סיפור התהוות האומה - תקציר

שמות ב'

תקציר

חלק א: הסיפור שלפנינו מתרחש על רקע הוראת המלך פרעה להשמיד כל תינוק עברי. בן זכר נולד בבית משפחת לוי, ואמו מחביאה אותו שלושה חודשים. לאחר מכן היא מסתירה אותו בין צמחי קני הסוף, במרחק ראייה מאחותו, המוצבת שם להשגיח על חייו. בת פרעה מוצאת אותו, שומעת אותו בוכה, חומלת עליו ומחליטה לאמץ אותו - בידיעה שהוא עברי וכנגד ציוויו של אביה.

 חלק ב: משה יודע שהוא עברי והוא מחליט לראות כיצד המצרים מתייחסים לאחיו. הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, ומרוב כעס על המצרי ורחמים על אחיו העברי הוא רוצח את המצרי וקובר אותו בחול. למחרת, שוב יוצא לאחיו, הפעם רואה שני עבריים ניצים (=רבים) בניהם וכשהוא שואל את הרשע "למה תכה רעך" הרשע, במקום להתנצל, תוקף אותו במילים: "הלהורגני אתה אומר (=רוצה, מתכוון לעשות)?". משה נבהל ובורח. מדברי העברי המכה ("הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?") הוא הבין שאכן השמועה שהרג מצרי בטח הגיעה גם אל פרעה ושעליו לברוח. פרעה הוציא נגד משה (שהיה נכדו המאומץ) גזר דין מוות.

חלק ג: משה בורח למדיין, שם פוגש את בנות יתרו על שפת הבאר ומסייע להן להשקות את העדר שלהן. אביהן מזמין אותו לאכול איתן ולגור איתן. בסופו של דבר (כמו בכל סצנת דפוס על שפת באר...) הסיפור נגמר בחתונה ובהולדת תינוק.

סיכום הפרק

חלק א: הולדת משה וסיפור הצלתו

פס' א'-ד' מספקים הצצה למציאות של העבריים במצרים בתקופת השעבוד, דרך סיפורה של משפחה אחת משבט לוי. האישה מבית לוי יולדת בן זכר בביתה. הידיעה בדבר הגזירה של מלך מצרים על הבנים הזכרים מאלצת אותה להחביא אותו במשך שלושה חודשים. 

_________________

ממשיכים לחפור:

למה רק 3 חודשים? אחכ כבר לא איכפת לה שימות? בגיל 3 חודשים יכול להסתדר לבד?

פתרונות:

1. "שלושה" זה מספר סמלי והכוונה שהשאירה אותו את המקסימום זמן שניתן בלי להיתפס. 

2. כי כבר בכה בקול גדול ואי אפשר היה להסתירו.

3. לפי מדרש חז"ל הוא נולד 3 חודשים לפני הזמן ולכן יכלה להחביאו רק 3 חודשים כי המצרים באו לבדוק אחרי 9 חודשים מה מצב ההריון.

_________________

כאשר לא יכלה להחביא אותו עוד, בנתה לו תיבה העשויה מצמח הגומא (ומרופדת בחומר (חימר) ובזפת (מבחוץ בלבד (לא כמו אצל נוח שהזפת הוא מבפנים ומבחוץ כי צריך איטום חזק יותר במבול, והזפת פחות נעים לתינוק מבפנים)). האם מניחה את בנה התינוק בתיבה, ומחביאה אותו בין צמחי הסוף על שפת היאור (אזור בדלתא של נהר הנילוס המצרי). היא שמה אותו במקום "סטטי" (שלא זז) ולא כמו האימא של מלך אשור שנתנה לתיבה לשוט ולהיעלם לה. וזאת, כדי להבטיח את שלומו ואת חייו. כדי להגן עליו מתייצבת אחותו להשקיף מקרבת מקום אחר התיבה.

פס' ה'-י' מתארים את הגעתה של הנסיכה, בתו של המלך פרעה, יחד עם נערותיה לרחוץ ביאור. הנסיכה מזהה את התיבה בין צמחי הסוף ושולחת את שפחתה להביא את התיבה (סקרנות או יד אלוהית מכוונת). כאשר היא פותחת את התיבה, ומוצאת בה תינוק בוכה, היא חומלת עליו על אף שהיא מזהה שהוא מילדי העבריים. ביזמתה האישית ובצעד אמיץ פונה אחותו של התינוק אל הנסיכה ומציעה למצוא עבורה אישה עברייה שתיניק אותו.

________________

ממשיכים לחפור:

מדוע אחות משה הציעה מניקת עיברייה ולא סתם מניקת? למה להדגיש שיש לה קשר לעבריות?

פתרון: 

א. כי אף מצרית לא היתה מוכנה לסכן את עצמה למען תינוק עברי. 

ב. כי משה לא היה מוכן לינוק חלב של אם מצרית. (שימו לב להבדל בין הפירושים, לפי פירוש א המניקה לא הסכימה לפי פירוש ב' היונק לא הסכים).

________________

 בת פרעה מסכימה, וכך והודות לנחישותה של ה"עלמה" (=כינוי לבחורה אלמונית)(-אירוניה - בת פרעה לא יודעת שזו אחותו שמציעה את אימו), התינוק נלקח לבית אמו והיא זו שמיניקה אותו תמורת שכר (-אירוניה - שהיא מקבלת כסף על דבר שהיתה מוכנה לשלם עבורו - להמשיך להניק את בנה...). כאשר הוא גדל, הוא מוחזר לארמון המלך פרעה וגדל שם. בת פרעה מעניקה לו את השם משה. מדרש שמו: כי נמשה מהמים. לא ידוע מה היה השם שניתן לו על ידי הוריו.

חלק ב: משה מגלה את סבל אחיו

בפס' י"א-י"ד יש קפיצה בזמן כמה שנים קדימה וכעת מציגים את אירועי חייו של משה בבגרותו. מן הסיפורים ניתן ללמוד על אופיו, על ערכיו ועל התאמתו להיות מנהיג (רחום, רודף צדק, אמיץ, זהיר). בנעוריו נחשף משה למצבם של בני עמו העבריים ומתערב בשני מקרים שקורים איתם: הוא מכה (=הורג) מצרי שהכה עברי וטומן (=קובר) אותו בחול, והוא מנסה לפייס בין שני עבריים שרבו. כאשר משה מבין שדבר הריגתו של המצרי נודע, הוא נאלץ לברוח לארץ מדין, ושם הודות להושעתו את בנות רעואל, כהן מדין, הוא נאסף אל ביתו ונישא לבתו ציפורה, ולהם נולד בן. שליחותו של משה למען האומה העברית מתחילה לבצבץ מעל פני השטח.

הפרק מסתיים בכך שה' שומע את הסבל של בני ישראל וזו הקדמה לכך שבפרק הבא ה' יפנה למשה ויבקש ממנו לגאול את עם ישראל ממצרים.

סיפור ההולדה של משה נקשר בכוח נשי רב הפועל להצלתו: אמו, אחותו, האמה, בת פרעה וציפורה אשתו. לולא התערבותן של הנשים ומאמציהן להצלתו, סביר להניח כי הגזירה של פרעה הייתה מביאה גם למותו. חייו של משה מצויים בזהות מבלבלת, שכן היה ממוצא עברי, אך גדל כמצרי ומזוהה כמצרי (בנות יתרו מכנות אותו "איש מצרי").

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 4 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב1 יש להדגים תכונות אופי שמתאימות למנהיג ו/או לשופט.
בסעיף ב2 מפנים לפסוקים שמעידים על אומץ לב אולם יש בהם גם להעיד על תכונה שלילית. בסעיף זה יש להציג איזו תכונה/התנהגות לא טובה מתוארת בפסוקים יא-יב.

סעיף ג' מתבסס על ידע והיכרות עם פרק כ"ד (שרבקה רצה לספר ללבן שגבר עשיר פגש אותה בבאר ונתן לה מתנות).

רושמים במחברת:
מילים חשובות:   גומא (קני סוף), ותחמר (ציפתה בחימר), עלמה (בחורה),  מכה (הורג), טומן (קובר), הלהורגני אתה אומר (האם אתה רוצה להרוג אותי?).

מונחים חשובים: מספר סמלי (3), ריבוי כינויים, אירוניה, מדרשי שמות.

שמות ג'

ההתגלות הראשונה של ה' למשה באמצעות הסנה הבוער

תקציר

לאחר כמה עשרות(!) שנים בבית יתרו כהן מדיין, משה זוכה להתגלות של ה' בהר סיני (שנקרא לעיתים בתנ"ך הר חורב). ה' מטיל עליו שליחות לגאול את ישראל ממצרים ולבקש מפרעה לשחררם אך משה מפחד/מצטנע ומסרב לשליחות בטענות שונות עימן ה' מנסה להתמודד.

סיכום הפרק

מעמד הסנה הבוער

משה היה רועה הצאן של יתרו אבי ציפורה אשתו. הוא הרחיק לכת עם הצאן עד מדבר סיני. לפי המדרש הוא עשה זאת כדי להימנע מגזל של צמחיה בבעלות אנשים פרטיים (דבר שמוכיח את היותו ראוי לתפקיד מנהיגות – שמקפיד לא לגזול כספים פרטיים או ציבוריים). כלומר, ניתן ללמוד על המאפיינים הפנימיים של משה בצורה עקיפה מתוך תיאור ההתנהגויות שלו.

משה "רואה" (לפי פירוש הרמב"ם – הוא רואה זאת בחלום נבואי) שיח בוער באופן פלאי – השיח לא "אוכל" כלומר לא מתכלה (הענפים והעלים של הסנה אינם מתפחמים).

משה אומר לעצמו "אסורה נא ואראה" כלומר אגש מהר לראות מקרוב מה זה בדיוק?

גם תיאור זה מעיד על פנימיותו: הוא לא אדיש ולא מתעלם מתופעות (בדומה לכך שלא התעלם ולא נותר אדיש לסבל שראה כשהיה בבית פרעה)

כאשר משה התקרב ה' קרא לו "משה! משה!" – כלומר, ללא הצעד הראשון מצד משה – ה' לא היה קורא לו להמשיך להתקרב עוד ועוד לה'.

