שיבת ציון - תקציר

מבוא לנושא שיבת ציון

סיפורי שיבת ציון הם "סוף התנ"ך".
אמנם יש אחריהם בתנ"ך את ספרי דברי הימים, אבל כשמסדרים את האירועים בתנ"ך על הציר ההיסטורי, האירועים המתוארים בספר דברי הימים קרו לפני אירועי שיבת ציון ולא אחריהם.

נמקם את סיפורי שיבת ציון על הציר ההיסטורי, בתוך קורות עם ישראל:

למדנו על סיפורי האבות ועל היציאה ממצרים לכיוון ארץ כנען (=ארץ ישראל).
כשעם ישראל הגיע לכנען הוא כבש אותה, הקים עליה ממלכה ובית מקדש, הממלכה התפצלה לשתי ממלכות ואחרי בערך 800 שנה מהכניסה לארץ הממלכה נפלה וכל שארית עם ישראל שנותר בה הוגלה לבבל (באיזור עיראק של היום).

לסיכום:
יציאה ממצרים - כיבוש הארץ - הקמת הממלכה ובית המקדש - חורבן בית המקדש ויציאה לגלות בבבל

אחרי 70 שנה בבבל - מתחילה תקופת שיבת ציון.

מה קורה בשיבת ציון?
אנחנו נלמד על כמה אירועי מפתח שקשורים לשיבת ציון:

החזון- יחזקאל ל"ז:
יחזקאל הוא נביא שגר בבבל. הוא מקבל נבואה: הוא רואה ערימות של עצמות שחוזרות לחיים וה' מבטיח לו שכמו שהעצמות חזרו לחיים בחזונו, כך עם ישראל שנראה במצב לא טוב בגלות יחזור "לתחייה"- יעלה לארץ ויבנה את המקדש.

ההתחלה-  ספר עזרא, פרקים א' ו-ג':
ספר עזרא לא מספר על עזרא. כלומר, הוא כן, רק לא בפרקים שאנחנו נלמד. עזרא עצמו מגיע רק בפרק ז' מתוך עשרה פרקים.
אז למה לומדים עזרא? בספר עזרא יש תיעוד היסטורי של ראשית תקופת שיבת ציון. אנחנו נלמד שני פרקים: בפרק א' נלמד על הצהרת כורש: כורש המלך הפרסי ניצח את בבל. כורש כתב מכתב ליהודים (וגם לכל העמים האחרים) שהם רשאים לחזור לארצם ולבנות את המקדש שלהם. כך התחילה שיבת ציון. בפרק ג' נלמד על תחילת בניית המקדש שלוותה בשמחה על ההתחלה החדשה ובגעגוע למקדש המפואר שהיה.

זריקת מרץ- חגי א':
כעשרים שנה אחרי תחילת הבנייה של המקדש הוא עדיין לא נבנה. זה מובן: העולים לארץ היו עניי העם, הם התחילו מחדש בארץ ששמעו עליה אבל לא הכירו בעצמם והתמודדו עם עמים מסביב שהפריעו לבנייה. חגי הנביא מוכיח אותם: איך לכולכם יש כבר בתים משלכם ובית המקדש עדיין לא בנוי? העם מקבל אתהשראה ובונה את בית המקדש. קטן, אבל גם זה משהו.
 
הסלבריטי טוב הלב- נחמיה, פרקים א' ו-ג':
פרק א'- עוברים קדימה עוד כמה עשרות שנים, המלך מתחלף, מעט היהודים שעלו לארץ מתמודדים בקושי עם הארץ החדשה-ישנה ועם העמים בארץ. בפרק א' אנחנו פוגשים את נחמיה, יהודי, בכיר בשלטון הפרסי, ששומע על מצב היהודים ומתנדב לעזור להם
פרק ה'- קפיצה קטנה קדימה: נחמיה בארץ. דוגמה קטנה ממה שעשה נחמיה: רפורמה חברתית שבה העשירים מוותרים על חובותיהם של העניים וגם השלטון עושה הנחה במיסים כדי שהעניים יהיו פחות עניים.

השירה- תהלים קכ"ו:
את כל הסיפור מלווה שירה מעוררת השראה, שאיננו יודעים אם נכתבה לפני או אחרי החזרה לארץ (כלומר- אם נכתבה על ידי הגולים בבבל או על ידי היהודים בארץ). במרכז השירה המילים: "היינו כחולמים" ו- "הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים" והיא מלאה בתקווה.

יחזקאל ל"ז

הנבואה על שיבת ציון

קישור לפרק

תקציר

בפרק זה שני חלקים:

חלק א- חזון העצמות היבשות: יחזקאל מתנבא בבבל, לאחר חורבן בית ראשון, ולפני תום גלות בבל. הוא מתאר מחזה נבואי בו ה' לוקח אותו לבקעה מלאה שלדים אשר קמים לתחייה ויוצאים מקברם. ה' מסביר לו שהמסר בתמונות אלו הוא שעם ישראל שנחשב ל"עצם יבשה" לדבר מת בגלות (בבבל) למעשה יקום לתחיה מבחינה לאומית – דהיינו: יחזור חזרה לארצו. זה אכן נשמע נס שבנסיבות הפוליטיות הקיימות עם ישראל יוכל לשוב לארצו, אבל הנביא נדרש לעודד את העם שזה הנס הצפוי להם בתקופה הקרובה.

חלק ב- משל העצים: ה' אומר ליחזקאל לקחת 2 עצים לרשום עליהם את שמות 12 השבטים, לחבר ביניהם, לאחוז בהם יחד ולומר לעם שהמסר הוא שבעתיד הממלכה שוב תהיה מאוחדת ולא יהיה עוד הפיצול לממלכת יהודה וממלכת ישראל.

השינוי הפוליטי והמדיני יהיה מלווה גם בשינוי דתי. הברית החדשה היא ברית חוזרת שתהיה בין עם ישראל לה' אלא הפעם היא תהיה נצחית ולא תופר עוד.

סיכום הפרק

חלק א – חזון העצמאות היבשות

פסוק א: כותרת - הָיְתָה עָלַי יַד-ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' = יחזקאל מתאר את חווית הנבואה. הוא מתאר שנחה עליו רוח ה' (רוח נבואית) והוציאה אותו לראות/להבין את המחזה הנבואי שיתואר להלן.

תיאור החיזיון: וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ (באמצע) הַבִּקְעָה (מקום נמוך בין הרים); וְהִיא (הבקעה) מְלֵאָה עֲצָמוֹת (של שלדים (כפי שיתברר בהמשך)).  ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב (יחזקאל בחלום הנבואי רואה את עצמו עובר/מרחף מסביב לכל העצמות בבקעה ); וְהִנֵּה (לפתע הוא מגלה שהן) רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.  [ שימו לב לכפילות מילת ההגזמה "מאוד" ].

ה' שואל את יחזקאל: וַיֹּאמֶר אֵלַי -בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?

[ שימו לב: הכינוי של יחזקאל לאור ספר יחזקאל הוא "בן אדם" (אולי כדי להדגיש לו כי למרות המראות האלוהיים הוא עדיין רק אדם לא מלאך ].

תגובת יחזקאל: וָאֹמַר (לה'):  ה' אַתָּה יָדָעְתָּ! (הרי יתכן ויחיו ויתכן ולא וזה תלוי רק ברצונך).

