חלום בדמי כבוד - ניתוח היצירה

הרקע לסיפור

הסופר, ד"ר גרמאו מגיסטו, נולד באתיופיה (1975), עלה ארצה עם בני משפחתו בשנת 1991. ב-2010 זכה במקום הראשון בזכות סיפור זה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ".

בבחינת הבגרות בקיץ תש"ף בפרק "סיפור קצר" תופיע שאלה ממוקדת על סיפור זה. למי שיבחר להשיב על פרק זה – עליו לבחור שתי שאלות מתוך שלוש

"אלף תשע מאות שמונים וחמש. ארבעים אלף רגל מעל ים סוף משיגים מרחב געגועים נרחב ומקצרים ציר זמן ערגה ארוך. שבעים יהודים כהי עור וכוהן אחד, באנו וקרבנו למחוז חפצנו" – כך נפתח הסיפור. ציון זמן, מצד אחד ותיאור מדויק של מד מרחק טכני, טיסה בעזרת טכנולוגיה סופר-מודרנית, ומצד אחר, "מרחב געגועים", "ציר זמן ערגה ארוך", "מחוז חפצנו", לשון פיוטית שמבטאת כיסופים עזים להגיע ל-"ארץ המובטחת", להגשים חלום של דורות, לאחר מסע ארוך ומפרך. אולי אפילו המספר 70 עשוי לרמוז להיבט סימלי: מספר העולים המצוין בפתיחה, שבעים ועוד אחד, כמספר הדיינים היושבים בסנהדרין הגדולה שבראשה עמד הכהן הגדול, שווה בין שווים אך נבדל במעמדו הרם ובעל הפסיקה האחרונה. הרמיזה תורמת להיותו של הכהן איוב בטיבבו מנהיג רוחני רם מעלה, משכמו ומעלה בין בני עדתו.

ציון השנה המדויקת בפתח הסיפור וזיהוי המיקום (מעל ים סוף) מרמז שלפנינו סיפור שקשה לנתק אותו מהאירוע ההיסטורי שהוא מתעד ומעצב אותו עיצוב ספרותי. הרקע ההיסטורי והמידע על התרבות האתיופית ועל נסיבות עלייתם של בני הקהילה היהודית האתיופית לארץ הקודש בוודאי יעזרו לנו להבין את הסיפור לעומקו, ויחד עם זאת מצליח הסיפור להעביר נושא ומסר יותר כללי. זהו סיפור על קשיי הגירה, על חבלי קליטה, ועל מפגש תרבויות בעייתי, קשיי הסתגלות ובעיות תקשורת והבנה של קודים תרבותיים וחברתיים שה-"קולטים" בארץ אליה מגיעים המהגרים אינם מבינים והם מגלים חוסר רגישות ל-"אחרים". זהו סיפור על ההתנגשות הבלתי נמנעת בין החלום האוטופי לבין המציאות, החלום הנשגב המתנפץ על קרקע המציאות. בסיפורנו זאת המציאות המודרנית-מערבית של מדינת ישראל.

מדובר במה שזכה לכינוי "מבצע משה" (21 בנובמבר 1984 - 5 בינואר 1985). המסע מאתיופיה לסודאן היה רגלי ורצוף מכשולים ותלאות, במהלכו עברו העולים מעברי הרים, חצו נהרות ואזורים מדבריים. רבים נחטפו, נאנסו, נשדדו, נטרפו על-ידי חיות או מתו מתשישות. ילדים וזקנים רבים לא זכו להגיע, ומקום קבורתם לא נודע. בסודאן נכלאו הפליטים במחנות וסבלו ממחלות, מרעב ומצמא. הם וחולצו משם על-ידי חיל האוויר הישראלי במבצע סודי. שם המבצע הוא על שמו של משה רבנו שעל-פי האמונה הוציא את בני ישראל ממצרים בהליכה רגלית במדבר. במבצע משה הועלו לישראל כ- 8000 יהודים.