משה מגיב, בדומה לאברהם, במילה: "הינני" (=אני כאן לפקודתך!)

ה' אומר למשה: "אַל-תִּקְרַב הֲלֹם (אל תתקרב עד כאן – עד לסנה הבוער)"

אלא "שַׁל (=הסר) נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ  כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא".

________________

ממשיכים לחפור:

בדומה לציווי המלאך ליהושוע שהכניס את בני ישראל לארץ, גם למשה שהוציא את בני ישראל ממצרים נאמר בהתגלות "של נעלך". מדוע? מצד אחד אפשר לפרש- כדי לא לחלל את המקום עם נעליים. מצד שני אפשר לומר- כדי להיות מחובר בלי שום חציצה למקום. [במאמר מוסגר נציין, כי מוסלמים מסירים נעליים במסגדים בגלל סיבה אחרת לגמרי – כדי לא לפגוע בשטיחים היקרים (אסור להם להשתחוות ישירות על אדמה/ריצוף והם חייבים יריעת בד שתחצוץ (כפי שנוהגים יהודים בבתי כנסת ביום כיפור שכן על פי ההלכה היהודית אסור להשתחוות על ריצוף אבן/אדמה)]

________________ 

מטאפורת הסנה הבוער

ה' מתגלה ("מדבר") לנביאים באמצעות "תמונות" שהם רואים בחלום והם מבינים שזה מסר מה'.

למשל, ירמיה רואה מקל מעץ שקד ומבין שהמסר הוא שה' שוקד לבצע את דבריו.

משה רואה סנה בוער. מה משמעותו?

פירוש 1) הסנה=עם ישראל. האש=המצרים/אוייבים. איננו אוכל=לא ניתן לחסל את עם ישראל.

פירוש 2) סנה בוער שלא נשרף = מעשה על טבעי / בלתי נתפס / לא "הגיוני". כך גם, לחזור מהמסתור הנוח במדין חזרה למלך מצרים שאולי עדיין רוצה להרוג אותו (על כך שהרג את המצרי שהיכה יהודי בלי לקבל את אישור המלך) ולבקש ממנו לשחרר ולוותר על כל העבדים העיבריים זה מעשה בלתי טבעי. מחזה זה למעשה אומר לו – זה נראה לא טבעי אך אם לא תעשה זאת אכן בני ישראל לא יצאו ממצרים.

פירוש 3) לכל דבר יש מחיר. אין אש בלי להבעיר/לשרוף משהו אחר. גם אש שמחממת או מפעילה טורבינה לייצור אנרגיה, פוגעת בחומר גלם כל שהוא. כלומר, גם לאש האמונה יש מחיר. לכן, זו אזהרה חמורה שלאמונה יכול להיות מחיר יקר מאוד. אפילו מחיר חיי אדם. ואם לא יודעים "לשלם" מחיר נכון עלולים לשלם מחיר "נורא".

בחטא העגל בהר סיני ה' מציע למשה שהאש שלו תאכל/תשרוף את החוטאים כי הם הקריבו קורבן לעגל ולא לו (זה לא באמת קורה). ייתכן שהסנה הבוער מזהיר את משה אם לא תדעו לשרוף מה שצריך לשרוף למען האמונה אתם עצמכם עלולים להישרף.

 

ה' מציג עצמו למשה:

ה' מציג את עצמו למשה: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב"

פסוק זה מעורר שאלות תיאולוגיות ופילוסופיות עמוקות אך נסתפק בכך שנציין שגם משה זוכה להתגלות מה', וכעת ה' מגלה לו שהוא אותו אל שהתגלה לשלושת האבות. החזרה על המילה "אלוהי" אולי רומזת לכך שגם אם כל אחד מהם תופס את ה' אחרת בסופו של דבר אני אותו אל שהתגליתי לשלושתם.

משה נבהל מהמעמד הרוחני  הזה. זו פעם ראשונה שה' מתגלה אליו לכן הוא מסתיר פניו (כמו שילד מסתיר פניו כשהוא נבוך).

ה' אומר למשה שהוא "רואה" ו"שומע" את הסבל של בני ישראל.

יש כאן קושי תיאולוגי: לפי התפיסה הדתית היהודית לה' כמובן אין עיניים ואוזניים, כי הוא אל מופשט/רוחני, (ללא גוף או כל צורה אחרת). אך התורה "מדברת בלשון בני אדם" כדי שיהיה מובן לנו כיצד כביכול ה' יודע מה נעשה כאן. הוא כאילו הסתכל וראה.

 

ציר זמן

 

שלב 1: עם ישראל סובל ושותק

שלב 2: עם ישראל סובל וזועק (מתפלל/בוכה)

שלב 3: ה' יורד לעם להצילו – להוציאו ממצרים – מוציא אותם מהגלות

שלב 4: ה' מכניס אותם לארץ (גאולה רוחנית ולאומית ולא רק גופנית)

 

תגובת משה לשליחות שהטיל עליו ה':
"מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם".
 טענה 1) אני לא מתאים כדי לפנות לפרעה.
 טענה 2) אני לא מתאים כדי להוביל את בני ישראל. 

הערה: בתנ"ך ה' פונה לנביאים שונים ומטיל עליהם תפקיד. זו סצנת דפוס מינוי נביא אמת. ברוב המקרים, הנביא מסרב לקבל את התפקיד מתוך פחד וצניעות. ההבדל בין סצנה זו ליתר המקרים, הוא שמשה מנהל ויכוח ארוך וקשה עם ה' ולא "מתפתה" לתפקיד אחרי שכנוע קצר. למעשה משה יסכים רק אחרי שה' יגער בו על כך שהגזים בסירובו. (מצד שני, לפחות לא ברח פיזית מהשליחות כמו יונה הנביא).

 

תגובת ה' לסירוב: (אל דאגה אני) אֶהְיֶה עִמָּךְ!

הוכחה לנוכחות ה': וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת (סימן) כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ (וזה לא הזיה השיחה שאתה מנהל כרגע עימי)  בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה.  רק כאשר כל עם ישראל יעמוד כאן למרגלות ההר רק אז למעשה תדע שכל המהלך הדרמטי הזה נגרם בגללי ולא במקרה ולא כ"הזיה" שלך.

 

תגובת משה לתגובת ה': משה טוען, שזה נחמד שבסוף כולם ידעו (כולל משה עצמו) שה' שלח אותו וזה לא סתם רעיון הזוי שצץ למשה בראש, אך איך בהתחלה יאמינו לי שאתה פנית אליי ואמרת לי להוציאם? אני אפילו לא יודע איך קוראים לך? מה השם שלך?

תשובת ה' לשאלת משה: שמי הוא: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" ולעם ישראל כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, "אֶהְיֶה", שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. כלומר, ה' מוסר לו "שם קוד" שעבר דורי דורות מברית בין הבתרים שהגואל ישתמש בשם זה ולא בשם אלוהות אחר ואם ישתמש בשם זה יאמינו לו שהוא זה שנשלח לגאול אותם כפי שהובטח מראש (בברית בין הבתרים) לאבותם.

 

השתלשלות העניינים הצפויה:

(כמו בהקדשת הנביא ירמיה – ה' לא מפזר תקוות שווא מנותקות מהמציאות והוא מכין את משה לקרב הקרב ובא) ה' אומר למשה לבקש מפרעה בקשה צנועה. למעשה מציע לשקר לו שהם רוצים לצאת רק ל3 ימים להתפלל לחזור, וזאת כדי שלא יהיה לו תירוץ לסרב. אולם, ה' מזהיר את משה מראש שפרעה יסרב לשחררם אפילו לשם תפילה קצרה בהר סיני. (לכאורה סותר את עקרון הבחירה החופשית - אם יודע מראש כיצד פרעה יתנהג).

ה' פוגע לפרעה בבחירה החופשית, כדי שתהיה הצדקה מוסרית לפגוע קשות במצרים ששיעבדו את בני ישראל בפרך (=פגעו להם בבחירה החופשית). הסבר אחר - ה' מעניש ברמאות את פרעה הרמאי (שאמר [בפרק א]  למיילדות לשקר לנשים העיבריות שהתינוקות הזכרים מתו בזמן הלידה = מידה כנגד מידה).  הסבר נוסף: פרעה פעל שלא כדין כאשר שיעבד את בני ישראל לכן גם ה' פונה אליו לא לפי חוקי המוסר. 

רק לאחר המכות שהמצרים יקבלו בני ישראל ישתחררו ברכוש גדול. ה' מבטיח למשה שיגרום למצרים לחבב את בני ישראל ו"להשאיל" כלים ובגדים לקראת היציאה לתפילה בהר סיני (למרות שידעו שלא יחזרו ולא יחזירו את החפצים ה"מושאלים"), וכך בני ישראל יוכלו לנצל את המצרים על כך שהעבידו אותם בפרך שנים רבות ובכך תהיה התגשמות הנבואה לאברהם שה' יעניש את מי שישעבד את בני ישראל ובני ישראל יצאו מהשעבוד ברכוש גדול.

_____________________________

ממשיכים לחפור:

ה"ויכוח" בין ה' למשה טרם הסתיים. אך לפי החלוקה הנוצרית לפרקים, פרק זה נגמר והמשך הויכוח יהיה בפרק הבא. יש מפרשים שטוענים, כי היה חשוב לנוצרים שביצעו את החלוקה לפרקים, שהפסוק הבא בו משה מפקפק בכך שעם ישראל יאמין לו יזכה למעמד מיוחד (של פסוק פותח פרק) בגלל העמדה השלילית של הנצרות כלפי היהודים.

_____________________________

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 4 ואת כל הסעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב2 צריך להסביר כיצד זה מחזק את משה שה' מגלה לו מראש שפרעה לא יקשיב לו. איך זה מעודד אותו לא לפחד להיכשל?