 

הטלת השליחות:  ה' מצווה את יחזקאל לפנות לעצמות היבשות ולבשר להם: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ וִחְיִיתֶם. כלומר, לבשר להם על תחייתם למרות שהם מתים. ה' מוסיף שזה לא יקרה בפתאומיות אלא בהדרגתיות:

 

בשלושת השלבים הראשונים יחול מפנה מבחינה גופנית ורק בשלב האחרון והחשוב ("אחרון חביב") יהיה השינוי הרוחני (והעיקרי). שימו לב, שבדגם של שלושה וארבע (x+1 ) האחרון שונה וחשוב מכל שלושת האלמנטים שקדמו לו.

 

מטרת נס תחיית המתים: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' = חיזוק האמונה בכוחו הבלתי מוגבל של ה'.

 

יחזקאל פונה לעצמות, אומר להן את דבר ה', ולפתע רואה בחזון שהחזון מתממש והשלדים קמים לתחייה לפי השלבים שה' ציין.

תחילה שמע את הרעש של העצמאות שמתלכדות:

וְהִנֵּה רַעַשׁ: וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ (החזרה על הצליל צצצ' = מצלול = מסמלת את הצליל ששמע שהעצמות נקשו אחת בשניה כאשר התקרבו)

בהמשך: וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם. 

שוב יש ניגוד בין השלב הרביעי לשלושת השלבים הראשונים. הוא לא מופיע בסמיכות אלא יש הפסקה. מטרת ההפסקה הדרמטית ליצור מתח לקראת הדבר העיקרי.

_____________________

ממשיכים לחפור: בדומה להפרדה בדברים פרק כ' בין 3 הפטורים הראשונים שניתנים לחיילים היוצאים לקרב במלחמת רשות לבין הפטור הרביעי והחשוב שניתן להם – גם כאן בנוסף ל"מבנה" יש הפרדה טכנית נוספת באמצעות תוספת הערה/פנייה נוספת: וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם.

_____________________

וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ:  כֹּה-אָמַר ה', מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. 

המילה רוח היא מילה מנחה בקטע ויש למה משמעויות שונות (רוח נבואה, רוח חיים, כיווני רוחות השמים) והיא מדגישה את הרכיב (הרביעי) החשוב מבין ארבעת הרכיבים שיתחולל בהם שינוי.

 

תוצאת הנבואה: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד (שימו לב, שוב לכפילות על מילת ההגזמה "מאוד" – כנגד שתי הפעמים בתחילת הפרק).

 

פירוש המחזה: ה' מבאר ליחזקאל מה משמעות המחזה שראה. (זאת בשונה מירמיה למשל, שהבין את המסרים בתמונות שה' הראה לו במחזה הנבואי בכוחות עצמו).

 

ה' משתמש דווקא במטאפורת "תחיית המתים" כדי לתאר את הגאולה הניסית (נס על טבעי), כי גולי בבל, בעצמם השתמשו במטאפורה זו: "הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ".

_____________________

ממשיכים לחפור : שימו לב שהמנון המדינה מתכתב עם פרק זה ואומר, כי בשונה מגולי בבלל החלוצים האמינו ש"לא אבדה תקוותינו".

_____________________

ה' מתמודד עם הטענה, לא מתווכח איתה, לא שולל ולא פוסל אותה. הוא מאשר שכרגע זו התחושה וזו המציאות – עם ישראל מפוזר ומפורק בגלות ולמעשה נחשב ל"מת" מבחינה לאומית. לכן אומר להם שיקרה נס ותהיה תחיית מתים. ה' משתמש במשל והנמשל שבפי העם ומשכנע אותם שיהיה בסדר. 

שימו לב, לפי ה"פשט" משמעות הנבואה היא שגולי בבל יחזרו בשיבת ציון לארץ ישראל.

אולם, לפי המדרש בעתיד (ימות המשיח) תהיה תחיית מתים "פיזית" ולא רק "לאומית".

 _____________________________

ממשיכים לחפור : שימו לב, כי נבואה זו, התגשמה הן בימי שיבת ציון, והן בימינו אנו. עם ישראל לקראת קום המדינה ולאחריה התלכד מארצות שונות ועלה לארץ ישראל. לאט לאט העצמות היבשות שהתלכדו פה הקימו לתחייה את מוסדות העם היהודי. צבא. משטרה. ממשלה. כנסת. בתי משפט. בתי כלא וכו'. וכעת אנו עסוקים בשלב האחרון החשוב והמכריע – הזהות הרוחנית שלנו.

 _____________________________

חלק ב – משל העצים

בנבואה זו ה' מבקש מיחזקאל לבצע "מעשה סמלי". מטרתו למשוך ולעורר תשומת לב (בדומה לתפקיד הרטורי של שאלה "רטורית").

יחזקאל נדרש: קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו.  יז. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. כלומר: הנביא נדרש לקחת שני עצים ולרשום עליהם את שמות השבטים שהיו בממלכת יהודה (יהודה ובנימין) וממלכת אפרים (אפרים, מנשה, וכו' יתר 10 השבטים).

 

תפקיד המעשה הסימלי: וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר:  הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ. דַּבֵּר אֲלֵהֶם! כלומר, ה' אומר לו שהם יראו מעשה מוזר הם ישאלו מה הפשר/משמעות שלו ואז תוכל לענות להם.

________________

ממשיכים לחפור: אם אדם לא שואל שאלה הוא גם לא ישמע את התשובה. בדומה למצוות "והיגדת לבנך" בפסח, יש לערוך את ההרצאה/הגדה בצורה של שאלות או פעולות מסקרנות אחרת לא יקשיבו לתשובות/מסרים. מסיבה זו הנביא מתבקש לעשות מעשה סמלי שיעורר שאלות ורק אחר כך יענה על השאלות במסר שיש לו.

 ________________

פירוש המעשה הסימלי: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם, וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.

בשנת 928 לפנה"ס התפלגה הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות. לממלכה דרומית (ממלכת יהודה שבירתה ירושלים) וממלכה צפונית (ממלכת שומרון/אפרים) שבירתה שכם.

בשנת 722 לפנה"ס חרבה ממלכת שומרון והוגלתה לאשור. וכעת, בתקופת יחזקאל, בתקופת גלות בבל, (כלומר לאחר חורבן בית המקדש והיציאה לגלות בבל (בשנת 586 לפנה"ס)) יחזקאל מבשר להם כי בשיבת ציון נשוב (בשנת 538 לפנה"ס) לא רק שנשוב פיזית לארץ, אלא נחזור לחיות כממלכה מאוחדת!

המילה "אחד" היא מילה מנחה בקטע – ותפקידה להדגיש את חשיבות האיחוד בין הממלכות.

 

שווה לדעת להשוות: יחזקאל עורך השוואה בין הברית הישנה (ברית סיני) לבין  הברית החדשה (הברית העתידית עם שבי ציון)

ההבדלים בין המצב הקיים למצב הרצוי – למצב העתידי שישרור אחרי שיבת ציון

 

וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא (מלך) לָהֶם לְעוֹלָם וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. מטרת המילה המנחה "לעולם" להדגיש שהפעם ההסכם בין ה' לעם ישראל יחזיק לנצח.

מטרת הגאולה והאחדות: : וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם (העמים) כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל--בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם כלומר, למען "שמו" של ה' = למען תדמיתו החיובית בעיני העמים האחרים.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 6 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ג'2 יש אפשרות להביא ראיה הן לטענה שהאירוע בפסוקים יג-יד דרמטי יותר והן לטענה שהאירוע בפסוק כ"ח דרמטי יותר. לא נדרשתם להכריע מי דרמטי יותר אלא לצטט איזו מילה/מילים מהוות ראיה כי פסוק זה או האחר מתאר מצב דרמטי יותר יחסית לאחר (כאשר יש הוכחות לכאן ולכאן). 

