סיפורי אבות - תקציר

בראשית י"ב

קישור לפרק

תקציר

הסיפור מתאר את אברם (אברהם), גדול המאמינים ואבי האומה העברית, בנדודיו מחרן אל כנען בעקבות קריאתו של ה' אליו. המסע הפיזי מתברר גם כמסע רוחני ואמוני שבמהלכו מונח הבסיס לברית שבין אברם לה'. מערכת היחסים ההדדית בין אברם לה' עומדת במבחן גם כשנאלץ אברם לרדת למצרים בעקבות הבצורת שפקדה את כנען.

 

מבוא

במרכז הפרק עומדים שני מסעות פיזיים שאברם בוחר לעשות: האחד מארץ מולדתו אל כנען, במצוות ה' (פס' א'-ט'), והשני אל מצרים בשל הרעב הכבד בארץ כנען (פס' י'-כ'). בשני המסעות נדרש אברם להתמודד עם תלאות ומכשולים, בטח על רקע גילו ואחריותו לאשתו שרי, לאחיינו לוט, לעבדיו ולרכושו. בה בעת מסעותיו אלה הם גם רוחניים ונפשיים, שבהם באה לידי ביטוי שאלת האמונה והדבקות המוחלטת בה', שמעורבותו ברורה בשני המסעות גם יחד.  בסיפור זה מכוננת ברית בין ה' לאברם, שבה נאמנות אברם לה' והליכה בחוקותיו תביא עליו ברכה והגנה. הגנתו זו של ה', כהבטחה לאברם, מתקיימת כבר בעת הגעתו של אברם למצרים  (פס' ט"ז).

סיכום הפרק

חלק א - נדודי אברהם (מחרן לכנען, ובתוך כנען)
פס' א'-ט' חושפים את הקשר הראשוני שבין ה' לאברם, כאשר פנה אליו בציווי "לך לך", ומבקש ממנו להתנתק מכל המוכר לו: ארצו (מרחב גיאוגרפי), מולדתו (עיר/מחוז מגוריו) ובית אביו (משפחה מורחבת).

סדר הניתוקים של אברם מעורר קושי (כרונולוגי). מדוע אומר לו להתנתק תחילה מהדבר/מהמעגל הרחוק ורק לבסוף ממה שקרוב אליו? הסדר אמור להיות הפוך! אלא, הפתרון הוא, שהם מסודרים מן הקל אל הכבד כדי ליצור הדרגה בבקשה כדי שיקל עליו להיענות לה. [או פתרון אחר: כי בפועל אדם נוטש את הרגלי המדינה (שפה) ורק לבסוף את ההרגלים מבית הוריו].

ה' מבטיח לאברהם הבטחות שונות כדי לתמרץ אותו להגר מחרן לכנען / כדי שיעלה ארצה. הברכות מעניקות לאברהם גמול אישי – הוא יהיה "גוי גדול" (=עם גדול), ה' "יגדל את שמו" (יפרסם את שמו). ה' מבטיח שיברך את מי שיברכו ויקלל את מי שיקללו ("מקללך אאור"). כלומר, שהוא יעניש/יתגמל בשיטה של מידה כנגד מידה. בנוסף, אברהם יתברך גם בגמול קיבוצי – "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – כלומר כל האנושות תתברך בזכות אברהם ולא רק משפחתו.

המספר המקראי רוצה לצייר את דמות אברם כנאמנה ודבקה בה', ועל כן הוא משתמש בשורש המנחה הל"כ - גם בתיאור התיכנון של ההליכה וגם בתיאור הביצוע של ההליכה: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'" (פס' ד'). 

אברם יוצא למסע, כשהוא בן 75 (=גיל מושלם. הספרות 7, ו5 בתנ"ך הן מספרים סמליים), ללא היסוס או התלבטות עוזב את אזור מגוריו אל "הארץ אשר אראך" = מקום לא נודע, מבחינתו. הוא לוקח עמו את אשתו שרי (שרה), את לוט אחיינו (שאימץ בעקבות מות אחיו הרן) ואת כל רכושו הפיזי והאנושי ('הנפש אשר עשו בחרן' = עבדים ושפחות שקנו/נולדו להם/"גיירו"). כלומר, משלחת גדולה של אנשים וחיות משק אשר מעתיקה את מגוריה לכנען בעקבות הברית של אברם וה'.

כאשר אברם מגיע לכנען, הוא נודד בתוכה ועובר ממקום למקום, כדי להכירה וכדי לסמן טריטוריה (באמצעות מזבחות שהוא מקים בכל מקום בו הוא קורא בשם ה'. הערת המספר: "והכנעני אז בארץ" (פס' ז') היא הערה מטרימה שמצביעה על קושי שיהיה בהגשמת הבטחת הארץ לאברהם, כי מסתבר שאברם הגיע למקום המיושב בידי אחרים. למעשה רק בעתיד (בעוד 400 שנה) זרעו יזכה לרשת את הארץ (כפי שנלמד בפרק ט"ו).