בסעיף ג' יש מילים קשות בדברי הפרשן. אך אפשר להבין לפי הפרשן ולפי הסיכום של הפרק, מה היה לא בסדר בדברים של משה לפרעה בפסוק י"ח, ומה הסיבה לכך שה' אמר לו להתנהג כך לפרעה.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    לא "אוכל" (אינו שרף אינו מתפחם), אסורה נא ואראה" (אגש לראות),

הינני (=אני כאן לפקודתך!), אַל תִּקְרַב הֲלֹם (אל תתקרב לכאן), שַׁל (הסר) נְעָלֶיךָ, אוֹת (סימן).

מונחים חשובים: תפיסה הדתית, אל מופשט/רוחני,  התורה "מדברת בלשון בני אדם",

 סצנת דפוס מינוי נביא אמת, עקרון הבחירה החופשית, מידה כנגד מידה.  

שמות י"ד

תקציר

הסיפור נפתח בהנחיה של ה' למשה להחנות את מחנה ישראל בקרבת ים סוף. נראה כי תכניתו של ה' להעניש את המצרים לא תמה, והוא מקשיח את לבו של פרעה כדי שירדוף אחר העם, שם ינחית עליו ועל צבאו מכה קשה. ה' מחולל נס מעורר תדהמה ומבקע את הים לשניים. בני ישראל עוברים בתוך הים, אך המצרים טובעים בו.

 

סיכום הפרק

פס' א'-ב' מתארים את הנחיות ה' באשר לחניית בני ישראל בסמוך לים סוף. החזרה על עקבותיהם והעצירה מול הים מכוונת בידי ה', המתכנן לתעתע במצרים ולהנחית על המצרים את המכה האחרונה. לים, מסתבר, יש תפקיד מרכזי בתכנית.

פס' ג'-ט' בזמן שבני ישראל חונים מול ים סוף, פועל ה' גם במצרים כדי לממש את תכניתו. מעורבותו בצד המצרי רבה, והיא נלמדת מן המילים "וחיזקתי את לב פרעה", "וייהפך לבב פרעה", "ויחזק ה' את לב פרעה". 

מטרתו של ה' היא כפולה ולמעשה משולשת: מצד אחד פגיעה במצרִים: 1) "ואכבדה בפרעה ובכל חילו", (שמו יהיה מכובד גם בעיני המצרים), וכן "וידעו מצרַים כי אני ה' " ומצד שני - בהמשך - המטרה היא שבני ישראל יאמינו בו, בכוחו, ובמשה כשליחו הנאמן. 

פרעה אומר לאנשיו שבני ישראל "נבוכים" (=מלשון מבוך) במדבר, כלומר אבודים ותועים מבלי יכולת לברוח, לכודים. הוא מבין שבני ישראל ברחו, (למרות שהוא גירש אותם במכת בכורות), שכן נתן להם רק שלושה ימים, לבקשתם, והם טרם חזרו. פרעה ועבדיו מתחרטים על שחרור העבריים מקרבם (איבוד כוח עבודה רב), והם מתארגנים בחיל כבד ועצום לרדוף את בני ישראל כדי להשיבם למצרים, בדיוק לפי תכנית האל שאמר למשה להחזיר אותם על עיקבותיהם, חזרה לכיוון מצרים, כדי שהמצרים יחשבו שהם לא מסתדרים במדבר.

בעוד המצרים דולקים אחרי בני ישראל, בְנֵי יִשְׂרָאֵל, יֹצְאִים בְּיָד רָמָה - בבטחון ובתחושת ניצחון כי לא ידעו שהמצרים רודפים אחריהם.

פס' י'-י"ד כאשר מתקרבים המצרִים לאזור שבו הוקם מחנה ישראל, נבהלים בני ישראל מאוד, פוחדים וצועקים אל ה' (=מתלוננים). הם באים בתלונה ובהטחת אשמה אל משה ותובעים תשובה לשאלה מדוע הוציא אותם ממצרים והביא אותם למות במדבר, הרי לא חסרים קברים בארץ מצרים. לטענת בני העם, היה מוטב להישאר עבדים חיים במצרים מאשר לצאת למות במדבר. מדבריהם עולה כי הם ניסו בעבר לומר לו שהם מעדיפים להישאר עבדים (=פאלש בק / הבטה לאחור). משה מרגיע את העם ומבטיח לו תשועה מאת ה'. 

__________________

ממשיכים לחפור

האם הפחד של בני ישראל היה לגיטימי?

מצד אחד: כן - זה מפחיד לראות את האויב שלך שוב רודף אחריך

מצד שני: לא - כי הם כבר ראו את 10 המכות ואמורים כבר להפנים שה' מגן עליהם.

__________________

מתשובת משה ניבטת התאמתו להנהיג: הוא שומר על קור רוח בתוך כל הסערה, הוא שם את מבטחו בה', הוא משדר ביטחון, הוא מעודד. תשובתו "אל תיראו" מתייחסת לתגובת בני ישראל כאשר ראו את צבא מצרים מתקרב "ויראו מאוד". 

פס' ט"ו-י"ח מתארים את דברי ה' למשה, שבהם הוא עוצר את תפילתו "מה תצעק (=תתפלל) אליי?!" ואומר לו "דבר אל בני ישראל וייסעו" (כלומר, מה אתה ממשיך להתפלל בשעה שיש לעשות מעשה?). 

ה' מנחה את משה לבצע נס באמצעות הטית המקל שלו על ים סוף, שתביא לביקועו/לקריעתו לשתיים, כך שייפתח מעבר לבני ישראל בתוך (שטח) הים, אך על אדמה יבשה (ובטוחה). בדבריו שוב מופיעה מעורבותו של ה' בחיזוק לב פרעה, שתכליתה היא פגיעה בו ובצבאו (רכב ופרשים). משה מבטיח להם ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן (תשבו בשקט בלי לעשות כלום).

בפס' י"ט-כ"ח ה' משנה את מיקומו של עמוד הענן (שנועד להנחות אותם בדרך) כך שילך מאחורי בני ישראל (ויגן עליהם). הסיבה היא יצירת חיץ וערפל בין מחנה ישראל למחנה מצרים, שתפריע למצרים לראות את בני ישראל. במהלך הלילה, עמוד האש עשה אור רק בקרב מחנה ישראל.

משה מטה את מקלהו על הים. מעשה זה גרם  לרוח קדים (רוח מזרחית) לבוא ולהבקיע את המים, לקרוע אותם לשני קירות, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. המים הפכו מאוייב לאוהב. מגורם סכנה לגורם שמגן עליהם. 

לפנות בוקר מעורר ה' מהומה (רעש וחרדה) אצל המצרים, "ויסר את אופן מרכבותיו" = גורם לגלגלי המרכבות שלהם להתנתק ולמנוע את המשך תנועתם. 

המצרים מבינים שה' נלחם למען ישראל ושנשקפת להם סכנה, על כן הם מתחילים לברוח חזרה. כאשר רואה ה' כי המצרים עומדים לצאת בחזרה מתוך הים, הוא מצווה על משה להטות את מקלו בשנית ולסגור את הים על צבא מצרים, והמצרים מתים בטביעה.

פס' כ"ט-ל"א חוזרים על תיאור האירוע המופלא של ההליכה בתוך הים, אך על יבשה. ה' מושיע את בני ישראל, וכשהם רואים את המצרִים מתים על שפת הים ומבינים את הנס הגדול שעשה להם ה', הם מאמינים בו ביראה וגם במשה עבדו.

שימו לב לתהליך ולקשר בין המילים המנחות הדומות בצלילן (=מצלול) ירא-ראה 

בתחילת הפרק בני ישראל ראו את המצרים ויראו מהם

בסוף הפרק, בני ישראל רואים את היד החזקה של ה' ויראים ממנו וממשה.

בסיום הפרק מסתבר כי כל המטרות של ה' התקיימו - המצרים נענשו וגם הכירו בו ובגדלותו וגם עם ישראל ירא מפניו ומפני משה.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 5 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב2 עליכם לזהות מדוע מבחינה פסיכולוגית היה חשוב שבני ישראל יראו שהמצרים מתו. מדוע לא היה מספיק לצאת פיזית ממצרים?
בסעיף ג' יש להציג את התהליך הדומה שעוברים בני ישראל לפי המסופר בשני הפרקים (את מי רואים וממי מפחדים בכל שלב).

רושמים במחברת:
מילים חשובות: וישובו (יחזרו), נבוכים (במבוך/מבולבלים), צועקים  (=מתלוננים/מתפללים),  תַּחֲרִשׁוּן (תשבו בשקט בלי לעשות כלום). מטה (מקל הליכה), רוח קדים (רוח מזרחית) ויהום (עשה מהומה (=רעש המולה וחרדה))

 

מונחים חשובים: פאלש בק / הבטה לאחור,

מילים המנחות, מצלול, שאלות רטוריות 

 

שמות י"ט

תקציר

זהו אחד מהסיפורים הקלסיים בתולדות עם ישראל, העוסק במעמד הר סיני ובמתן התורה. לאחר התלאות שעברו בני ישראל במדבר ולאחר סיפור ההושעה המופלא שלהם מיד המצרים בים סוף, אין מתאים יותר מהזמן הזה כדי לכרות ברית בין ה' לעבריים, ברית שתאחד אותם תחת תורה אחת ואומה אחת. כאן לראשונה הם הופכים לעם במובנו הפורמלי והאמוני.

 

סיכום הפרק

פס' א'-ב' מספרים על הגעתם של בני ישראל אל מדבר סיני בחודש השלישי ליציאתם ממצרים (חודש סיוון). הם מקימים שם מחנה כנגד ההר (=מול הר סיני), מבלי שהם יודעים מראש שעל הר זה ממש תינתן להם תורת ה'.