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

רוח ה' (רוח נבואית) בְּתוֹךְ  (באמצע) וְהִנֵּה (לפתע), למען "שמו " (למען תדמיתו)

 

מונחים ותאריכים חשובים:  
כותרת, כפילות   הגזמה כינוי הדרגתיות , דגם שלושה וארבע (או: X +1), מצלול, ניגוד,  הפסקה הדרמטית, מילה מנחה, מטאפורה, נס על טבעי , משל ונמשל, "פשט", מדרש, מעשה סמלי, 928 לפנה"ס   ממלכה המאוחדת,  ממלכה דרומית , ממלכה צפונית , 722 לפנה"ס  , 586 לפנה"ס, 538 לפנה"ס

 

עזרא א'

הצהרת כורש - היתר ליהודים לחזור לארץ ולבנות את המקדש

קישור לפרק

תקציר

מלך פרס עולה לשלטון, מדיח את מלך בבל ומתיר ליהודים (וגם לכל העמים האחרים) לחזור לארצם ולבנות את בית המקדש.

לאחר נפילת האימפריה הבבלית (האימפריה שכבשה את ממלכת יהודה והחריבה את המקדש בשנת 586 לפנה"ס), עולה האימפריה הפרסית לשלטון. עם עלייתה ניתנת לגולים הזדמנות נדירה לשוב לארץ יהודה (היתר יציאה) כדי לבנות מקדש חדש לה' (=היתר בניה). כורש, מלך פרס, מגלה נדיבות רבה, כאשר הוא מתיר לגולים לחזור לארצם ואף שולח איתם נדבות לבית המקדש, רכוש שנבזז על ידי השלטון שקדם לו.

 צפייה בסרטון מרגש שכולל תעודות הסטוריות יכולה לעזור לזכור את הרקע להצהרת כורש ואת התקופה:

סיכום הפרק

פס' א'-ב' מתארים את עלייתו לשלטון של כורש, מלך פרס, ואת ההודעה שהפיץ ברחבי קהילות הגולים מיהודה, אשר ישבו בבבל (בשנת 538 לפנה"ס). לטענת כורש, ה' התגלה אליו ודרש ממנו לבנות לו מקדש בירושלים אשר ביהודה. 

המחבר מעיר שזה קרה בדיוק כשם שניבא הנביא ירמיהו (שהגולים יחזרו ליהודה לאחר 70 שנים של גלות ושלטון בבלי / ירמיה כ"ה, י"א-י"ב). מעורבותו של ה' בהתרחשות ניכרת מאוד, שכן מצוין כי "העיר ה' את רוח כורש" וכן "והוא פקד עלי לבנות לו בית...". 

מעשהו של כורש אינו מפתיע ממש, משום שמלכים במזרח הקדום בשנת המלכות הראשונה שלהם נהגו לעשות מעשי חסד עבור קבוצות אתניות ועמים כבושים (כמו חנינה, שחרור, מתן זכויות). ככל הנראה, כדי לזכות באהדה שלהם ולמנוע מרידות והתנגדויות.

פס' ג'-ד' מרחיבים את הוראתו של כורש, המאפשר חזרה של גולים על בסיס וולונטרי (התנדבותי). הצעתו של כורש ניתנת רק לגולים עבריים שהוגלו על ידי בבל ('מי מכם בכל עמו'). ההיתר שנתן תקף לבניית בית מקדש (שני) לה', ולא להקמה מחדש של ממלכת יהודה (אין אוטונומיה פוליטית/מדינית). זאת ועוד הוא מבקש מכל הגולים הבוחרים להישאר בבבל, לגלות נדיבות ולתרום כסף, זהב, רכוש ובהמות למשלחת החוזרת ליהודה, זאת כדי לאפשר להם לצלוח הן את המסע הארוך והן את הבנייה של בית המקדש. 

בהשוואת פס' ב' לפס' ג' ניתן למצוא בדברי כורש תפישות אלוהות שונות (=סינקרטיזם דתי = מיזוג אמונות). מן הצד האחד, הוא מתייחס לאלוהי ישראל כאל אוניברסלי, דבר המתבטא במילים "אלוהי השמיים והארץ". מן הצד השני, הוא מתייחס לאלוהי ישראל כאל מקומי , דבר המתבטא במילים "האלוהים אשר בירושלים". 

פס' ה'-ו' מספקים פרטים על היענות הגולים להצהרת כורש. 

שתי קבוצות מרכזיות עוזבות את בבל ליהודה:

הראשונה היא קבוצה אשר שימשה כהנהגה מדינית בתקופת הגלות 'ראשי האבות (שבטים) ליהודה ובנימין'. השנייה היא קבוצה אשר שימשה כהנהגה הדתית-רוחנית בתקופת הגלות ('הכוהנים והלוויים'). 

גם כאן ניתן לראות את מעורבות ה': "לכל אשר העיר האלוהים את רוחו לעלות". רוחו של אלוהים היא המניעה את המהלך כולו, הן בהקשר של כורש והן בהקשר של הגולים. על פי נתונים אלה עולה הרושם כי גולים רבים בחרו דווקא להישאר בבבל ולא לשוב ליהודה. ייתכן כי הסיבה נעוצה במרחק, בחיבור לבבל, בהיתר שניתן רק לבניית מקדש ולא להקמת מדינה או בחשש. הגולים שבחרו לא לעלות לירושלים, הקשיבו לדברי כורש ותרמו לשבי ציון מגדנות, רכוש ובהמות.

פס' ז'-י"א מציגים נדיבות נוספת של כורש, כאשר הוא מחליט לשלוח עם הגולים ולהשיב אל בית המקדש את הכלים המקוריים שלו, אשר נבזזו על-ידי הכובש הבבלי פעמיים: בזמן גלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס (מלכים ב' כ"ד, י"ג) ובזמן חורבן יהודה בשנת 586 לפנה"ס (מלכים ב' כ"ה, י"ג-י"ז). בתיאור מפורטים הכלים ומספריהם.

ממשיכים לחפור : שימו לב שהרשימה של הפריטים תואמת את מה שנבזז בשנת 597 לפנה"ס (ולא את מה שנותר לבזוז בשנת 586 לפנהנ"ס).

מהפרק עולה כי כורש הוא מלך המגלה פלורליזם דתי (חופש דת), מתן בחירה ונדיבות, תכונות שתרמו לשיבה לציון.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 6 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב'1 יש להראות כיצד שמרו על זהותם היהודית - זהות/ מאפיינים שהיו להם לפני יצאו לגלות בבל. 

בסעיף ג'1 ניתן לענות 2 תשובות שונות מה הן 2 התגובות השונות של הגולים להצהרת כורש. ליתר ביטחון רצוי לענות את כל סוגי התגובות שאתם מזהים.  ניתן לרשום: חלק... וחלק... ולחילופין, חלק ... וחלק... כדי לכסות את כל האפשרויות. 