לחפור עוד בפרק? 

הערת העורך מעוררת קושי. מה הכוונה שהכנעני היו "אז" בארץ כנען? וכי בזמן משה (שכתב את התורה לפי הגישה המסורתית) לא היו עוד כנעניים בארץ? הרי כאשר הגיעו ממצרים היו פה כנעניים?

פתרון לפי הגישה הביקורתית: הפסוק נכתב בתקופה מאוחרת יותר כאשר כבר לא היו בארץ כנעניים. כלומר אחרי תקופת מ משה ולא ע"י משה (לכן נוסח בלשון עבר). אולם, לפי הגישה המסורתית, למילה "אז" (כמו גם למילים אחרות בתנ"ך) יש משמעויות והקשרים שונים. בהקשר זה אין הכוונה שהם היו פעם וכעת לא, אלא שכבר אז הם היו קיימים ולכן הדבר היווה מבחן לאמונה של אברהם בברית עם ה'.

חלק ב: הירידה למצרים

פס' י'-כ' מתארים את ירידת אברם ושרי למצרים בשל בצורת שפקדה את כנען והביאה לרעב קשה. מצרים, שנהנתה ממי הנילוס ומחקלאות יציבה, סיפקה לעמי האזור מזון בימי הרעב. בבואם של אברם ושרי למצרים, מבקש אברם משרי להציג עצמה כאחותו בפני רשויות השלטון המצרי. הוא מבין שיופיה הרב של שרי יגרום לאנשי המלך לקחת אותה אליו לאישה. לו הציג אברם עצמו כבעלה, היו נאלצים להרוג אותו כדי לקחתה (שכן המצרים אינם עוברים על האיסור החמור: "לא תנאף") . תכניתו של אברם התגלתה כמועילה – שרי "אחותו" נלקחת לבית פרעה ולאברם ניתן בעבורה רכוש רב. תכונתו של אברם "לראות קדימה" עומדת לו פה בבירור ותחזור על עצמה בסיפורים נוספים. המלך פרעה נענש על ידי ה' על לקיחת שרי, וכל גופו מקבל נגעים (=מחלות). זהו ביטוי להשגחה עליונה (השגחה פרטית) של ה' על אברם וביתו וכן גמול אישי. פרעה מגרש את אברם ושרי מארצו בשל התרמית שעשו.

אברם יוצא ממצרים ברכוש גדול, וגם בניו (בני יעקב) יצאו בעתיד ממצרים ברכוש גדול. לתופעה זו, שה"היסטוריה" של ההורים חוזרת אצל הילדים/צאצאים קוראים בשיעורי תנ"ך: "מעשה אבות סימן לבנים".

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 1 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות/הערות להכוונה

א. 1. מה היה קורה לאברהם אילו לא היה אומר שהיא אחותו והיה אומר שהיא אשתו? מה חשש שיקרה לו?

    2. מה היה עלול לקרות לאברהם אילו פרעה היה מחליט להענישו על השקר?

ב. 1. האם פרעה פעל כשורה? האם אברהם פעל בצורה ישרה?

     2. כיצד התגובה של ה' יכולה לסייע לנו להבין מי פעל כראוי?

ג.  1. האם אברהם פעל כמו בנו יצחק?

     2. האם ראוי לומר ששרה אחותך בשביל מה שמסופר בפסוק טז?

 

 

רושמים במחברת:

מילים חשובות: מולדתך (=עיר מגוריך), גוי (=עם), אגדלה שמך (אפרסם אותך), אאור (=אקלל), נגעים (=מחלות).

מונחים חשובים: קושי כרנולוגי, הדרגה/הדרגתיות, גמול אישי/קיבוצי, מידה כנגד מידה, שורש/מילה מנחה, הערת עורך/הערת המספר המקראי, גישה ביקורתית/מסורתית, מעשה אבות סימן לבנים.

בראשית ט"ו

קישור לפרק

תקציר

פנייתו של ה' בהבטחות לאברם מסתיימת בכריתת ברית ביניהם, אשר במהלכה מקבל אברם נבואה קשה על גורל צאצאיו בעתיד. ברית זו, המוכרת בשמה "ברית בין הבתרים", תהווה לאורך דורות בסיס מוצק למחויבות של יתר האבות וצאצאיהם לה' וההיפך. הדיאלוג המתקיים בה, מלמד על צדדים נוספים באישיותו של אברם.