פס' ג'-ו' עם הגעתם של בני ישראל למדבר סיני עולה משה להר, שם ה' קורא אליו ומורה לו לדבר אל בני ישראל ולהציע להם לקיים ברית ביניהם לבינו. ה' מזכיר לבני ישראל את התשועה הגדולה שעשה להם במצרים (המכות, היציאה, קריעת ים סוף) ואת החסות שפרש עליהם. וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה' מדמה את הדאגה לבני ישראל לדאגה של נשר לגוזליו שמעביר את הגוזלים שלו ממקום למקום בצורה בטוחה. הדבר בא לידי ביטוי בעמוד אש, ענן, בקיעת ים סוף וכו' כפי שתואר בפרק י"ד.

ה' מציע להם (נותן להם בחירה חופשית) האם לשמוע בקולו ולהיענות להצעתו לכונן ברית (דו צדדית). בברית זו התחייבות היא הדדית: בני ישראל יהיו לה' לעם נאמן המחויב ללכת בדרכיו ובתורתו, וה' יהפוך אותם לעמו הנבחר מכל העמים, לעם סגולה (נבדל/שונה לטובה) = עם קדוש.

פס' ז'-ח' משה מביא את דבר ה' אל זקני השבטים (חכמים שעמדו בראש כל שבט), והם נענים בחיוב ובפה אחד "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה" (=חזרה על מילה ההגזמה "כל"). משה שוב עולה ומביא את הסכמת העם אל ה'.

פס' ט'-ט"ו  מתארים את הסבריו של ה' באשר לאופי המעמד ולהיערכות אליו. ה' עתיד להתגלות מראש ההר בעב (בעובי, או- מילה נרדפת לענן) הענן. 

להחלטה זו יש שתי סיבות: 

בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם

האחת, להיחשף בהתגלות גם בפני העם (שדברי ה' לא יעברו לעם רק באמצעות הנביא, "מתווך", אלא שהעם יתרשם מה' גם בחוויה עצמית ישירה מה ה' אומר למשה). השנייה, להבטיח את אמונת העם השלמה במשה (כשם שקריעת ים סוף נועדה שהעם יפחד מה' וממשה). 

ה' גם מוסר למשה הוראות מוקפדות על האופן שבו יש להיערך למעמד הברית, כלומר התנהגויות הטהרה הנדרשות והקפדה על קדושה: על העם להיות מוכן בעוד שלושה ימים כשבגדיו מכובסים (מטאפורה לתהליך התנקות) ושהגברים לא קיימו יחסי מין עם נשותיהן בימים אלה (פרישה מחומריות). בנוסף חל איסור חמור להתקרב להר ולגעת בו פיזית. דינו של מפר האיסור, גם אם יגע בקצה ההר בלבד, הוא מוות. את הוצאתו להורג יש לבצע בסקילה או בירייה (השלכה) של חץ/אבן מרחוק, כדי שאנשים לא ירדפו אחריו להר וימותו אף הם. כך גם לבהמה אסור להתקרב להר, ויש להרוג אותה אם תיגע בו. האנשים יורשו לגעת בהר רק לאחר "משוך היובל", כלומר התקיעה בשופר שתבשר את סיום המעמד המקודש ההר יאבד מקדושתו ויהפוך לאתר רגיל שניתן לטייל בו.

__________________________

ממשיכים לחפור:

במסורת היהודית לא ידוע היכן הוא הר סיני ולא היכן קבור משה. יש  טוענים כי הסיבה לכך כדי שהמקומות האלו לא יהפכו למקומות פולחן. (כפי שקורה לא אחת בקברי צדיקים).

__________________________

פס' ט"ז-כ' - שלושה ימים לאחר שהנחה משה את בני ישראל ונערך איתם למעמד הר סיני, עולה הבוקר ואיתו נשמעים ונראים קולות וברקים, ענן כבד על ראש ההר וקול שופר חזק מכל עבר. כלומר "ההתגלות" של ה' באה לידי ביטוי ב"התרגשות" הפיזית של עולם הטבע. עוצמת הקולות והמראות גרמה לחרדה בקרב בני ישראל. 

משה מכנס את כל האנשים מן המחנה לבסיס ההר (תוך שמירה על הגבולות). ה' מתגלה לעם באש הגורמת לכל ההר להתכסות בעשן עד שההר נחרד בעצמו. במהלך תקיעת השופר המתגברת דיבר משה אל ה', וזה ענה לו בקול לאוזני העם כולו.

פס' כ'-כ"ה מלמדים על ירידת ה' אל ראש ההר כדי לפגוש שם את משה. במפגש מבקש ה' ממשה להנחות שוב את העם ואת הכוהנים (שעמדו בשורה הראשונה לפני ההר) שלא לגעת בהר, דבר שיגרום למוות רב. משה לא מבין את דרישת ה', מכיוון שכבר הנחה את העם בנושא. ככל הנראה, מרוב פליאה על מה שקרה בהר ובסביבתו, היו סקרנים שיכלול נסות לעלות אליו, והיה צורך להזהירם שוב. ה' שולח את משה ומתיר לאהרון לעלות איתו עד נקודה מסוימת בהר. משה מזהיר שוב את העם.

במהלך הפרק משה עולה ויורד כמה פעמים. המילים עלה/ירד הן מילים מנחות והן מדגישות את תפקיד הנביא - לתווך בין ה' לבין העם.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 4 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף א2 יש להסביר מה המטרה של כל ההכנות המרובות. איזה אירוע גדול/חשוב עומד להתרחש ולכן צריך להתכונן אליו.
בסעיף ב' שימו לב שאין לחזור על אותם דברים בסעיף 1 וסעיף 2. יש למצוא בסעיף 1 משהו נוסף מעבר למה שכתוב בסעיף ב2.
בסעיף ג'1 כאשר נדרשים להציג "קושי" יש להציג מה הבעיה במה שרשום בטקסט. מה לא הגיוני/מסתדר לנו עם מידע אחר שיש לנו/שכתוב במקום אחר.

רושמים במחברת:
מילים חשובות: כנגד ההר (=מול הר סיני), עם סגולה (נבדל/שונה לטובה) = עם קדוש.

זקני העם/השבטים (חכמים שעמדו בראש כל שבט), עב (בעובי) הענן. 

ירייה (השלכה) , משוך היובל (תקיעה בשופר)

 

 

מונחים חשובים: דימוי/מטאפורה,  בחירה חופשית, ברית (דו צדדית), חזרה , הגזמה 

מילים מנחות , תפקיד הנביא 

שמות כ' (א'-י"ח)

תקציר

יחידה זו ממשיכה את האירוע הדרמטי במעמד הר סיני - מתן התורה ועשרת הדיברות (הציוויים) שיהוו את הכללים שעל פיהם מצווה העם להתנהג. זוהי אינה יחידת פרוזה (סיפורת), אלא קובץ חוקים המשולב בתוך הסיפור השלם. שיאו של מעמד הר סיני מתגלם במתן החוקים שמוסר ה' לעם, שלאורך דורות ייקראו בשם הכולל "התורה".

 

סיכום הפרק

פס' א'-י"ד מוסרים את חוקי התורה שבעשרת הדיברות. החוקים מנוסחים באופן פוסקני (אפודיקטי), כלומר כהוראות התנהגות מוחלטות, שאינן מושפעות מתיאור של מקרה כלשהו = כך יש לנהוג! (בלי פירוט/הסבר מתי למה ואיך).

חמשת הדיברות (חוקים) הראשונים הן מצוות דתיות  - עוסקים ביחס שבין אדם למקום, כלומר ביחס לה'. נכללים בהם איסורים בעיקר לעם ישראל (מצוות לאומיות) איסור על עבודה זרה: עשיית פסלים ותמונות (אלוהים אחרים) ואיסור נשיאת שם ה' לשווא. היחידה של חמשת החוקים האלה (פס' א'-י"ב) היא רחבה ומפורטת יותר מזו של חמשת החוקים האחרים (פס' י"ג-י"ד). 

היא נפתחת בדיבר (או ב"כותרת") "אנוכי ה'", ומבקשת לקבוע את עיקרון המונותאיזם, לפיו יש אל אחד בעולם בלבד, הוא ה', ואת האמונה בכך שה' הוא לא רק אלוהי הטבע (בורא עולם) אלא גם אלוהי ההיסטוריה - אלוהי ישראל אשר הוציאם מארץ מצרים, ואין עוד מלבדו. 

הדיבר השני ממשיך את רעיון זה וקובע "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", לפיו יש איסור מוחלט על עבודת אלים אחרים בכל דרך ואופן, לרבות בדמות תמונה ופסל. האיסור כולל השתחוות להם ועבודתם, ונימוקו "כי אנוכי ה' אלוהיך אל קנא", וקנאתו/נקמתו של ה' מביאה תגובה שלילית של עונש על פי תפישת הגמול לדורות, ארבעה דורות נענשים על עבודת אלילים. מנגד, כל המקיים את החוק, אוהב את ה' ושומר את מצוותיו, ה' עושה איתו חסד לאלף דורות ולא רק ל4 דורות. 

הדיבר השלישי הוא "לא תישא (=תאמר, תאמר בדרך של שבועה) את שם ה' אלוהיך לשווא (=לחינם)" (שבועת שקר בשם ה'), עבירה שאין עליה כפרה וסליחה. 

הדיבר הרביעי "זכור את יום השבת לקדשו" מצווה על בני ישראל לנוח ולשבות מכל מלאכה ביום השביעי כדי להידמות לה', אשר ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי (השבת מקודשת לה'). 

הדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך" - פרשנים עסקו בשאלה האם לראות בו מצווה שבין אדם למקום, כשאר הדיברות בחצי הראשון של עשרת הדברות, או שזו כבר מצווה שבין אדם לחברו כמו הדיברות האחרונים. דיבר זה נקשר לה' בכך שהוא רואה ביצירת האדם שלושה שותפים: אב (הנותן את הזרע), אם (הנותנת את הביצית) וה' (הנותן את הנשמה). רק מי שיכבד את הוריו יזכה לאורך ימים בעולם (גמול אישי) ולחיים בארץ ישראל (גמול קיבוצי/קבוצתי).

חמשת הדיברות האחרונים הם מצוות חברתיות ואוניברסאליות והם עוסקים ביחסים שבין אדם לחברו, ונועדו למנוע התנהגויות לא מוסריות ופוגעניות: רצח, בגידה, גניבה, מתן עדות שקר, תאווה למה ששייך לאחר (צרות עין וקנאה). 