בכל מקרה, לפי סעיף ג'2 ניתן לשער לאיזה 2 סוגי תגובות התכוונו בשאלה כי על אחת מהתגובות נדרשתם בשאלה ג2 להסביר מה הביקורת עליה.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

ראשי האבות (השבטים)

 

מונחים ותאריכים חשובים:  
586 לפנה"ס, היתר יציאה , היתר בניה, 538  לפנה"ס,  תפישות אלוהות, סינקרטיזם דתי (מיזוג אמונות), אל אוניברסלי , אל מקומי,  פלורליזם דתי  (חופש דת)

 

עזרא ג'

מתחילים לבנות את המקדש

קישור לפרק

תקציר

שבי ציון שעזבו את בבל בשנת 586 לפנה"ס, בעקבות הצהרת כורש, נמצאים כבר ביהודה, ממש על יסודותיו ההרוסים של בית המקדש הראשון (שנחרב בשנת 586 לפנה"ס). הפעולה המיידית שהם עושים היא בניית המזבח שישמש להקרבת קורבנות. הם גם חוגגים את חג הסוכות, לראשונה מזה שבעים שנים על אדמת הקודש. בניית יסודות המקדש החדש מביאה לפרץ של רגשות מעורבים בקרבם.

 

סיכום הפרק

על פי פס' א', כאשר הגיע החודש השביעי (תשרי, לפי הספירה בימי התנ"ך) בשנה הראשונה לחזרת הגולים, היו כבר שבי ציון ישובים בערי יהודה והם נאספו יחדיו אל ירושלים ההרוסה. הפעולה הראשונה שהם עושים (פס' ב'-ג') היא בניית מזבח להקרבת קורבנות, שהיא תכלית/מטרת הגעתם (לפי רצונו של כורש, לבנות מקדש חדש לה', ולפי חזרת הכוהנים והלוויים בהמוניהם, מובן שעבודת הפולחן היא לִּבּת ההגעה). 

האנשים המוזכרים בבניית המזבח הם צאצאים של דמויות חשובות שחיו ביהודה לפני חורבנה: ישוע בן יוצדק, הכהן הגדול, הוא צאצא של הכהן הגדול שנרצח בחורבן ירושלים, וזרובבל בן שאלתיאל הוא מזרע המלוכה, בית דוד, צאצא של יהויכין המלך. 

הכתוב מציין כי מטרת הבנייה הייתה הקרבת קורבן עולה "ככתוב בתורת משה, איש האלוהים". ניתן להבין כי גם לאחר שבעים שנות גלות שמרו אנשים מבני העם אמון לתורת ה' וידעו את החוקים על פה. המחבר מעיר כי בניית המזבח נעשתה על יסודותיו השבורים של המזבח הישן "כי באימה עליהם מעמי הארצות", כלומר מן הסיבה שהגולים חששו שעמי האזור, מסיבה מסוימת, יתנכלו להם אם יבנו מחדש מאפס, לכן הם בנו בזריזות על גבי ההריסות של המזבח הישן. יש פה עדות לאיפוק ולשיקול דעת בתכנון שלבי הבנייה של המקדש.

פס' ד'-ו' מתארים את הפעולות הדתיות-פולחניות שנעשו לאחר בניית המזבח: הגולים חגגו את חג הסוכות בדיוק כשם שכתוב בתורה ולפי מספר הקורבנות שיש להקריב מדי יום. בהמשך הם ציינו את שאר מועדי ה' ואת ראשי החודשים בהקרבת עולות (גם עולת תמיד שהוקרבה מדי יום) וגם נתנו נדבות לבית ה'. 

בפס' ו'-ז' ישנה התייחסות לבניית המקדש עצמו. המחבר מעיר כי בשנה הראשונה טרם יוסד היכל (בית) ה', כלומר לא הונחו היסודות לבניית המקדש השני עדיין. ואמנם הגולים שילמו לבעלי מלאכה (חוצבים וחרשים) ולעמים (צידונים וצורים) בעבור חומרי הבנייה והעבודה שיעשו, כפי שאושר להם ברישיון (היתר בנייה) שנתן כורש, מלך פרס (בהצהרת כורש בשנת 586 לפהנ"ס).

פס' ח'-ט' מוסרים כי בניית בית המקדש בירושלים החלה בשנה השנייה להגעת הגולים בחודש השני (אייר). רבים השתתפו בבניית המקדש, כשעליהם מנצחים (מפקחים ומבקרים) אנשי ההנהגה הבכירה. 

בפס' י'-י"ג מתואר מעמד החגיגה של המקדש והרגשות העזים שהוא הציף. הכוהנים, שהיו לבושים בבגדים חגיגיים, תקעו בחצוצרות והלוויים הכו במצלתיים כדי להלל ולשבח את ה' על המקדש החדש. המשתתפים הריעו "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". לצד קולות התרועה והשמחה נשמעו גם קולות בכי, שבקעו מלבם של הוותיקים שבאנשים, אותם כוהנים, לוויים וראשי האבות שזכו לחיות בתקופת בית המקדש הראשון. ככל הנראה, לצד השמחה, הם ראו כמה שונה (ועלוב) המקדש החדש יחסית לקודמו וכאב להם על כך. הרגשות המעורבים שעלו בירושלים במעמד זה מתוארות היטב בפס' י"ג, שם נאמר כי לא ניתן היה להבחין בין קולות  הבכי לקולות התרועה/שמחה, שהתערבבו אלה באלה (המילה קול היא מילה מנחה בקטע).

ממשיכים לחפור:

יש טוענים, שעולי בבל/שבי ציון פחדו מהשומרונים ולא מעמי הסביבה. השומרונים לפי ספר מלכים-ב',  הגיעו לארץ בשנת 722 לפנה"ס במסגרת חילופי אוכלוסין עם 10 השבטים שהוגלו לאשור. למרות שהאמינו גם הם גם בה' (אך לא רק בה'=סינקרטיזם דתי ) הם היו עוינים את היהודים ולכן שבי ציון/עולי בבל חששו מפניהם ובנו את המזבח בזריזות על גבי ההריסות ולא פינו את השטח לפני הבניה.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 6  סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב' יש להציג נקודות דמיון בין  תיאור הבניה/בונים/חומרים שבנה שלמה לבניה של שבי ציון/עולי בבל.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

החודש השביעי (תשרי), עולת תמיד  (קורבן שהוקרב מידי יום), היכל (בית) ה', החודש השני  (אייר), מנצחים (מפקחים ומבקרים)

 

מונחים ותאריכים חשובים:  
שנת 586 לפנה"ס , היתר בנייה , מילה מנחה, שבי ציון/עולי בבל.

חגי א'

הנבואה לזירוז בנית המקדש, גם אל מול הקושי

 קישור לפרק

תקציר

בתקופת שיבת ציון, כמעט עשרים שנה אחרי הצהרת כורש, מוצא את עצמו חגי הנביא מוכיח את שבי ציון על הפסקת הבנייה של בית המקדש. חגי מתמודד מול קהל אנשים המאבדים תקווה נוכח הבצורת הקשה הפוקדת את האזור ומותירה אותם עם קשיים כלכליים שלא מאפשרים להם לבנות מקדש כפי שהם רוצים.

 

סיכום הפרק

הנביא חגי מלווה את שבי ציון בשנים שלאחר הצהרת כורש, מלך פרס. מן הפרק עולה תמונה עגומה, לפיה כמעט שני עשורים לאחר שהגיעו הגולים לירושלים, טרם הועמד בית מקדש חדש במקום קודמו שנשרף בידי הבבלים, וזאת על אף שיסודותיו כבר הונחו (עזרא ג', י'). 