 

סיכום הפרק

במרכז הסיפור עומדת ברית חד-צדדית, שבה ה' פונה לאברם בהתגלות (ב"מחזה") ומרגיע אותו שהוא מוגן ('אנכי מגן לך'), מבורך ('שכרך הרבה מאוד') ושרוי בחסות האל ("אל תירא"=אל תפחד). ניתן להבין את פניית ה' כנקודת עצירה שבה הוא גומל לאברם על שבחר לשמוע בקולו בראשונה, כאשר ציווה אותו: "לך לך". מאחר שדברי ה' הם כלליים מדי, אברם מתעניין לגבי סוג השכר שיקבל: "מה תתן לי?", ומוסיף: "ואנכי הולך ערירי (ללא ילדים), ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". בדבריו אלה מביע אמנם אברם התעניינות בשכר האלוהי, אך גם תמיהה, שכן כל שיביא לו ה' לכאורה "מיותר", הרי אין לו צאצאים שיירשו אותו לאחר מותו, והאדם הקרוב אליו ביותר לקבל את האחריות על שיישאר לאחר מותו, הוא העבד שלו - אליעזר מדמשק (כמקובל בחוקי המזרח הקדום,  כאשר לאדם אין יורש ביולוגי).   כדי לחזק את עמדתו זאת, מזכיר אברם לה' שהוא לא נתן לו זרע, דבר שעלול להתפרש כהאשמה, ואף יחזור בדבריה של שרי (ט"ז, ב'), משום שה' שולט בכל, גם בפריון.

כאשר חוזר אברם בפעם השנייה על הרעיון שבן ביתו (העבד) יירש אותו (פס' ג'), מתקן אותו ה' ומדגיש: "כי אם אשר ייצא ממעיך, הוא יירשך", כלומר לאברם יהיו ילדים ביולוגיים.  ה' מבקש מאברם לספור את הכוכבים, בידיעה ברורה שלא ניתן. במעשה סמלי זה,  הוא מראה לו שכמות צאצאיו תהיי ככוכבי השמיים = רבה ועצומה: "כה יהיה זרעך". בעקבות דברי ה', נאמר על אברם: "והאמין בה'" (פס' ו'), אך לא ברור מהמשך הפסוק: "ויחשבה לו צדקה" למי זה מיוחס ? יש כאן קושי תחבירי. האם אברם החשיב לה' את ההבטחה כצדקה, או שה' החשיב לאברם את האמונה בו כצדקה? 

_________________

ממשיכים לחפור:

החלופה שאברהם החשיב לה' את ההבטחה כמעשה צדקה מעוררת קושי דתי. וכי האדם מחלק ציונים לה'? לכן יש המעדיפים את החלופה שה' החשיב את האמונה בו כמעשה צדקה של אברהם.

 _________________

בפס' ז' מבטיח ה' לאברם שוב, מלבד שיהיה לו זרע, את הארץ, ארץ כנען. יכולתו של אברם לחשוב בגדול וקדימה מביאה אותו לכדי פקפוק בהבטחות ה': לרשת ארץ ולהוליד צאצאים, שכן אין לו ילדים כבר שנים רבות (שרי עקרה) וכן כי בארץ יושבים עמים כנעניים. דבר זה מביא אותו לשאול את ה': "במה אדע כי אירשנה?", כלומר לבקש הוכחות שההבטחה תתקיים. בנקודה זו נדמה כי ה' מבין שאברם נמצא בעמדה לא בטוחה, וכדי לסמל את ההבטחה, הוא מצווה עליו לבתר (=לחתוך לגזרים = לחתיכות) בעלי חיים: עגלה משולשת (בת 3), עז משולשת (בת 3), איל משולש (בן 3), תור וגוזל. 

_________________

ממשיכים לחפור:

שימו לב, יש שמפרשים שתור וגוזל הן שתי חיות שונות ויש שמפרשים שהמילים תור וגוזל פירושן ציפור תור בת כמה חודשים, כלומר גוזל. כמו הביטוי "בחור וטוב" שמתאר בעצם אדם אחד ולא שני בני אדם. ניתן לראות מחלוקת זו גם בציורים: ישנם ציורים שרואים בהם לצד החיות הגזורות, ציפור וגם גוזל (כאילו מדובר בשתי חיות נפרדות) וישנם ציורים המתארים ציפור אחת. 

_________________

ברית בין הבתרים מסומלת במעבר ה' על ידי  תנור העשן ולפיד האש בין הבתרים (פס' י"ז), מעשה סמלי המצביע על הבטחת הברית וחתימתה על ידי ה'.

 יש הרואים בפס' י"ב-ט"ז תגובת ענישה של ה' בשיטה של מידה כנגד מידה, על פקפוקו של אברם בהבטחותיו. אברהם שאל את ה' "במה אדע" (כיצד/מתי אדע שההבטחה תתגשם?), לכן ה' עונה לו באותם מילים "ידוע תדע"... (כאשר העם יתחיל לסבול תדע שהרכבת של הגאולה יצאה לדרך).

