן אנו עדים לנסיון נואש של יונה לתקשר עם הזולת: "רוצה לשתות?" יונה מברכו "לבריאות" ומיד, בלי לחכות מוסיף: "ואצלי...הבן מת...בבית חולים"-  שימו לב לריבוי של שלוש נקודות לציין דיבור מקוטע, מגומגם, נבוך. העגלון הצעיר כבר התכסה עד מעל לראשו וחזר ונרדם.

ישנה השהייה והצמדות לעולמו הפנימי של יונה, להרהוריו ולתחושותיו: "חש הוא בצורך לדבר...חלף כמעט שבוע מאז מותו של הבן...צריך לספר לאט....היאך חלה הבן, כיצד התענה, מה אמר לפני מותו...ההלוויה,...ובכפר נשארה הבת...גם עליה צריך לשוחח...השומע צריך להאנח, לגלות השתתפות בצער, להזיל דמעה...".ואז:

5.  מפגש חמישי: יונה הולך לראות מה שלום הסוסה באורווה. על הבן אין הוא מסוגל לחשוב כשהוא לבדו, אלא רק לשוחח אודותיו עם הזולת. זהו אחד הנושאים המרכזיים של הסיפור: חשיבות השיח בין אדם לאדם והקשיים בשיח כזה. ומכאן נפתח דיאלוג, כביכול, בין יונה לסוסתו, יונה שואל "לועסת?" וסופסוף העיניים מביעות, מתקשרות, עיניה מבריקות, ויונה פותח במונולוג שבו הוא שופך את ליבו. לראשונה מופיע שמו של הבן, וכדי להמחיש לסוסה המואנשת מה רב כאבו הוא אומר לה: "עכשיו, נניח, יש לך סייח ואת אמא שלו...ופתאום, נניח, סייח זה פתאום הולך ומת...הלא חבל...?". יונה סופסוף זוכה להענות, לשיתוף, הסוסה לועסת ושומעת, נושפת בפניו. יונה נסחף לשיחה "מתלהב ומספר לה הכל".

זה סוף הסיפור. מה הוא מספר לה? מהו ה-"הכל"? ז'אנר הסיפור הקצר לא מאפשר לפרט הכל. הקורא יכול לשער ולהשלים פערים.

סיום הסיפור

סיום הסיפור הוא פתוח וגם סגור. 

הוא "סגור" מכיוון שבמובן מסוים הבעיה שעמדה במרכז הסיפור נפתרה, ה-סיבוך זוכה ל-התרה, לפתרון. הסיבוך - יונה לא מצא עם מי לדבר. ההתרה - יונה מצליח סופסוף לפרוק את יגונו, להשתחרר מהמועקה, לאחר סידרת מפגשים כושלים. המפגש עם הסוסה מקביל בתקבולת ניגודית לשאר המפגשים. לכאורה סוג של "סוף טוב", יחסית.

אולם הסוף גם "פתוח" במובן זה שאין בו פתרון אמיתי לבעיה שהסיפור מעלה. לא הושגה התקשורת הנכספת עם הזולת. 

יש לסיום אפילו מימד אירוני, לפחות בעיני הקורא (וכנראה גם הסופר): הבהמה, בעל החיים, יותר אנושית מבני האדם, וזאת מסקנה עגומה ועצובה מאוד.

מוטיב

מוטיב "העיניים" מסמל קשר אנושי וגם המבט מעצב את יחסי האנוש בסיפור. 

כבר באקספוזיציה, יונה רכון על סוסתו, עיניו עצומות ושלג על ריסיו. 

לאחר מכן, הפגישה הראשונה היא עם נוסע, איש צבא שבתגובה לכך שיונה מספר לו על מות בנו, עוצם את עיניו. למעשה הוא מתעלם מהמסופר לו. בפונדק, העגלון אף הוא עוצם את עיניו ומכסה עצמו בשמיכה וזאת דרכו להתעלם מיונה. לעומת זאת, כשמגיע יונה לסוסתו, ופורק בפניה את סיפורו ואת שעל ליבו - בורקות עיניה. היא מבינה אותו ו"רואה" את הקושי שלו.