בפס' א'-ב' חגי נשלח על ידי ה' לדבר עם השבים ולהעביר להם מסרים חשובים. פנייתו של הנביא אליהם מתרחשת בראש החודש השישי (א' באלול) בשנה השנייה של מלכות דריוש על פרס (שיש לה ריבונות גם על יהודה). חגי פונה לזרובבל בן שאלתיאל, המנהיג המדיני שמונה על ידי פרס (פחת יהודה), וליהושע בן יהוצדק, המנהיג הדתי, והוא יוצא בפניהם כנגד תפישה הרווחת בין השבים: "לא עת בוא עת בית ה' להיבנות". לטענתו, האנשים סבורים כי זהו לא הזמן לבנות את בית המקדש (ככל הנראה בגלל הבצורת והמצב הכלכלי), וזו טעות.

פס' ג'-י"א מציגים את תגובתו החריפה של חגי לגישת העם. הוא פונה אל שבי ציון בשאלה רטורית קשה: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים, והבית הזה חרב?", או במילים אחרות: "איך אתם מעזים לשבת בבטחה בבתיכם, כשלה' אין בית?!". הנביא פונה למצפון שלהם ומנסה לעורר אותם לבנות את בית האלוהים. הוא ממשיך לשוחח איתם ומזמין אותם להתבונן בעצמם ובהתנהגותם "שימו לבבכם על דרכיכם!", וכוונתו שיראו מה מצבם. חגי מתאר להם סדרה של תופעות המתרחשות בחייהם כתוצאה ועונש על העיכוב בבניית המקדש: הם זורעים הרבה זרעים , אך היבול שלהם מועט (=ניגודים), הם אוכלים ולא שבעים, שותים (יין) ולא משתכרים, מתלבשים ולא חם להם, מרוויחים משכורת, אך הכסף נופל להם דרך חור בארנק ( צרור). המסר של הנביא בפירוט התופעות השליליות נועד להסביר להם שהעיכוב בבניית המקדש הוא הסיבה למצב הכלכלי. כלומר, יש כאן "ביצה ותרנגולת": אתם לא בונים מקדש כי אין לכם כסף אך אין לכם כסף כי אתם לא בונים מקדש. הדרך היחידה להימנע מעונשי האל היא תחילת הבנייה של המקדש. 

כאשר מבין הנביא שבני העם מחכים לצאת מן הקשיים הכלכליים כדי לבנות מקדש מפואר לה', הוא מתעקש שהאל לא חייב מבנה מפואר, ושהוא ירגיש מכובד גם במקדש פשוט. על כן מנחה אותם חגי לחפש בהר עצים פשוטים שמהם ייבנה הבית. שוב הוא חוזר ומדגיש בפירוט רב את העונשים הנקשים לבצורת ('על כן עליכם כלאו (ננעלו) שמיים מטל, והארץ כלאה יבולה... 'ואקרא חורב (בצורת) על הארץ...'", עונשים הנגרמים בשל העיכוב בבנייה.

דבריו של חגי, בין אם מתארים מצב קיים ובין אם מתארים עונש צפוי וקרוב, מזעזעים את שבי ציון ואת המנהיגים שלהם. חגי מזכיר להם שהוא שליח ה' שבא בשליחות ה' כדי לומר שהוא איתם ותומך בהם. רוח ה' מעירה את כולם, והם מתחילים לבנות את המקדש כעשרים ושלושה ימים לאחר פנייתו של חגי בפעם הראשונה. הנביא הצליח במשימתו הודות לנחישות שלו, ליכולות הדיבור שלו ולהנחיה שלו.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 6  סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ג'1 הנביא ירמיה מציג תפיסה מנוגדת לתפיסה של חגי. ירמיה חי בתקופה שהמקדש היה קיים ואנשים האמינו שהוא מגן עליהם (ולכן הם יכולים לחטוא כמה שרוצים)

בסעיף ג'2 ההתנהגות של העם חושפת מה הם חושבים על היעילות/תרומה של המקדש לחיים הפרטיים שלהם. עמדה שונה מאשר אנשים שחיו בתקופת ירמיה.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

ראש חודש השישי (א' באלול),  צרור (ארנק), כלאו (ננעלו), חורב  (בצורת)

מונחים ותאריכים חשובים:  

שאלה רטורית , יגודים, פירוט

 

נחמיה א'

נחמיה - הכרות

קישור לפרק

מבוא כללי לספר נחמיה ("העליה השניה")

תקציר נחמיה פרק א'

נחמיה יושב בשושן הבירה, ואליו מגיעה משלחת של אנשים מיהודה. בפיהם של האנשים בשורות רעות על מצב השבים לציון ועל מצבה של ירושלים. נחמיה, הכואב את הבשורות אשר שמע, פונה לאלוהים בתחינה ומבקש את עזרתו, הן לאנשים שביהודה והן לו, שיצליח לשכנע את המלך לעזור להם.

 

סיכום הפרק

פס' א'-ג' - השנה היא שנת העשרים למלכותו של מלך פרס (ארתחשסתא), היושב בעיר הבירה שושן.  בחודש התשיעי (חודש כסלו) פוגש נחמיה, המשמש כ"שר המשקה" של המלך (האחראי על השתייה שלו, שלא יורעל), את חנני (לא ברור האם הביטוי 'אחד מאחי' משמש כתיאור של אח ביולוגי או של בן העם) ואנשים נוספים אשר מגיעים מיהודה. חנניה דורש בשלום השבים ליהודה מבבל וכן בשלום העיר ירושלים. אנשי המשלחת מבשרים לו שהעם ביהודה נמצא במצב קשה, ככל הנראה מבחינה כלכלית, רוחנית, מורלית וביטחונית, וכן שחומות ירושלים ניזוקו אף יותר (נופצו ונשרפו).

פס' ד'-י"א מתארים את תגובת נחמיה לדברי האנשים. נחמיה מעיד על עצמו כי למשמע הבשורות הוא חש כאב וצער עמוקים, שבגללם ישב, בכה, התאבל, צם והתפלל לה'. תיאורים אלה מצביעים על רגישותו הרבה של נחמיה, על קרבתו לבני העם ועל הזדהותו עם מצוקתם.

בתפילת נחמיה לה' ניכרת חכמה רבה ורגישות לה' ולדרכיו. התפילה נפתחת בהכרה בשליטתו של ה' על כל העולם "אלוהי השמיים" (=אל אוניברסאלי), בדברי שבח "האל הגדול והנורא (עצום) " ובאזכור הברית שיש לו עם עמו "שומר הברית וחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו". דברי שבח אלה מאפשרים לנחמיה לבקש מה' שאוזנו תהיה קשובה ועיניו תהיינה פתוחות לתפילתו של נחמיה.  

התפילה היא עבור "בני ישראל עבדיך" (המילה עבד היא מילה מנחה בקטע והיא מדגישה את הכניעה שלו ושל העם לה'), ובה מתוודה נחמיה על החטאים שעשו בני עמו ובית אביו (נחמיה כולל את עצמו כחוטא כדי לקחת אחריות, להביע חרטה קולקטיבית ולהשתייך). החטאים של בני העם הסבו נזק לה' ופגעו בי כי לא שמרו את מצוותיו, את חוקיו ואת משפטיו שמסר למשה (במעמד הר סיני). ההכרה שהחטאים גרמו לסבל = "צידוק הדין" (תיאודיציה).