העלילה, גיבוריה ומוטיב הכיסאות

שני גיבורי הסיפור הם המנהיג הרוחני של העדה, הכוהן איוב בטיבבו ושל המקורבת אליו, אמאוייש מנשה. פרוש שמה אמוייאש הוא "בת שיחי" - מישהי שחולקים עמה סוד, חושפים בפניה את צפונות הלב. היא מסוגלת לראות את המציאות כפי שהיא ו-"אב נפשה", הכהן בטיבבו, פרוש שמו "בחכמתו", ועימם בני הקהילה שהם מעין "גיבור קולקטיבי". בתוכם קיימת לעיתים הבחנה בין הצעירים למבוגרים. הסופר מדלג על נסיבות עלייתם לארץ, ואנו פוגשים אותם כבר במטוס החג מעל ירושלים ולאחר מכן נוחת בנתב"ג - נחיתה, איסוף מזוודות, הוראות כריזה, קבלת פנים של פוליטיקאים ואנשי תקשורת. לאחר מכן, קבלת סל קליטה, הליכה בקבוצה אחרי מדריכה אל הרכבת ונסיעה למרכז הקליטה. שם, כך מסבירים להם, "הגענו למרכז הקליטה, שבו נלמד אתכם לשכוח אורחות חייכם הגלותיים ונטמיע בכם תרבות ודרך חיים חדשים, ועתה רדו מהרכבת ובואו אחרי".

נקודת התצפית בסיפור המסופר בגוף ראשון היא של אמאוייש שצופה במתרחש בעין מפוכחת, ביקורתית, מבט שיוצר "הזרה". זה תהליך מאוד מקובל של התנהלות מואר מזוית ראייה חדשה עבורנו, מזווית ראייה של עולים חדשים המגיעים מחברה מסורתית, הרחק מהעולם המערבי והתרבות ואורח החיים המודרניים, עתירי הטכנולוגיה. זווית הראייה הבלתי צפויה גורמת לקורא לראות דברים מוכרים באור אחר, בעיניים זרות. מה שנראה לנו הישראלים הוותיקים מובן מאליו, מצטייר בעיני אלה שמקרוב באו כאירוע טראומטי, כהלם תרבותי, לא מובן ואף מכעיס ופוגעני הסותר כמה מנהגים מסורתיים והשקפות עולם שהם אבן יסוד בעולמם של העולים מאתיופיה. דוגמאות לכך

·         הדיילת מכונה "בת קול"

·         דמות נוספת המופיעה כשרק ראשה מדבר אליהם מתוארת כך "פתע צלע מרובעת נפערה באמצע הקיר, וראש אישה נמזג לתוך האולם. פה נטול גוף בירך, ברוכים הבאים לישראל".

לאחר חלוקת הכסף והדברים ה-"מעודדים" הנאמרים "הראש נעלם והקיר התאחה".

התיאור המשעשע עומד בניגוד למציאות הקרה וחסרת האינטימיות. הביקורת מרוככת ע"י יסודות הומוריסטיים). אין קבלת פנים אמיתית וחמה בגובה העיניים, אין אמפתיה או חמלה כלפי העולים, אלא קבלת פנים מנוכרת, התנהלות בירוקרטית-פקידותית, לצאת לידי חובה, מתן כסף – סל קליטה לצורכי מחייה של העולים בלי יחס מתחשב בעולמם. במקום יחס מבין, לא מתנשא, תוך התחשבות בערכי הכבוד, הענווה, ההקשבה, הציות לסמכות הרוחנית בעולמם של העולים – תהליך הקליטה מתאפיין בהתייחסות מנוכרת וטכנית.

סיטואציה נוספת בה ההומור ממתן את הבהלה מן המציאות החדשה והלא מובנת היא אופן תיאור הרכבת, השימוש בהאנשה: "והרכבת זקנה הרבה יותר מכל אחד מאתנו ואף משנינו יחדיו. היא רועדת, מאוד רועדת." דוגמא נוספת להאנשה ניתן לראות בדלת הנסגרת על גופה של אמוייאש ומאיימת לרסק את עצמותיה ולבלוע אותה, כסמל לחשש  מהיבלעות העדה האתיופית בחברה הישראלית.

איוב בטיבבו ואמאוייש מנהלים ביניהם דיאלוג המגיב לאירועים. לשני גיבורי הסיפור ולכל בני הקהילה משותפת ההתרגשות העזה להגשים חלום עתיק, להפוך את "בשנה הבאה בירושלים" למציאות ניסית שלא תיאמן. אמאוייש, לאורך הסיפור, מתאפיינת בכבוד שהיא רוחשת לאיוב בטיבבו, אותו היא מכנה "אב נפשי". שוב ושוב היא מציינת את גילם המופלג, בני 80, כיוון שבקהילה האתיופית גילו המבוגר של האדם הוא כעין תעודת כבוד של חוכמה וניסיון חיים, אשר מקנה לו זכויות והערכה. את עצמה היא רואה כבת מזל על כך שזכתה "להצטופף בצל הילתו" של בטיבבו, היא מצטנעת על ידו ("דבר וחצי דבר אין בי, בו יש") ומבטלת את עצמה על ידו כשהיא שבה ואומרת "אב נפשי תמיד צודק, ואני תמיד טועה".