הדיברות נקשרים לערכים שונים:

לא תרצח - קדושת החיים. לא תגנוב - הזכות לקניין. לא תענה ברעך עד שקר - הליך הוגן. לא תנאף - כבוד האדם. לא תחמוד - מוסר/לב טהור. 

הבחירה לציין חוקים שלכאורה, הם "ברורים מאליהם" מצביעה על שכיחות המקרים שקרו בתקופה זו בקרב האנשים, או על כך, שאין אף עם ש100% מהאנשים הם צדיקים, ועל כן יש לציין אותם ולקבוע אותם כחוק. 

"לא תרצח" מקביל ל"אנוכי ה'". הוא עוסק באיסור שפיכת דם נקי (חף מפשע) כי אנו בצלמו של ה' ומי שרוצח פוגע בצלם ה'. אין לרצוח אדם בשום מקרה, למעט אלו שקבע בית הדין. 

"לא תנאף" מקביל ל"לא יהיה לך אלוהים אחרים". אסור לבגוד בבן/ת הזוג כשם שאסור לבגוד בה' עם אל אחר. האיסור עוסק בקיום יחסי מין אסורים עם אשת איש (אישה נשואה). 

"לא תגנוב" מקביל ללא תשא את שם ה' לשווא - כי הגנב נשבע בדר"כ בה' שלא גנב. האיסור עוסק בלקיחת רכוש השייך לאחר ללא רשותו ו/או מאחורי גבו. 

"לא תענה" מקביל לשמירת שבת. אסור לתת עדות שקר. בני ישראל בשמירת השבת מעידים שה' ברא את העולם ונח ביום שביעי. האיסור עוסק במתן עדות שקר נגד אדם במשפט, עניין שעלול להביא לענישתו ואף למותו כשהוא חף מפשע. 

"לא תחמוד" עוסק ברצון עז ותשוקה להשיג את מה שיש לאחר (אשתו, עבדיו, רכושו). בחמידה יש מן הקנאה ומן צרת העין, ואלה עלולות להוביל לגניבה, לרצח, להתנכלות ולרדיפה. איסור זה מקביל לכיבוד הורים. 

פס' ט"ו-י"ח חוזרים לתאר את גודל האירוע בהר סיני. בני ישראל "רואים את הקולות  (="אוקסימורון") (2 מילים סותרות - רואים קולות?). זהו או דבר על-טבעי או "סינסתזיה" מיזוג חושים - שמדגיש את עוצמת ההתגלות האלוהית או מראה שאי אפשר להבין אותה באופן פשוט, או מטאפורה - רואים (=מבינים) את הקולות (=מסרים). 

________________________________

ממשיכים לחפור:

היזכרו בתפקיד המילה המנחה בסיפור הולדת משה - המילה "ראה". התפקיד של הנביא הוא לראות את התמונה השלמה את התמונות שה' מראה לו במחזה הנבואי.

 ________________________________

מעמד קבלת התורה עוצמתי ומרהיב ומעלה חשש בקרב בני ישראל, המבקשים ממשה לדבר איתם במקום ה' מחשש שימותו. משה מרגיע, כהרגלו, את בני ישראל ומספר להם שזהו ניסיון אלוהי לבחון אותם וגם רצון לטעת בהם יראה כלפיו ובכך למנוע חטאים. משה עוזב את העם ונכנס אל תוך הערפל לדבר עם אלוהים.

הדרישה של העם מהווה פתרון  לקשיים שיש בתחילת הפרק

א. מדוע כתוב שה' אמר את כל הדיברות אם רק הראשונות כתובות בגוף ראשון?

ב. מדוע יש מעבר מגוף ראשון לגוף שלישי?

פתרון: ה' תכנן להגיד את כל הדיברות, אולם, לבקשת העם משה החליף את ה' והמשיך מהדיבר השלישי ואילך.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 5 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף א'2 יש להתייחס ל2 התפיסות הדתיות שבאות לידי ביטוי בדיבר ה1.

בסעיף ב' יש  לצטט איזה דיבר אומר בעקיפין שיש לעבוד (ולא רק לנוח/לקרוא/לשמוע מוזיקה)

בסעיף ג'2 יש להציג את הסתירה בין דברי העם בפרק שלנו למה שתואר בפרק הקודם.

 

רושמים במחברת:
מילים חשובות:

אנוכי (אני), דיבר (ציווי), קנא", תישא (תאמר) ,לשווא (לחינם) רואים (=מבינים), קולות (=מסרים). 

 

 מונחים חשובים:

מספרים סמליים (5, 10), פרוזה, חוק, ניסוח/חוק אפודיקטי, מצוות דתיות , מצוות בין אדם למקום, מצוות לאומיות, כותרת, מונותאיזם, אלוהי הטבע (בורא עולם), אלוהי ההיסטוריה, גמול דורות / אישי / קיבוצי-קולקטיבי,  מצוות חברתיות, מצוות אוניברסאליות, מצוות בין אדם לחברו, אוקסימורון, סינסתזיה, מטאפורה, חילופי גופים, גוף ראשון, גוף שלישי, קושי מסוג סתירה.

שמות ל"ב

 חטא עגל הזהב

תקציר

העם רואה שמשה בושש לבוא (=מאחר, לא מגיע במועד) אחרי 40 יום מהר סיני ולא יודע מה קרה לו (אולי מת? (כפי שהם חששו שיקרה להם אם ה' ימשיך לדבר איתם ישירות)), ולכן מבקשים מאהרון שיבנה להם פסל שייצג את ה' (במקום משה שייצג עבורם את ה'). 

אהרון מנסה למשוך זמן ללא הצלחה והעגל נבנה והעם חוגג ומריע לעגל. ה' כועס ומגרש מעל פניו את משה ומציע להשמיד את כל העם ולהקים עם חדש עם משה, אך משה משכנע אותו שהדבר יפגע בשם שלו ובשבועה שנשבע לאבותינו.

כשמשה יורד הוא כועס על העם. בני שבט לוי נשמעים לקריאתו ויוצאים להרוג את 3000 החוטאים.

משה שוב מגלה מנהיגות - חוזר להר סיני ואומר לה' אם בכוונתך להרוג אותם - תהרוג אותי ולא אותם. ה' מבטיח לו שלא יעניש בגמול קיבוצי אלא בגמול אישי בלבד.

סיכום הפרק

תגובת העם להיעדרות  הממושכת של משה

"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹושֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר"  העם מבין שמשה מתעכב ולא יורד חזרה מהר סיני עם לוחות הברית במועד שחשבו/חישבו את מכסת הימים של 40 יום ולילה.

לכן, וַיִּקָּהֵל (התאסף) הָעָם עַל (על יד) אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:  קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים! העם רוצה פסל! משהו מוחשי ולא מופשט בניגוד גמור לדיבר השלישי שאוסר "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה".

העם מבהיר את כוונתו. הם לא "בוגדים" במשה, כי "לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ". לדעתם הוא נעלם/מת. כי לא חזר בתאריך שציפו לו לפי החישוב שלהם.

 

תגובת אהרון לבקשת העם:

בדומה לפירוש שאברהם אומר לשרה לומר שהיא אחותו כדי למשוך זמן עד שיגמר הרעב בכנען, כך אהרון מנסה למשוך זמן באמצעות הצהרה שתרגיע את הרוחות ותתן תקווה לחוטאים שהם יוכלו בקרוב לבצע את זממם.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ (הורידו) נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. 

אהרון חשב שהילדים והנשים יתנגדו למהלך שהגברים רוצים להוביל וכך לא יהיה ניתן לבנות את עגל הזהב.

 

תגובת הנשים והילדים:

(בפס' ג' וַיִּתְפָּרְקוּ (הסירו) כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. לפי ההמשך נבין שהמילה "כל"  היא מילת הגזמה ספרותית כי לא כולם חטאו בעגל אלא 3000 בלבד. 

החוטאים היו להוטים ליצור פסל שמייצג את ה' ולכן הם תיכף ומייד מוסרים לאהרון את התכשיטים שעל גופם כדי ליצוק מהם פסל זהב.

 

חטא העגל

"וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ (בעצמו/ללא עזרה) בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה"

אהרון לוקח את חומרי הגלם, חורט לבד תבנית (=מסכה=שנוסכים/יוצקים לתוכה את הזהב המותך). המסכה/תבנית היתה בצורה של עגל. אהרון לא מבקש עזרה כדי למשוך זמן!

העם מצביע על העגל ומכריז "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". 

במבט ראשון, זה נראה הזוי שחפץ שנוצר לפני כמה דקות הוא זה שגאל אותם לפני 40 יום ממצרים, אולם, צריך להבין את ההיגיון מבחינתם. החפץ לא נועד לכפור בה'. אלא הוא הוא מסמל / מייצג עבורם את ה'. ממש כמו שבהמשך משה יבנה את "ארון הברית" ולפני כל מלחמה עם ישראל יגיד לארון "קומה ה' וינסו משנאיך מפניך". אולם, עם ישראל לא קיבל רשות לסטות מהאיסור של הדיבר השלישי ובנה על דעת עצמו חפץ פסול שייצג את ה' בניגוד לרצון ה' ולכן זה נחשב חטא חמור מאוד.

 

חג העגל

אהרון רואה את ההתלהבות של העם מהעגל ומבין שהם עוד רגע יתחילו להקריב לו קורבנות ולכן הוא מנסה שוב להרוויח עוד זמן ולדחות אותם למחר: "וַיַּרְא (הבין) אַהֲרֹן (מה הולך לקרות) וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו (לפני העגל); וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה'(!) מָחָר.

העם להוט להודות לה' על יציאת מצרים באמצעות קורבנות לעגל: וַיַּשְׁכִּימוּ (קמו מוקדם בבוקר) מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹולֹות (הקריבו קורבנות), וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים (סוג נוסף של קורבנות); וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ (ולשתות) וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (לעשות מעשיים מיניים - כמו המילה מצחק בסיפור יוסף ואשת פוטיפר).