נחמיה נוגע בנקודות רגישות בתפילתו לה' (ברית האבות, הקשר עם משה). הוא מזכיר את אשר ציווה ה' על משה (כלומר, התחייב לו), שאם העם יבגוד בו, הוא יפיץ אותו בין העמים (כפי שקרה), אבל שלימים הוא ישיב אותו אליו מכל קצווי תבל (הגלויות) ויחזיר אותו בתשובה במקום אשר יבחר לשכן שם את שמו (בית המקדש בירושלים). עניין נוסף שמזכיר נחמיה במתכוון הוא יציאת מצרים "והם עבדיך ועמך אשר פדית בכוחך הגדול ובידך החזקה".

נחמיה מדגיש שרק שמו (כבודו) של ה' שורה במקדש = עקרון מופשטות האל.

וכן, מציין שהמקדש יהיה במקום נבחר - בירושלים = אחד מהמאפיינים של כתיבת ספר דברים (כותב דויטרונומיסטי).

פס' י"א חותם את תפילת נחמיה במשפט מסכם, שבו הוא מתפלל בשם הציבור (כמו שליח ציבור) ומבקש מה' לאוזן קשבת (מטאפורה/האנשה - שיקשיב לתפילת עמו). הוא מבקש בקשה אישית, שיצליח מול המלך שלו. נחמיה, ככל הנראה, רוצה לבקש מהמלך הפרסי שישחרר אותו לעזור ביהודה (דבר שאכן קורה בהמשך), והוא חושש כי המלך לא ינהג בו ברחמים ואף יעניש אותו על עצם הבקשה (תפקיד שר המשקה הוא משרת אמון, לא כל אחד יכול להבטיח את שלומו של המלך ולבקש לעזוב את תפקידו לטובת תפקיד אחר עלול להתפרש כבגידה במלך).

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 6 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב'2 יש להציג כיצד 3 הדמויות המכונות "עבד", מחזקות את תפילת נחמיה לה'. 

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

חודש התשיעי (חודש כסלו), שר המשקה (האחראי על השתייה של המלך), האל הנורא (העצום),   שמו  (כבודו),

 

מונחים ותאריכים חשובים:  

אל אוניברסאלי, מילה מנחה  ,"צידוק הדין" (תיאודיציה) ,עקרון מופשטות האל,

המקום הנבחר, כותב דויטרונומיסטי, מטאפורה, האנשה,

 

נחמיה ה'

הרפורמה החברתית של נחמיה

קישור לפרק

הקדמה לנחמיה פרק ה':

נחמיה (שר המשקים של מלך פרס) עלה לארץ מפרס, 12 שנים לאחר עזרא הסופר (סופר המלך), כלומר, כ 70 שנה לאחר "שיבת ציון" / לאחר "הצהרת כורש" (שהתחרשה בשנת 538 לפנה"ס).

הוא מונה ע"י מלך פרס להיות בירושלים "פחה" (נציב/שליט) מקומי, שכפוף למלך האימפריה. בפרקים א-ד (וכן בפרק ו') מתואר כיצד דאג בחוכמה וביעילות לבניית חומות ירושלים (שכן אלו נחרבו בחורבן ממלכת יהודה והמקדש ע"י מלך בבל בשנת 586 לפנה"ס). גם בפרק זה (פרק ה') נחמיה מתגלה כמי שנותן דוגמה אישית ולא רק מחלק הוראות והוא שותף פיזי במלאת הבנייה ולא רק "מנהל" עבודה.

 

תקציר

בפרקים א-ד וכן בפרק ו' התנ"ך מתאר את בניית החומה בהנהגת נחמיה. באמצע התיאור עובר המספר המקראי מתיאור המצב המדיני-פוליטי-בטחוני לתאר את המצב החברתי-כלכלי הקשה. נחמיה נותן דוגמה אישית גם בתחום החברתי-כלכלי מוותר על המיסים שנועדו לרווחתו האישית ("לחם הפחה"), וכן, מוותר לעניים על החובות הפרטיים שלהם כלפיו והוא מצפה מהעשירים גם לנהוג כך בעניים. נחמיה כנראה דמות בעלת השפעה רבה. העשירים מסכימים לבקשתו. כדי לחזק את ההסכמה שלהם הוא משביע אותם (באמצעות) הכוהנים – שלא יחזרו בהם מהבטחה "לשמוט חובות" לעניים.

 

סיכום הפרק:

 

תלונות העניים:

פסוק א: וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל-אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים – נחמיה מספר שפנו אליו בזעקות כאב האנשים והנשים על היחס שהם מקבלים מיהודים (עשירים).

פסוק ב: וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים (חלקם אליי והתלוננו בפניי): בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים; וְנִקְחָה דָגָן, וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה – אנו נאלצים לקחת אוכל – לקחת כהלוואה. כי אין לנו מה לאכול ואיך לשלם על האוכל. אחרת נמות.

המילה "רבים" לא מובנת בהקשרה. יש מפרשים שהיה כתוב "עורבים" כלומר יש כאן השמטה של אות. והכוונה שהם מכרו את הילדים והנשים שלהם כי נתנו אותם כ"ערבון" על מוצרי מזון.

פירוש זה מסתדר יפה עם מה שמסופר בהמשך, בפסוק ג:

וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים (וחלק התלוננו), שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים; וְנִקְחָה דָגָן, בָּרָעָב. 

כלומר, אנשים משכנו (מלשון משכנתא/משכון) את השדות כדי שיהיה להם מה לאכול, וכעת אין להם לא אוכל ולא שדות והם גוועים ברעב.

 

פסוק ד: וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים, לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ, שְׂדֹתֵינוּ, וּכְרָמֵינוּ.

הקבוצה השלישית טענה שהיא נאלצה לקחת הלוואות כדי לשלם את המיסים למלך וכעת אין להם שדות וכרמים להתפרנס מהם כי הכל "מושכן" (נלקח כערבון) לעשירים שנתנו לנו הלוואות.

 

פסוק ה: וְעַתָּה, כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ, כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ – היחס הזה של העשירים פוגע בהם. כי הם ציפו שיתייחסו לבני עמם כאחים. כמשפחה. אך כרגע הם מנושלים מכל רכושם וגוועים ברעב.

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת-בָּנֵינוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים, וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ, וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ, לַאֲחֵרִים = אין לנו כסף לפדות בחזרה את הילדים והילדות שמכרנו לעבדות ולא כסף כדי לפדות את הכרמים והשדות שמשכנות לעשירים. 

 

תגובת נחמיה לתלונות העניים:

 

פסוק ו: וַיִּחַר לִי (כעסתי/נעצבתי/כאב לי) מְאֹד, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת-זַעֲקָתָם, וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה = נחמיה מזדהה עם כאבם.

פסוק ז: וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי, (חשבתי מחדש) וָאָרִיבָה (התווכחתי משפטית) אֶת (עם) הַחֹרִים (עשירים) וְאֶת (ועם) הַסְּגָנִים (עשירים), וָאֹמְרָה לָהֶם, מַשָּׁא אִישׁ-בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים (אתם גובים חובות מאחים שלכם. לא מאנשים זרים) וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה (נחמיה מארגן עצרת/אסיפה כדי לנאום לכולם). 

 

נאום נחמיה:

פסוק ח: וָאֹמְרָה לָהֶם (לעשירים), אֲנַחְנוּ קָנִינוּ (פדינו בכסף) אֶת-אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ (כדי שיהיו חזרה איתנו), וְגַם-אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת-אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ-לָנוּ (ואתם עושים להם אותו דבר כמו הגויים?) וַיַּחֲרִישׁוּ (שתקו) וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר (לא ידעו מה לענות לנחמיה)

פסוק ט: וָאֹמַר: לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר-אַתֶּם עֹשִׂים:  הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ, מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ. 