יחד עם זאת, קיים ביניהם הבדל באופן שבו הם מתייחסים למציאות. הסיפור כולו רצוף שתי רמות של התבוננות המתקיימות זו לצד זו: האחת היא המשכה של האוטופיה שרקמו יהודי אתיופיה; השנייה היא התבוננות מפוכחת וביקורתית אפילו על המציאות הרחוקה מאוד ממה שדימו לעצמם.
המתח הזה, בין הרצוי למצוי, בין המציאותי לדמיוני, מגולם בסיפור באמצעות הדיאלוג בין הדוברת אמאוייש מנשה, לבין הכוהן איוב בטיבבו. הכוהן מלא חלומות ותקוות, ומסרב להיפרד מהם גם כשהמציאות סותרת אותם; ואילו הדוברת מפוכחת, מביטה בארץ החדשה ובאנשיה ומצביעה על הפגמים שבהם. כך למשל הם מביטים במסוע המזוודות בנתב"ג, אמאוייש מנשה מתארת עובדות ואילו הכוהן מלביש עליהן את הרובד האוטופי: "אב נפשי, הרואה אתה עצם דומם מסתובב סביב עצמו ומוסר תיקים לאדם", שאלתי. "אנחנו נמצאים בירושלים, היהודים עובדים אלוה, והדוממים משרתים האדם", השיב אב נפשי.

כאשר ניגשת אליהם נציגה שלבושה חשוף, אמאוויש ביקורתית ואילו הכוהן מביא ארמז תנ"כי:

"אב נפשי", שאלתי, "איכה אישה מותרת לחשוף טבורה; היאך נקבת אדם מותרת ליכנס לתוך מכנסיים, לבוש זכר אדם?"
"אחותנו מחזירה עטרה ליושנה, עדן טרום עץ דעת", השיב אב נפשי לשאלה ראשונה, מסוכך פניו במצנפתו.

שניהם זקני העדה, והיא המקורבת אליו והדואגת שיכבדוהו לפי כל הכללים. כאשר אין כיסא (מוטיב הכסאות הוא מוטיב מרכזי בסיפור) גבוה דיו בשבילו באולם הנוסעים בנתב"ג, היא דואגת שבחור צעיר יצור מושב רם מערימת כסאות.

זוהי תמונה מרכזית בסיפור: תמונת שבעים ואחד כיסאות הפלסטיק הסדורים במעגל, שווים בגודלם ואשר למולם נותר גם 'אב נפשה' של המספרת בוהה ומבולבל. התמוטטות הכיסאות שהושחלו זה בזה הוא רגע שמסמל את נפילתו של הכהן ממרומי מעמדו. הניסוח "הכיסאות התהוללו מעליו" מבטא הוללות, סיאוב ועוול מוסרי, ההולך ומתרחש לנגד עיניהם,  עקירתם של בני אדם מעולמם ומתרבותם, מאורחות חייהם ודפוסי אמונותיהם. עקירה הנעשית בלשון חוצפנית ומזלזלת. דוגמה נוספת להופעת מוטיב הכיסא היא כאשר ברכבת אין כיסא גבוה היא הולכת עם הכהן לאורך כל הרכבת בתקווה למצוא כיסא גבוה יותר כראוי לאיש במעמדו.

לסוכנת הקליטה הצעירה היא מסבירה שעליה להקדים את תוארו של בטיבבו -"כהן", לשמו. במהלך הסיפור, אמאוייש באבחנותיה המדויקות והנוקבות, היא הדוברת של הצד הביקורתי, כך היא, לדוגמה, מתלוננת על כך שמערכת כריזה מקבלת את פניהם במקום נציג אנושי, היא זו שמציינת את המראה הפרובוקטיבי, הלא צנוע של הצעירה שמדריכה אותם וקוראת לה "משוגעת". היא המציינת עד כמה מהר מידרדר מעמדו של איש האלוהים מהרגע שהגיעו לכאן, היא המודאגת מחוסר הערכים שבמקום החדש. זוהי כמובן ביקורת על החברה הישראלית שלא עשתה הכנות מספיקות לקלוט כראוי את עולי אתיופיה, השלטונות מפגינים אטימות שיכולה להתפרש כזלזול. אבל כאשר היא מבינה שהתרבות אליה הגיעו אינה דומה לזו שממנה באה, היא הראשונה להתפכח.