ביקורת חברתית

היחיד-הבודד, יונה העגלון, עומד מול נציגי החברה השונים כשהוא צמא לקשר, לאוזן קשבת, לאדם שיוכל לפרוק בפניו את המועקה על מות בנו זמן מה קודם, לנפש חיה שתאזין לו ותגלה אמפתיה (היכולת לזהות את מצבו הנפשי של האחר ולהבין אותו) והזדהות עם מצבו. אך כל נסיונותיו נכשלים והוא נתקל בחברה אטומה, ששולטים בה הניכור, האגואיזם, הבוז ל-"אחר", הזלזול באדם החלש וחסר האונים. אלו הם ערכיה המעוותים של החברה העירונית ה-"מודרנית", שכן יונה נעקר מהכפר הרגוע והגיע עם סוסתו לכרך הסואן כדי למצוא פרנסה . 

 הכרך נראה בעיניו מפלצתי, המון אדם, קצב חיים מהיר, אין זמן לקשר אנושי חם ואמיתי. בכפר, כפי שנרמז, היחסים יותר אנושיים, קל יותר למצוא אוזן קשבת וקצב החיים איטי יותר. זהו גם ביטוי לתהליך כללי שקשור לעיור בעקבות המהפכה התעשייתית, המעבר מהכפר אל העיר הגדולה בה האדם בודד בהמון.

ביקורת חברתית זאת מעוצבת בסיפור באמצעות תבנית עלילתית של סידרת מפגשים מקבילים, בכולם מנסה יונה למצוא מישהו שיוכל לשפוך בפניו את ליבו, לפרוק את המועקה המכבידה עליו, לספר לו על מות בנו היקר, על נסיבות מותו ועל חייו. ההזדמנות של העגלון להכיר אנשים היא כמובן לפתוח בשיחה עם הנוסעים המעטים שהוא מעלה למרכבתו. אך אלה אינם רואים בו "בן אדם", "סובייקט", אלא רק "אובייקט", "מכשיר", אמצעי להסיעם במהירות ממקום למקום . 

גם מוטיב "העיניים" שמסמלות קשר אנושי והמבט מעצב את יחסי האנוש בסיפור (איש הצבא, למשל ,עוצם את עיניו), גם תיאורי טבע וסביבה – השלג והקור מסמלים את הקור האנושי, לניכור החברתי ולמועקה המצטברת שיונה כבר לא יכול לשאת אותה.

הפגישה הראשונה היא עם נוסע, איש צבא, בפגישה השנייה עם שלושה נוסעים שיכורים, גסי רוח, מובלעת ביקורת נוספת על ערכי החברה: במקום שיתנו לשבת לגיבן הגוץ ,שהוא החלש ביניהם, שני הגבוהים והרזים הם אלה שתופסים את שני מקומות הישיבה. אך הגיבן עצמו המנוצל על ידם, מציק ומתאכזר ליונה. כלומר, זוהי חברה של מנצלים ומנוצלים, גם החלש מנסה להפגין כוח ובוז למי שעוד יותר חלש ממנו. יש אם כן בחברה זאת פגם מוסרי.

בפגישה השלישית והרביעית שוב נתקל יונה באטימות ובניכור. היינו מצפים אולי שלפחות מי שנמצא במעמד נמוך, דומה לשלו, יגלה כלפיו יחס אנושי ויקשיב לסיפורו ויזדהה עם יגונו. אך מתברר שגם העגלון הצעיר באכסנייה איננו שונה מהקודמים. למרות שיונה מברכו "לבריאות" כשהוא מרווה את צמאונו, העגלון מנוכר ומיד מכסה ראשו בשמיכה. העגלון הרווה את צמאונו הפיסי, אך איש לא הרווה את צמאונו הנפשי של יונה למצוא אוזן קשבת, לפרוק את יגונו וכך "לעבד את האבל", להיזכר, לשתף את הזולת. מתברר שהניכור והזלזול בזולת חוצים את כל המעמדות, החל מאיש הצבא במעמד די גבוה, ועד החצרן והעגלון מהמעמד הנמוך.