נחמיה טוען שעליהם לנהוג א) ביראת שמים, ב) לא לחלל את השם שלנו בעיני הגויים.

לכן, נחמיה נותן (שוב) דוגמה אישית ומצהיר: גַם-אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן; נַעַזְבָה-נָּא, אֶת-הַמַּשָּׁא הַזֶּה.  גם לי ולמשפחתי ולעבדיי העניים חייבים כסף – הבה נוותר להם על החובות.

בדומה למצוות שמיטת חובות שבתורה, מצווה נחמיה (ללא קשר לתאריך של שנת השמיטה) הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם, שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן (חיטה ושעורה ויתר מיני דגן) הַתִּירוֹשׁ (יין) וְהַיִּצְהָר (שמן), אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים (גובים) בָּהֶם.

ממשיכים לחפור: במילה "מאת" כסף, כנראה הושמטה אות. יש מפרשים שטוענים שהיה כתוב "מאית" כלומר היו גובים מהם 1% ריבית לחודש (12% בשנה). פירוש זה אינו תואם את "הפשט" את המילים בפרק. כי נחמיה דורש מהם לנהוג לפנים משורת הדין ולא לפי רק לפי הדין וממילא לפי התורה יש איסור לגבות ריבית.

פירוש אחר: היה כתוב "גם את (הכסף)" ונמחקה האות ג' ונותרו בטעות רק האותיות "מאת".   

 

תגובת העשירים: פסוק יב: וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה, כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר.

 

תגובת נחמיה לתגובת העשירים:

נחמיה לא מסתפק בהבטחות ודורש שבועה, בדומה ליעקב אבינו שלא הסתפק בהבטחה של עשיו לותר על הבכורה ודרש ממנו להישבע לו.

נחמיה קורא לכוהנים: וָאֶקְרָא, אֶת-הַכֹּהֲנִים, וָאַשְׁבִּיעֵם, לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. 

מדוע קרה להם?

פירוש א: נחמיה הוא לא כהן הוא לא איש דת ולכן הוא לא מוסמך להשביע את העשירים.

פרוש ב: כי גם הכוהנים היו עשירים והם לא הגיעו לאסיפה הקודמת וגם מהם דרש לוותר על חובות.

 

 

נחמיה מבצע "מעשה סמלי" (פעולה בעלת מסר/משמעות) כדי לחזק בעם את המסר. הוא מנער את "חוצנו" (=פאוץ' (=כיס/ארנק שמחובר לחגורה). ואומר לעשירים (ולכוהנים) ולעם: גַּם-חָצְנִי (ארנקי) נָעַרְתִּי, וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת-כָּל-הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-הַדָּבָר

נחמיה מאיים שככה ה' ינער (יזעזע) את מי שלא יכבד את השבועה ולא יוותר לעניים על חובותיהם.

תגובת העם והעשירים לדברי נחמיה:

וַיֹּאמְרוּ כָל-הַקָּהָל אָמֵן, וַיְהַלְלוּ אֶת-יְהוָה, וַיַּעַשׂ הָעָם, כַּדָּבָר הַזֶּה.

כל=מילת הדגשה. כלומר: כולל העשירים (כולל האנשים שנפגעים מהויתור על החובות).

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם זה טוב/רע לוותר על חובות?

מצד אחד: זה רע – כי העשיר מפסיד כסף וכן יתכן ואנשים בכוונה לא ישלמו ויחכו שיוותרו להם וינצלו לרעה את הרחמים של העשירים (דבר שעלול לגרום ל"נעילת דלת בפני לווים" שהעשירים יפסיקו לתת הלוואות לעניים).

מצד שני זה טוב – כי ממילא אין להם איך לשלם ואם לא יהיה להם כסף לאוכל הם או ימותו או יגנבו. לכן לפעמים עדיף לתת להם לפתוח דף חדש.

 

 

המשך הנאום של נחמיה – "ממני תראו וכן תעשו" למדו מ"ניקיון כפיי":

למרות שהעם כבר הסכים לבקשה ונשבע עם הכוהנים בה' נחמיה ממשיך בהטפת מוסר לעם ומספר על התנהגות טובה נוספת שלו כדי לשמש דוגמה אישית כדי שהעשירים לא יפרו את השבועה:

 

גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר-צִוָּה אוֹתִי, לִהְיוֹת פֶּחָם (הפחה שלהם, השליט) בְּאֶרֶץ יְהוּדָה... לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי.  מעולם לא גביתי תשלומים שמגיעים לי מכם מעצם היותי השליט שלכם.

ויתרה מכך, וְהַפַּחוֹת (השליטים) הָרִאשֹׁנִים (הקודמים) אֲשֶׁר-לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל-הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן ... גַּם נַעֲרֵיהֶם, שָׁלְטוּ עַל-הָעָם; וַאֲנִי לֹא-עָשִׂיתִי כֵן, מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים. כלומר, יכלתי גם אני להתנהג כמו כל מי שבשלטון, ולגבות לא רק מה שמגיע לי אלא אפילו יותר מכך. כלומר יכלתי גם אני לנצל את מעמדי לרעה.

זאת ועוד: למרות שהייתי שותף בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת – למרות זאת שָׂדֶה, לֹא קָנִינוּ (לא ניצלתי את ההזדמנות שהמחירים היו פה נמוכים כשלא היתה חומה ולא קניתי מכם בזול קרקעות).

ומעל הכל: לא רק שאני לא לוקח מכם כסף – הרי הַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-סְבִיבֹתֵינוּ--עַל-שֻׁלְחָנִי – בגלל תפקידי באים אלי כל הזמן אנשים לאכול על חשבוני. ומדובר בכמות גדולה (ככל הנראה 600 איש מידי יום לפי כמות הבשר שמתוארת בהמשך) ולכן הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד (כל יום), שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ-בְּרֻרוֹת (מובחרות) וּבֵין (וכל) עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל-יַיִן לְהַרְבֵּה (יין בכמות מוגדלת/מובחרת)  וְעִם כל זֶה, לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי-כָבְדָה הָעֲבֹדָה, עַל-הָעָם הַזֶּה. 

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם זה טוב/רע שנחמיה פירט את המעלות של עצמו בפני העשירים?

מצד אחד זה טוב – כדי שיזדהו עימו וגם יתגייסו לעזור מכספם לעם ולא יפרו את השבועה כשיחזרו הביתה.

מצד שני זה רע – כי לאחר שנשבעו זה נשמע קצת מיותר ויש פרשנים שטוענים שזו היתה "התרברבות" מיותרת.

 

תפילת נחמיה: זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עַל-הָעָם הַזֶּה

נחמיה לא מצפה לכבוד או תשלום אלא מקווה שה' יראה בו צדיק ויזכור אותו לטובה.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 6 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף א' לא להתבלבל בין למי הן מופנות וכלפי מי הן מופנות.

כמו כן, ניתן למצוא מכנה משותף בין כל הדמויות עליהם הם מתלוננים, ליתר ביטחון כדי לפרט 2 סוגים לפחות ואז לומר מה המכנה המשותף ביניהם.

בסעיף ב2 ניתן להיעזר בדבריכם בסעיף ב1 - שלא היה די בדרך אחת.

בסעיף ג2 יש ניב בגוף השאלה אך הוא מוסבר בהמשך השאלה. 