הערת העורך "ויקומו לצחק" היא הוספה שנועדה להעביר ביקורת שלילית על התנהגות העם. שכן, עד המילים "ויקומו לצחק" ניתן לפרש בצורה חיובית את התנהגות העם שרצה לסגוד לה' באמצעות משהו מוחשי. הם לא כופרים בו. הם מודים לו. אבל בדרך שלהם. הערת העורך נועדה להציג את המניע הנסתר להתנהגותם. הם לא סתם ממהרים למצוא למשה תחליף הם רוצים דרך חיים אחרת! הם רוצים דרך חיים חופשית יותר מבחינה מינית.

 

תגובת ה' לחטא העגל:

ה' מגרש את משה ואומר לו "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת (=חטא) עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ה' משתמש בכינוי "עמך" (העם שלך) כדי לתאר את בני ישראל ומציג את משה כאילו הוא זה שהוציאם ממצרים. צורת התבטאות זו מדגישה את הכעס על העם שמרד בה' ועשה פסל בניגוד לדיבר השלישי בעשרת הדיברות.

ה' מאשים את העם: סָרוּ (=סטו) מַהֵר (תוך 40 יום)  מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר (אני בכבודי ובעצמי) צִוִּיתִם.

כלומר, הם לא שמעו שמועה/אגדה והיו צריכים להאמין אלא אני דיברתי איתם ישירות והם חוטאים.

ה' טוען שלעם ישראל יש תכונת אופי שלילית הם עַם קְשֵׁה עֹרֶף (עם עקשן). הם לא מתנתקים מהרצונות וההרגלים שלהם ולכן, ה' מציע למשה להשמידם ולהקים מחדש את עם ישראל מצאצאי משה בלבד, בדומה לעם שיצרתי כפי שהבטחתי לאברהם.

 

תגובת משה להצעת ה' להשמיד את כל בני ישראל:

טיעון א: עשה למען שמך

משה מתחנן לה' שלא יפגע בשמו (תדמיתו) של ה' בכך שהמצרים יגידו שאלוהי ישראל היה מספיק חזק להוציאם ממצרים אך לא היה מסוגל לדאוג להם במדבר או חמור מכך, שהוא בסה"כ רצה להוציאם כדי להשמידם! בְּרָעָה הוֹצִיאָם (בשביל לעשות להם משהו רע הוא הוציא אותם). לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם (להשמידם) מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

טיעון ב: עשה למען האבות שעשו רצונך

משה טוען שאסור לה' להפר את הבטחותיו וברכותיו לאברהם יצחק ויעקב. זו תהיה הפרת שבועה מצדך. הרי נשבעת להם שהם יהיו ככוכבי השמים לרוב ושיקבלו את ארץ כנען ולא שיושמדו כולם ביום אחד בדרכם ממצרים לכנען.

תגובת ה' לתחנוני משה:

וַיִּנָּחֶם (התחרט) ה' עַל-הָרָעָה (עונש), אֲשֶׁר דִּבֶּר (רצה) לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

לאחר תחנוני משה ה' שוב מכנה את בני ישראל בכינוי "עמו" ולא "עמך".

התיאור של ה' כביכול הוא "מתחרט" לכאורה מעורר קושי תיאולוגי  (דתי) הרי יש כאן "האנשה" כאילו לה' יש רגשות אנושיים וכאילו הוא פועל מתוך רגשות ולא לפי אמת/שקר. אלא שהתורה מדברת בלשון בני אדם – בשפה שתהיה מובנת לנו – מדוע ביטל את העונש שתכנן? כי כביכול התחרט על כך.

 

 

משה יורד אל העם

משה יורד למטה לעם עם לוחות הברית שקיבל מה'. כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם (צדדיהם) מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים.

______________________________

ממשיכים לחפור: לפי המדרש הכתיבה היתה ניסית. האותיות היו חצובות (חרוטות) מצד לצד והאותיות "ם" ו"ס" היו מרחפות באויר "אותיות מ' וס' בנס היו עומדים".

משה יורד מראש ההר ומגיע לנקודה שיהושע תלמידו המתין לו. יהושע מדווח למשה שהוא שומע המולה (רעש) ולדעתו יש מלחמה למרגלות הר סיני. משה מסביר ליהושע "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ". אין כאן שום קול (רעש) "אמיתי". אין כאן שום גבורה וגם שום חולשה. סתם רעש של חגיגות.

 ______________________________

כאשר משה ויהושע מתקרבים למחנה בני ישראל ומשה מזהה את העגל עליו דיווח לו ה' ואת החגיגות סביבו, משה כועס מאוד (זאת בניגוד לאדישות והרוגע שהפגין בראש ההר כאשר שיכנע את ה' לא להענישם - לפני שראה במו עיניו את ההתנהגות שלהם). 

משה משליך את לוחות הברית ושובר אותם בתחתית ההר לפני שבני ישראל זוכים לקבלם (יש מפרשים שטוענים שעשה זאת כדי שלא תחול עליהם החובה לציית לדיבר השלישי כי טרם קיבלו לידם את לוחות הברית).

משה לוקח את העגל, שורף אותו וטוחן אותו עד דק, ומפזר את ה"אפר" שלו במים.

משה שואל את אהרון: מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה:  כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה. כלומר, משה מאשים את אהרון בחטא העגל. ציפה ממנו להצליח לדחות את החטא עד בואו.

 

בשונה מיוסף ששתק כאשר אשת פוטיפר האשימה אותו בניסיון אונס, אהרון לא שותק למשה ומגיב:  אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא.  אתה מכיר אותם שהם רעים! (הולכים בדרך רעה). וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב? הִתְפָּרָקוּ (הסירו מעליהם) וַיִּתְּנוּ-לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה.

לפי התיאור של אהרון נעשה נס על טבעי והעגל נוצר מעצמו ("ויצא") וזאת בשונה מהתיאור של המספר המקראי שאהרון הכין וחרט בעצמו תבנית של עגל לתוכה יצק את הזהב.

משה לא "קונה" את ההסברים של אהרון ועדיין רואה בו את האשם בחטא העגל: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ (מתפרע) הוּא:  כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן (כי אהרון גרם להם לפרעות זו).  דבר שבעתיד יהיה "לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (ישמיצו אותנו מי שירצה לפגוע בנו שגם אנו עבדנו פסלים למרות שה' אסר עלינו). 

 

הענשת החוטאים בחטא העגל

משה קורא "מִי לַה'? אֵלָי!" ומתגייסים אליו  כל שבט לוי (אך רק שבט לוי).

משה מצווה את אנשי שבטו (שבט לוי) ואומר להם שה' אמר לו לומר לקחת חרב ולעבור שער שער ולהרוג כל איש אפילו אם הוא אחיך או חבר שלך. ואנשי שבט לוי נענים לבקשתו ומוציאים להורג 3000 חוטאים.

_____________________________

ממשיכים לחפור  סיפור אליהו בהר הכרמל מתאר גם הוא התגלות של ה' וחטא של רבים מבני העם. בשונה מסיפור אליהו בהר הכרמל, משה לא הורג לבד ולא בכוחות עצמו את החוטאים אלא האנשים שקרא לעזרתם הם שהורגים. בריאה מסוימת אפשר להבין שהעם לא עזר לאליהו, למרות ההתגלות המשמעותית שהיתה קודם לכן של הקשר בין ה' לאליהו. לאליהו לא נענו אולי כי יכל להסתדר לבד עם כמות קטנה יותר של חוטאים (400 בלבד) ויתכן שאם אליהו היה מבקש זאת בשם ה' ולא כבקשה פרטית שלו אולי היו עוזרים גם לו.

_____________________________

לאחר הרג החוטאים משה מודיע שהוא יעלה להר סיני לפגוש שוב את ה' בתקווה שה' ימחל לעם ישראל על חטאיו. למרות שכל החוטאים שחטאו באופן אישי נענשו בגמול אישי, משה חשש מגמול קיבוצי על כך שכל השאר לא הצליחו לעצור את 3000 החוטאים.

למחרת, משה שב ועולה להר סיני ואומר לה' כי אם בכוונתו להשמיד את כל העם כפי שאמר למשה לפני שירד אל העם אז "מְחֵנִי (מחק) נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" כלומר, השמד אותי ותמחק אותי מההיסטוריה שלך אבל אל תפגע בעם.

 ה' מגיב (בדומה למה שאברהם דרש ממנו לפני השמדת סדום ועמורה), והוא עונה למשה: מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. כלומר, ה' מתחייב להעניש על חטא העגל רק בגמול אישי ולא בגמול קיבוצי.

ה' שולח את משה להוביל את עם ישראל. ה' מבטיח לו שיהיה מלאך (שליח) ה' שילווה אותם (כלומר לא ה' אישית) ומוסיף ואומר למשה "בְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" יבוא יום ואני עוד אעניש אותם על חטא העגל.

 

חתימת הפרק – הערת העורך

 העורך המקראי הוסיף הערה: וַיִּגֹּף (פגע/היכה/עשה מגפה) ה' אֶת-הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן". לפי ההערה ה' בכל זאת העניש את העם למרות שהבטיח להעניש רק את החוטאים.

ניתן ליישב זאת בכמה דרכים:

לפי הגישה הביקורתית – התורה נכתבה ע"י כותבים שונים עם דעות שונות

לפי הגישה המסורתית –  מסע ההרג של 3000 החוטאים שפקד משה על בני שבט לוי –  זה העונש שהטיל ה' על העם ולכך מתכוונת התורה כשהיא אומרת "ויגף ה'"- משה היה השליח של ה' שביצע.