רק בפגישה האחרונה נשברת התבנית החוזרת של ניסיון כושל לתקשר עם אנשים. יונה מוצא דווקא בסוסתו, בבעל החיים, מי שמוכנה, כביכול, להאזין לו, להשתתף באבלו, להזדהות עם יגונו, סוסתו של יונה היא יותר אנושית מבני האדם. כאן הביקורת החברתית מגיעה, לדעתי, לשיאה האירוני: בעל חיים עדיף על חברה אנושית. ה-"סוף הטוב" הוא גם סוף מריר שמדגיש עוד יותר את הביקורת החברתית: יונה זוכה, כביכול, מהסוסה לקשב ולהשתתפות רגשית, עיניה נוצצות, הוא מספר לה פרטים על בנו, פונה לרגשותיה כשמשווה את מות בנו למות סייח, אולם זהו בעצם דיבור אל עצמו, ואוי לחברה שבעל חיים הוא אנושי יותר מבני האדם, החברה האנושית היא זאת ש-"התבהמה." 

אפיון דמותו של יונה

יונה מגיע מהכפר אל העיר הגדולה, והוא מבוהל. כאיש פשוט וכפרי, הוא מגיע לעיר אחרי שעבר עם סוסתו מספר ימים לאחר מות בנו שנפטר מקדחת. בהגיעו לעיר, אין הוא מכיר נפש חיה, ומרגיש צורך לפרוק את יגונו  ולהקל על הקשיים שלו. 

אפיון ישיר: הוא לא נע ולא זע, והשלג נערם עליו. הוא עצוב מאוד ולא מצליח לדבר בצורה שוטפת, שכן בכל פעם ניכר שהמילים אינן מצליחות לצאת לו מהפה. הוא מדבר בצמצום מילים. מנסה ליצור קשר עם האנשים סביבו ללא הרף וניכר שאינו מבחין עם מי רצוי או לא רצוי לפתוח בשיחה. 

אפיון עקיף:  נראה שהוא אבוד ומיואש, לא מורגל לעיר. יונה עצוב מאוד, וצמא לשיחה. 

אפיון על ידי אנלוגיה לסוסה: האנלוגיה לסוסה מייצרת אצלה את האנושיות שאותה אנחנו מחפשים במהלך כל הסיפור. האנלוגיה באה לידי ביטוי בכך ששניהם יושבים בעיר בשלג - אינם זזים ואינם זעים, שניהם באים מאותו מקום בכפר ומתוארים כעלובים וחסרי חן, והם נראים כשותפים לגורל בתמונת הסיום. יונה מנסה להשליך את סיפור חייו על סוסתו באמצעות דימוי מות בנו למות סייח של סוסתו.

אפיון על ידי אנלוגיה ניגודית לאנשי העיר: 

יונה וסוסתו נעים בקצב איטי בעוד שאנשי העיר נעים במהירות. 

יונה מדבר באיטיות ובגמגום בעוד שאנשי העיר מדברים בצורה מהירה ועניינית.

יונה מנסה ליצור קשר עם הנוסעים בעוד אלו מבטלים כל ניסיון שכזה. 

הסוסה מקשיבה ליונה הפורק את יגונו בניגוד חד לבני-האדם המתעלמים.

הניגודים בין יונה לבין ההמון מסביב מדגישים את האנושיות שלו בניגוד צורם וכואב לשאר אנשי העיר.

תחושת היגון של יונה: יונה נתון במשבר נפשי עמוק עקב מות בנו. המוטיב החוזר שוב ושוב בהקשר לכך הוא מוטיב היגון ("יגון מעיק"; יגון לוחץ"; "יגון ללא סוף או גבול"; "יגון נורא, תהומי"; "אילו נבקע חזהו של יונה לשניים, ויגונו היה עולה על גדותיו, דומה שהיה מציף בו עולם ומלואו". יונה משתוקק למצוא אדם שיסכים להקשיב לדבריו. נוסף על יגונו הוא נתון בדאגות פרנסה, דאגה לסוסתו הרעבה ודאגה לבתו שנותרה בכפר. אין הוא מסוגל להתמודד עם כל אלו בעצמו. לכו הוא כמהה לתמיכה נפשית אנושית.