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

 משכון, וַיִּחַר לִי (כעסתי/נעצבתי/כאב לי),  וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי, (חשבתי מחדש) וָאָרִיבָה  (התווכחתי משפטית) אֶת (עם) הַחֹרִים (עשירים) וְאֶת (ועם) הַסְּגָנִים (עשירים) מַשָּׁא אִישׁ-בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים (אתם גובים חובות מאחים שלכם, תִּירוֹשׁ (יין)  יִּצְהָר  (שמן), נֹשִׁים (גובים), חוצנו (=פאוץ' (=כיס/ארנק שמחובר לחגורה).

מונחים ותאריכים חשובים:  

70 שנים לאחר הצהרת כורש , 538 לפנה"ס, פחה, שנת 586 לפנה"ס,

  שמיטת חובות, שנת השמיטה, מעשה סמלי

 

 

 

תהלים קכ"ו

השירה מעוררת ההשראה על שיבת ציון 

קישור לפרק

תקציר

מזמור זה עוסק בגאולה ובתקומה, והוא נקשר למאורע השיבה של גולי יהודה מבבל לארצם. לשונו הציורית וצורותיו של המזמור מתעתעים בקורא, שנדרש להכריע האם המזמור נכתב כחלום לעתיד, כמשאלת לב, או שמא נכתב לאחר השיבה, כחלום שהתגשם.

 

סיכום הפרק

חטיבה ספרותית מובחנת ומגובשת של פרקים בספר תהלים (ק"כ-קל"ד) נקראת "מזמורי שיר המעלות", משום שמזמוריה פותחים במילים אלה. מזמורי אלו שרו אותם ע"י עולי בבל/עולי הרגל/על מעלות (מדרגות) המקדש. תוכנם של המזמורים עוסק לרוב בירושלים, בעבודת הפולחן בבית המקדש ובהשגחה האלוהית.

במזמור קכ"ו פסוק א' נפתח גם הוא, כביתר המזמורים בחטיבה זו, במילים "שיר המעלות", ומהמשכו מובן כי המזמור עוסק בשיבת ציו ן . הניסוח "בשוב ה' את שיבת ציון" לצד "היינו כחולמים" מבלבל ויוצר אי-ודאות באשר לשיבה, האם היא כבר הייתה, או שכותב המזמור מתפלל שהיא תקרה בעתיד. (היינו כחולמים=דימוי - מקווים להתעורר מהגלות ולהרגיש שהסיוט נגמר ). 

ישנם פירושים נוספים למילים "היינו כחולמים": 

- כחולמים=לא מאמינים למה שקורה לנו מול העיניים (ולכן מבקשים אח"כ שהשיבה לארץ תהיה ברורה כמו אפיקים (=נחלים) בנגב (=שהוא מקום יבש)

- כחולמים=כל הגלות נראית לנו עכשיו כמו חלום שהיה ועבר מהר

פס' ב' נוטה על דרך העתיד ורומז לחלומו של בעל המזמור, המקווה לשמחה גדולה ולצחוק שיבואו על הגולים כשישובו לירושלים. השיבה, לדבריו, תביא את העמים האחרים לומר "הגדיל ה' לעשות עם אלה", כלומר ה' עשה חסד עם עמו וגאל אותם מן הגלות.

בפס' ג' כותב בעל המזמור "הגדיל ה' לעשות עמנו", ובכך הכפיל את ההכרה בה': הן על ידי העמים (פס' ב') והן על ידי עמו. השמחה שבשיבה חוזרת אף היא בפסוק ומעצימה את ההתרגשות של הכותב מחלום השיבה.
יש שמפרשים את המילים "הגדיל ה' לעשות עמנו" כהמשך לדבריהם של הגויים. הגויים אומרים: הגדיל ה' לעשות עם אלה! (אם) הגדיל ה' לעשות עמנו (הגויים מדברים על עצמם)- היינו שמחים (בניגוד ליהודים, שלא מודים על הגאולה שלהם).

פס' ד' מנוסח כבקשה ותחנון. בעל המזמור מבקש מה' שישיב את הגולים ליהודה ולירושלים. חזרתם לארץ מדמים ל"אפיקים בנגב". היא תהיה אירוע מדהים ביופיו ונדיר, בדומה לנחלי מים זורמים בנגב בפתאומיות בלי כל סימן מוקדם (רמז לגאולה שתופיע בפתאומיות).

פס' ה' מנוסח כאמרת חכמה על-זמנית: "הזורעים בדמעה, ברינה (שמחה) יקצרו". השימוש בפתגם זה כיום מכוון לערך ההשקעה והמאמץ, שיביא לתוצאות משמחות בהמשך. התחלה אומנם קשה אך בניגוד להתחלה, הסוף יהיה טוב. פירוש הביטוי הוא: כאשר החקלאים זורעים הם לא יודעים אם המאמצים שלהם יצליחו, אם ירד גשם, לכן הם זורעים בדמעה. כאשר החקלאים קוצרים את התבואה הם שמחים- קוצרים ברינה (=בשירה).

 נדמה כי הפסוק המתאר הצלחה חלקאית, מנותק מהקשרו של המזמור, אולם התבוננות מעמיקה במקורות נוספים בתנ"ך, המלמדים על תקופת שיבת ציון (כמו חגי א'), מלמדת על בצורת קשה שליוותה את ימי הקמת בית המקדש השלישי, ואולי מכאן הקשר, עדות למאמצי הגולים להפריח את יהודה אחרי שיבתם.

פס' ו' חותם את המזמור ברעיון הדומה לזה שבפסוק הקודם, והוא מבטא תקומה ואיתנות: נושא שק הזרעים ילך בבכי מדאגה שזרעיו לא ינבטו על האדמה החרבה, אך לימים נושא האלומות יוכיח שהזריעה השתלמה, שיאסוף ברינה ובשמחה את יבול הקציר.

מזמור קכ"ו מביע כמיהה עזה לירושלים, ערגה וגעגוע ומעל הכל תקווה רבה לשוב לארץ מן הגולה. שיבה שתביא שמחה רבה והכרה רחבה בה'.

 במזמור זה (בפסוק ד') קיימת תופעת עריכה הנקראת  כתיב וקרי. כתוב משהו אחד אך יש להקריא בעפ/בקול משהו אחר.  - כתוב "שבותנו" אך אומרים "שביתנו".

השיבה שבותינו=קבל את חזרתינו בתשובה. השיבה שביתנו=השב את השבים מבבל.

 

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 6 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף א2 יש לציין את שם התקופה ולהסביר כיצד השינוי המתואר במזמור תואם את השינויים שחלו בעם ישראל באותה תקופה. חשוב מאוד: בשאלות בנושא שיבת ציון שואלים לעיתים קרובות על הרקע לאירועים, ולא רק על הנאמר בפרקים עצמם, לכן כדאי ללמוד את הרקע היטב.

בסעיף ב' השאלה נשאלת בהנחה ומדובר בתפילה עתידית, ולכן כל אחד רואה אחרת תקופה זו.

בסעיף ג' יש להציג את מצב השלילי בו שרוי כעת המשורר/הכותב (שמקווה ומתפלל לימים טובים יותר).

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

מעלות (מדרגות) רינה  (שמחה) אפיקים (נחלים), שבותינו (חזרתינו בתשובה), שביתנו (החזרת השבויים/גולים לארצם).

 

מונחים ותאריכים חשובים:  

מזמורי שיר המעלות שיבת ציון, דימוי, ניגוד, תופעת עריכה: כתיב וקרי