 

 _________________________

ממשיכים לחפור:

ברוב האיורים/ציורים הנוצריים לוחות הברית נראים כמו האות m (ולכן לא במקרה יש אנטישמיים קיצוניים שטוענים שהסמל של רשת המזון המהיר מקדולנד זה בכלל סמל יהודי של לוחות הברית)... אולם לפי התיאור שלהם  בתנ"ך הם מלבניים ולא מעוגלים. כמו כן, ברוב הציורים בכל לוח היתה כמות זהה של מילים אולם לפי המסורת היהודית בלוח הראשון היו 150 מילים (5 הדיברות בין אדם למקום) ובלוח השני היו רק 30 מילים (המצוות בין אדם לחברו).

_________________________

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 5 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף א'1 אם הינכם מתלבטים אם שתי הפעולות שמצאתם הן 2 חלקים של אותה פעולה ניתן להוסיף עוד פעולה ליתר ביטחון. בשונה מבגרות באנגלית מותר בתנ"ך לתת יותר דוגמאות מהנדרש בשאלה.

בסעיף ב'1 הקושי נובע מההתנהגות של משה כלפי הלוחות שמתוארות באופן שהיה ראוי להתייחס אליהם ביחס אחר/הפוך ממה שהתייחס אליהם משה.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:      בֹושֵׁשׁ  לבוא (לא הגיע במועד), וַיִּקָּהֵל (התאסף) הָעָם עַל (על יד) אַהֲרֹן, פָּרְקוּ (הורידו) , מַסֵּכָה (תבנית (=מסכה=שנוסכים/יוצקים לתוכה את הזהב המותך)), וַיַּרְא (הבין),  וַיַּשְׁכִּימוּ (קמו מוקדם בבוקר) ַיַּעֲלוּ עֹולֹות (הקריבו קורבנות), וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים (סוג נוסף של קורבנות), שִׁחֵת (חטא) עַמְּךָ, סָרוּ (סטו מהדרך), עַם קְשֵׁה עֹרֶף (עם עקשן) , שמו (תדמיתו) בְּרָעָה הוֹצִיאָם (בשביל לעשות להם משהו רע) וּלְכַלֹּתָם (להשמידם) וַיִּנָּחֶם (התחרט) ה',  פָרֻעַ (מתפרע) לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם (ישמיצו אותנו מי שירצה לפגוע בנו (שגם אנו עבדנו פסלים למרות שה' אסר עלינו ואין לנו שום יתרון דתי/מוסרי עליהם)),  מלאך (שליח ה'),  "בְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי" (יבוא יום ואענישם על חטא העגל),  וַיִּגֹּף (פגע/היכה/עשה מגפה),

 

מונחים חשובים: מספר סמלי (3000), הגזמה ספרותית, הערת העורך , כינוי ,  תכונת אופי שלילית , קושי תיאולוגי  (דתי) , האנשה, התורה מדברת בלשון בני אדם, נס על טבעי, גמול אישי/קיבוצי, הגישה הביקורתית/מסורתית

 

שמות ל"ג

בקשות משה מה'

תקציר

המפגש של משה לאחר הריגת 3000 החוטאים בחטא העגל ממשיך. כזכור בפרק הקודם ה' אמר שנמשיך עם שליחו ולא עם ה' בכבודו ובעצמו. כעת משה מבקש שה' יחזור בו ואף "מאיים" עליו כי אם לא ימשיך איתם הם ישארו במקום פה במדבר סיני. ה' נענה לבקשה של משה ומשה שקיבל אצבע מבקש את כל היד מבקש להבין את דרכיו של ה'. את התנהגותו מראש ולא רק בדיעבד. אך ה' עונה לו שהדבר בלתי אפשרי לבן תמותה.

סיכום הפרק

ה' מודיע למשה שהוא לוקח מרחק מעם ישראל

כאמור בסוף הפרק הקודם, ה' אומר למשה שהוא לא ימשיך עם העם באופן ישיר, אלא "מלאך" (שליח) שלו ילווה את העם. ה' מבטיח למשה שמלאך (שליח) ה' יגרש מהארץ את הכנעניים הגרים בה. הסיבה ה' מתרחק מהעם היא  "לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף (עקשן) אַתָּה פֶּן-אֲכֶלְךָ (אכלה אותך=אשמידך)בַּדָּרֶךְ".  ה' מזהיר שהקשר עימו עלול לעלות בחייהם של האנשים. ה' עלול להשמיד ולכלות את עם ישראל אם יחטאו לו. לכן מעדיף להתרחק מהם.

תגובת העם לריחוק של ה':  וַיִּשְׁמַע הָעָם, אֶת-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ; וְלֹא-שָׁתוּ (שמו) אִישׁ עֶדְיוֹ (תכשיטו) עָלָיו.  העם מתאבל בשיטה של מידה כנגד מידה. הם הורידו תכשיטים כדי לעשות את העגל וכעת הם מורדים תכשיטים כדי להתאבל.

 

מתי הורידו את התכשיטים?

בפסוק ד' כתוב שהעם לא שמו על עצמם תכשיטים לאות אבל וְלֹא-שָׁתוּ (שמו) אִישׁ עֶדְיוֹ (תכשיטו) עָלָיו.  אולם, בפסוק ה' נאמר שה' מצווה את משה שיורידו את התכשיטים. לכאורה יש כאן קושי מסוג סתירה בין הפסוקים.

פתרונות:

לפי הגישה הביקורתית – יש כאן גרסאות שונות כי התורה נכתבה ע"י כותבים שונים עם דעות שונות.

לפי הגישה המסורתית – לפי הפשט בשלב א' הם לא הוסיפו על עצמם תכשיטים (יש תכשיטים שלא הולכים איתם כל הזמן אלא שמים אותם לפני "יציאה" כתוספת) אך לא הורידו את הקיימים ורק בשלב ב' הם הורידו גם את התכשיטים (הקבועים).

לפי הדרש – הם הורידו את התפילין שנקראים בתורה "עדי" (שנאמר: חבוש פאר לראשך).

 

גם משה מתרחק מהעם: משה "עובר דירה" מתוך המחנה אל מחוץ למחנה. מי שרצה לשאול אותו שאלה היה צריך לגשת לאוהל שמחוץ למחנה. בדומה להר סיני שה' ירד עליו בענן: וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר עִם-מֹשֶׁה. כלומר, "אוהל מועד" האוהל נייד בו ה' מתוועד (נפגש) עם משה הוא תחליף להר סיני הקבוע/סטאטי.

 

תגובת העם להתגלות ה' באוהל מועד של משה:

העם רואים את עמוד הענן ומשתחווים לאות כבוד לה' שמתגלה למשה.

היחיד שנשאר עם משה כל הזמן היה תלמידו הנאמן יהושע.

תמיד מחובר:

התורה מתארת את החיבור בין משה לה'. וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ. השיחה של ה' עם משה היא לא בחידות אלא בשפה ב"גובה העיניים" כמו צמד חברים וכן בלי צורך לתאם פגישה ביומן או להתכונן הכנות מיוחדות כאילו אתה הולך לדבר עם המלך. כלומר, ההשוואה לשיחת חברים מעידה על קרבה הגדולה ביניהם.

 

הבקשות של משה מה'

משה מנצל את הקירבה לה' לטובת העם ומבקש שה' ירחם על העם ודורש אם אני אכן מוצא חן בעיניך, אז:

א) ידעתיך בשם – גלה לי את תכונותיך. גלה לי כיצד למצוא חן בעיניך. מה עלי לעשות/לומר בפעם הבאה שתכעס על עם ישראל?

ב) יתרה מכך, שוב משה מציב לה' אולטימטום, אם לא אתה באופן אישי מתכוון להכניסנו לארץ, אל תקח אותנו לארץ. אנחנו נישאר כאן במדבר. ואם אתה רוצה להוכיח לי שאני מוצא חן בעיניך אז בוא יחד איתנו ואל תשלח שליח במקומך. כי זו המשמעות שאנו "עם נבחר". שאתה הולך איתנו ולא שולח אחרים במקומך. הֲלוֹא, בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ (הופלינו (לטובה)) אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם (אחר) אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

כלומר, בניגוד לה', משה מפרש אחרת מה' את הקירבה - במקום לראות את הסכנה שבקירבה – שה' עלול לראות דברים רעים ולהעניש בצורה קיצונית – משה בוחר לראות את הדבר הטוב בקרבה - שזה היתרון שלנו לעומת עמים אחרים - שאתה משגיח עלינו השגחה צמודה ולא ב"שלט רחוק".

 

תגובת ה' לבקשתו ה"חברית" של משה:

פסוק יז: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה (כלומר, גם אגלה לך כיצד למצוא חן בעיני, כיצד לפנות אלי בשעת כעס, וכן לבקשתך, גם אעלה עמכם ולא אשלח שליח במקומי).

"...וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם" ובנוסף,  "אדעך בשם" – אגלה לך את "שמותי" (את תכונותיי/מאפייני) כפי שביקשת.

הנימוק לקבלת בקשות משה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי. "חן" מלשון חנינה – חינם. לא באמת מגיע לך אבל מתוך אהבה יש רצון להעניק מעבר למגיע לך.

 

שיטת "רגל בדלת"

בדומה לאברהם בויכוח עם ה' על הצלת סדום, גם משה פונה לה' בהדרגתיות. לאחר שה' נענה לשתי הבקשות הקודמות משה מוסיף בקשה שלישית.

וַיֹּאמַר:  הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ.  (כלומר, משה אומר, אפשר לראות את אדוני? את כבודו?)

רש"י כותב: רָאָה מֹשֶׁה שֶׁהָיָה עֵת רָצוֹן וּדְבָרָיו מְקֻבָּלִים, וְהוֹסִיף לִשְׁאֹל לְהַרְאוֹתוֹ מַרְאִית כְּבוֹדוֹ.

רש"י התמודד עם קושי בפסוקים. מה הקשר בין בקשה פרטית זו לדיון על גורל עם ישראל והבקשות הלאומיות שמשה מבקש עבור עם ישראל כעם?

הפתרון של רש"י הוא שמשה רואה שיש שעת רצון ולכן מנסה לקבל מה' עוד הבטחות.