ברכבת היא והכוהן מנסים לחפש מושב רם שיציית ל-"צו הנצחי 'והדרת פני זקן'" ולא מוצאים, מה שלוכד את תשומת ליבה של אמאוויש היא העובדה שהכסאות ברכבת כולם זהים בגודלם, בצורתם, בצבעם וביתר מאפייניהם כך שכדברי בטיבבו הם כאילו נוצרו "ביד יצור מוזר, חקייני ובלתי יצירתי, שאין לו שמץ של מושג בגינוני האדם ומנהגיו". יש בדבריהם ביקורת מעמיקה על תהליכי המיכון והתיעוש שבציביליזציה המודרנית בה "הפקידו בידי דוממים את האחריות ליצור כיסאות, דוממים הסוגדים להמונים ולהמוניות".

בסיום הסיפור מתואר אירוע אחרון שמקורו בפער ובאי ההבנה במפגש הבעייתי בין התרבויות, המעורר תחושת עלבון - בהשתכנות העולים במרכז הקליטה, שבעיניה של אמאוויש הוא "בן מאה קומות", הקצו לקשישי העדה את הקומה התחתונה (ודאי מתוך התחשבות דוקא), אך בעיניה "אנוכי ויתר הקשישים הושלכנו בקומה התחתונה...הצעירים שוכנו בקומות עליונות הנושקות לשמים." ומכאן  הטענה כנגד אלה "המשליכים לשפל עובדי אלוהים והבאים בימים, ומרוממים צעירים ופשוטי העם..."

שם הסיפור ומשפט הסיום

מהו "חלום בדמי כבוד"? בתמונת הסיום של הסיפור, ניגשת אמאוייש לחלון: ואומרת: "בטיבבו, הגשמנו חלום", (שימו לב שהפעם היא נוקבת בשמו בלי תוארי הכבוד) והכהן נאנח אנחה כבדה ואמר: "הגשמנו חלום בדמי כבוד".

המילה "דמי" היא צורת הנסמך של המילה "דמים" (כספים) מחיר, לרוב בסמיכות, כמו 'דמי נסיעה', 'דמי כיס', 'דמי חנוכה'' ועוד. והכוונה, הגשמת החלום היא במחיר אובדן הכבוד. המילה בהקשרה הכספי/חומרי מרמזת גם לשינוי הערכי העולה מן הסיפור - את מקום הרוח, החלום, החזון, הערכים המסורתיים של כבוד וציות למנהיגים, זקני העדה, יתפסו החומרי והגשמי. בתמורה לכסף שיקבלו העולים, הם יידרשו לעבור חינוך מחדש, לשכוח את אורחות חייהם הישנים. המשמעות השנייה העולה מן המילה נקשרת למילה "דם". בני העדה הם מבקשי שלום, הכוהן בטיבבו מכונה "המפייס הגדול", בעוברו בכפרים דרש ממי שידיהם מגואלות בדם ללחוץ ידיים ולהתפייס.

הדמים מצביעים גם על הפער בין החלום האוטופי (הגיעו, כביכול, ל"ירושלים של זהב") לבין המציאות המדממת. עניין זה מוצג בכל עוצמתו עם הנחיתה כאשר העולים מבקשים לנשק את עפרה של ארץ ישראל, אבל האדמה מכוסה בזפת. הכוהן בטיבבו יפרש את הדם במצחו כאות ברית בינו ובין האל אבל אמאוייש, חושבת על אדמה שמקיזה דם, בעוד ש-"מאז הייתי ילדה קטנה האמנתי, בירושלים לא נשפך דם ולא מתים". וגם כאן נרמז הפער בין החזון האוטופי לבין המציאות של ארץ אוכלת יושביה, שנשפך בה דם.

אולי נרמזת גם המילה "דממה" - דומיה ושתיקה, נדרש מבני העדה לאבד את קולם הייחודי, להשתיק את החלום ולמחוק את שמם, תואריהם וזהותם. מוטיב הדמים, על מגוון משמעויותיו מסמן, אם כך, את האכזבה הגדולה והמשמעותית ביותר. משפט הסיום של הסיפור הוא:

"היקיצה היא קץ החלום. אף שבמעבר מחלום להכרה מאכלת חלודה אוכלת חבלי לידה רגישים וכואבים מכל, טובה שבעתיים התפכחות מאשליה מאשר חלום אוטופי".

האם הדברים האחרונים הם דבריה של אמאוייש? האם הם משקפים גם את קולו של המחבר, "הסופר המובלע", ושל איוב בטיבבו עצמו שבמהלך כל המסע הזה אומר דברים מפייסים? הגיעה העת להתפכחות מאשליה, קץ החלום, פיוס כואב עם המציאות.