תגובת ה' לבקשתו השלישית של משה לראות (להבין) את ה':

פסוק י"ט: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ = אני אכריז על הדברים הטובים שאני עושה בפניך

                  וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ = ואציין על דברים שאני עושה שזה שמי – זה המהות שלי

                  וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן = וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם =   (אולם) לא תוכל לדעת מכך למי אני

                                            אעניק רחמים ולמי לא – כי אלו לא שיקולים שנתפסים בידי בן תמותה

פסוק כ': לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי = לא תוכל להבין מראש לאן אני הולך. מה ה"היגיון" בדרכי.

כִּי לֹא יִרְאַנִי (לא יבין אותי) הָאָדָם וָחָי = זה לא לתפיסה של בן תמותה.

פסוק כ"א: הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי (הינה מקום קרוב אלי); וְנִצַּבְתָּ (עמוד) עַל-הַצּוּר (סלע על סף תהום) (צור מלשון צרה!).  פסוק כ"ב: וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי (אסתיר את עצמי עד שאחלוף בפניך (כי כאמור לא ניתן לראות את דרכי מראש). 

פסוק כ"ג: וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹורָי; וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ = רק בדיעבד תוכל להבין לאן הובלתי אותך. כמו שהציבור רואה מהגב את "שליח הציבור" רואה רק את הטלית שעל גופו אך לא את הפנים כך לא ניתן לראות את פני ה'. לא ניתן להבין מראש את דרכיו. לאן ואיך הוא מוביל אותנו.

 

מבולבלים? גם אנחנו!

רגעי השיא בדיאלוג בין ה' למשה הם בהחלט עמוקים. ברור לכל שה' הוא מופשט אין לו כף יד ולא פנים ולא גב. המטאפורות נועדו לדבר בשפת בני אדם. להעביר מסר שה' הוא דבר בלתי נתפס. הדבר היחיד שיש זה להתבונן בעולם ולנסות להבין מה קרה כאן בעבר. במקרה הטוב אפשר להבין מה קרה אך לא ניתן לדעת מראש מה ה' מתכנן. 

הפעולות של ה' הם "שמותיו". לוחם/נוקם/חומל. וכמובן הפעולה להיות אלוה (מושל העולם).

שימו לב כי בעברית המילה "נשמה" (מהות) מורכבת מהמילה "שם". כל שם מבטא מהות. בפרק הבא ה' יגלה למשה "שמות"  נוספים, את 13 המידות (תכונות/שמות) שמבטאים רבדים שונים במידת הרחמים.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 5 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב'2 ניתן להביע 2 עמדות מנוגדות (האם זה מעיד על קרבה או ריחוק). 

כל טענה צריכה להיות מנומקת ומבוססת על הפסוקים בקטע.

אם לדעתך זה מעיד על קירבה - הסבר למה ועל סמך מה

וכן להיפך.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

פֶּן-אֲכֶלְךָ (אולי אכלה אותך=אולי אשמידך), שָׁתוּ (שמו/הניחו), עֶדְיוֹ (תכשיטו), אוהל מועד (אוהל בו ה' מתוועד (נפגש) עם משה), פָּנִים אֶל-פָּנִים (ישירות), ידעתיך בשם (אכיר את תכונותיך), וְנִפְלִינוּ (הופלינו (לטובה)), חֵן ( מלשון חנינה – חינם),  וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן = וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם , לֹא תוּכַל לִרְאֹות אֶת-פָּנָי = לא תוכל להבין אותי מראש כִּי לֹא יִרְאַנִי (לא יבין אותי) הָאָדָם וָחָי = זה לא לתפיסה של בן-תמותה.  וְנִצַּבְתָּ (עמדת) עַל-הַצּוּר (סלע על סף תהום) (צר מלשון צרה!).

 

 
מונחים חשובים:  מידה כנגד מידה, קושי, סתירה,  הגישה הביקורתית, הגישה המסורתית , פשט, דרש, הדרגתיות, אל מופשט , מטאפורות דיברה תורה בלשון בני אדם.

 

שמות ל"ד (א'-ט"ז, כ"ז-ל"ה)

תקציר

לאחר חטא העגל ושבירת לוחות הברית הראשונים על ידי משה, התאכזב ה' מעמו והחליט שלא לעלות איתו לארץ כנען (פרקים ל"ב-ל"ג). משה, בכוח קסמו, מנהיגותו וקרבתו לאל, מצליח לגרום לה' לשוב בו מכוונותיו. בסיפור מתרחש חידוש הברית שבין ה' לעמו, המתבטא בשני אופנים: כתיבת לוחות ברית חדשים והסכמת האל לקבל אליו בחזרה את עמו.

 

סיכום הפרק

בפס' א'-ד' מצווה ה' את משה לפעול על-פי הוראות מוקפדות הקובעות את הזמן (בבוקר), המקום (ראש ההר) והתנאים (לבוא לבדו) של חידוש הברית (בניגוד לקבלת עשרת הדיברות במעמד הר סיני הפעם משה ניגש לבד והעם לא שומע מה נעשה למעלה). 

משה נדרש לפסול בעצמו שני לוחות חדשים העשויים מאבן, בדוגמת אלה ששבר. על הלוחות האלה יכתוב ה' את הדיברות מחדש. בשונה מהלוחות הראשונים, שפוסלו ונכתבו בידי ה', כאן מדובר בשיתוף פעולה בין השניים: משה מפסל וה' כותב. על משה לעלות עם הלוחות לראש ההר בבוקר ללא כל איש לצדו, ובכלל אסור לאנשים או לבעלי החיים להימצא בקרבת ההר במעמד זה של חידוש הברית.

בפס' ה'-ט"ז מתרחש מפגש ההתגלות בין ה' למשה בהר. ה' יורד בדמות ענן (או במעבה הענן) ומשה קורא בשמו של ה'. במהלך ההתגלות העוצמתית והייחודית הזאת, המתבטאת באינטימיות ובקרבה שביניהם, חושף ה' בפני משה את מידותיו (תכונותיו=שמותיו), שיש בהן מן החמלה ('אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע') ומן הנוקשות ('ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שלישים ועל רבעים'). בדברי ה' נשמעת התייחסות לתפישת הגמול שלו (גמול לדורות = הענשת ארבעה דורות). 

13 התכונות של ה' נקראים במסורת היהודית "13 מידות של רחמים" ונוהגים לומר אותן בסליחות (בכל בוקר, ובייחוד במהלך 40 הימים מראש חודש אלול ועד יום כיפור בהם אנו מבקשים מחילה על החטאים).

משה מגיב להתגלות ה' הן בצורה פיזית (משתחווה=מעשה סמלי=הבעת הכנעה לה') והן בצורה מילולית: מבקש ממנו לסלוח לעם על חטאיו ומבקש שיחזור בו מהחלטתו ויסכים לבוא איתם לכנען. 

ה' מתחייב בפני משה לכרות ברית מחודשת ולעשות נפלאות לעם ישראל. אך לצד זאת הוא מוסר למשה הוראות מוקפדות, שייכנסו לתוקף עם כניסת בני ישראל לכנען, להתרחק מהעמים היושבים שם ולא לכרות איתם ברית לעולם מחשש להשפעות תרבותיות אליליות על העם ועל אמונתו. לפיכך אסור לבני ישראל להינשא לכנעניים, לזבוח איתם או להשתחוות לאליליהם, אלא להשמיד כל זכר לאתרי הפולחן שלהם.

בפס' כ"ז-כ"ח משה נדרש על ידי ה' לכתוב לו ספר ברית קטן עם חוקים שיהוו את הבסיס להתנהגות המצופה מן העם, כאלה שיש לפעול לפיהם בנוסף לעשרת הדיברות שכותב אלוהים (פס' כ"ח 'ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים'). משה נשאר על ההר במשך ארבעים יום וארבעים לילה מבלי לאכול ולשתות, רק בכוחות השליחות.

(גם המספר 40 הוא מספר סימלי בתנ"ך - בני ישראל שהו במדבר 40 שנה. יש טוענים שהמספר  40 מבטא תהליך של לידה כמו שההריון הוא כ40 שבועות)

פס' כ"ט-ל"ה מתארים את ירידתו של משה מן ההר עם לוחות העדות בידו (כינוי נוסף ללוחות הברית) בתום ארבעים היממות. משה אינו מודע לכך שהתגלות ה' אליו הפכה את עור פניו לקורן (זוהר, זורח). אהרון אחיו ובני ישראל חוששים ממשה לאור קרינת עור הפנים שלו. מאחר שהדבר גורם לרתיעה בקרב העם, עוטה משה מסווה (כיסוי) על פניו. 

משה הסיר את המסווה (הכיסוי/המסכה) מעל פניו בכל פעם שדיבר עם ה' (מתוך כבוד) וגם כאשר היה שב לעם למסור לו את דברי ה' (לתת תוקף, מעמד וסמכות), אך כאשר הוא לא דיבר את דבר ה' והתעסק בענייניו, עטה על עצמו את הכיסוי.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 1 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף ב'2 צריך לזכור שפרק הקודם למדנו שה' אמר למשה שהם ימשיכו בלעדיו. אין הפניה בשאלה זו לפרק הקודם אך הדברים בפסוק ט' רומזים לכך.

בסעיף ג'2 גם הפירוש של איבן עזרא מפרש את הפועל "קרן" (עור פניו) כמשהו פיזי  כ"מטאפורה" (לתחושת התרוממות רוח). יש להסביר מה קרה לעור של משה לפי פירושו.

בסעיף ג'2 יש להסביר כיצד המסווה שהניח משה על פניו מוכיח שהפירוש של האב"ע נכון.
(הערה: אין חובה לקבל/להסכים עם הפירוש/הוכחה שכותבים בבחינה. אך צריך לדעת לבסס טענה גם אם לא מסכימים איתה (רוב הפרשנים לא רואים בפועל "קרן" משהו פיזי!).

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    לוחות העדות  (לוחות הברית) קרן (זהר, זרח), מסווה (כיסוי),

 מונחים חשובים:  גמול דורות, מעשה סמלי, מספר סמלי (ארבעים) ,  מטאפורה, כינוי .