בתוך כך ניתן למצוא בהם שתי נבואות: אישית לאברם ('תבוא אל אבותיך בשלום ותקבר בשיבה טובה') ולאומית לצאצאיו ('גר יהיה זרעך בארץ לא להם'), כלומר ה' ישעבד את בני ישראל בידי עם זר למשך 400 שנים (בהמשך זה יתגלה כמצרים), שגם אותו יעניש ה'.

קטע זה מעורר קשיים תיאולוגים/שאלות דתיות

א.      מדוע ה' "מעניש" את בני ישראל להיות עבדים בארץ לו להם (במצרים)? במה חטאו?

ב.      מדוע ה' טוען שיעניש את מי שיעביד אותנו – אם זה רצונו – שנהיה עבדים בארץ זרה?

ג.       כיצד ה' רומז לאברהם שכרגע לא ניתן לגרש את הכנעניים כי כרגע הם לא חטאו מספיק? וכי אין להם בחירה חופשית? הם לא יכולים לבחור לא לחטוא גם בעתיד? למה כ"כ ברור לה' שהם יחטאו? ואם זה ברור לו – למה יש להענישם ולגרשם מהארץ?

פתרונות:

א.      זהו גמול דורות על חטאו של אברהם (חטאו בפרק זה/פרק יב/ ויש אומרים אף על חטאו בפרק ט"ז). לחילופין, זה לא עונש אלא תהליך הכרחי כדי שנתגבש לאומה ונדע להתמודד עם צרות. סבל זה לא בהכרח "עונש". (אלא זו ירידה לצורך עליה).

ב.      למצרים היתה בחירה חופשית. הם לא היו חייבים "להתנדב" לשעבד אותנו. ובכל מקרה, ה' לא פנה אליהם אלא הם עשו זאת מעצמם ואף הגזימו בחומרת הסבל והשיעבוד לעם ישראל.

ג.       לאדם פרטי יש בחירה חופשית אך לקבוצות יש גורל ידוע מראש.

בדברי אברם מצויות שתי שאלות ('מה תיתן לי?', 'במה אדע כי אירשנה?') והאשמה ('הן לי לא נתת זרע'), שניתן לראות בהן פקפוק לגיטימי המבוסס על הבנת המציאות בעיניים אנושיות, אך בה בעת למצוא בהן תקווה גדולה לקבל הבטחה שדברי האל יתקיימו במלואם אלא שהוא לא יודע מתי ורק רוצה סימן. כך גם ניתן להבין את המעשים הסמליים שעושה ה' (פס' ה', י"ז) לחזק את אברם שההבטחות יתגשמו בוודאות (כמו שבימינו עושים "לחיצת יד" כדי להדגיש שמתכוונים בוודאות למלא את ההבטחה).

מתיאור הסיום של הסיפור ניתן לזהות את גבולות "הארץ המובטחת" שנתן ה' לאברם, גדולים יותר מגבולות ישראל הנוכחית (מנהר פרת ועד הנילוס).

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 1 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות והערות להכוונה

א.2. שימו לב, שאלו "כיצד" ההתגלות היא תשובה לשאלת אברהם ולא "מה" התשובה בהתגלות לשאלת אברהם! שואלים כאן על אופן העברת המסר ולא רק על המסר עצמו!

ג.1. שימו לב, מה יקרה לכנעניים בעתיד ומה אנו אמורים ללמוד ממה שיקרה להם בגלל התנהגותם?

ג.2. כדי להקל על המענה על שאלה זו קראו את הסיכום של פרק יח.

 

רושמים במחברת:

מילים חשובות: מחזה (התגלות נבואית), ערירי (=ללא צאצאים), אל תירא (=אל תפחד), משולש (בן שלוש), לבתר (=לחתוך).

מונחים חשובים: ברית חד-צדדית, חוקי מזרח קדום, מעשה סמלי, קושי תחבירי/דתי, מידה כנגד מידה, בחירה חופשית

 

בראשית ט"ז

קישור לפרק

תקציר

מעשה אמיץ ואצילי שבו נוקטת שרי (שרה) מתגלה בהמשך כדבר שפגע בה ("בומרנג"). ניסיונה לגייס את אברם לצדה נכשל, וכשהיא לוקחת את השליטה בחזרה לידיה, היא פוגעת בהגר שפחתה המצרית, אשר בורחת למדבר מצרים מפניה. שם פוגשת הגר במלאך ה', המגלה לה את שעתיד לקרות לה ואף דורש ממנה לחזור להתענות תחת ידי גבירתה שרי, כדי שלא תישקף סכנת חיים לבן שבבטנה.

 

סיכום הפרק

 המבנה הספרותי של פרק זה הוא מבנה דרמטי.  פס' א' הוא פתיח לפרוזה (סיפורת) קלאסית - יש בו אקספוזיציה המציגה את הדמויות וכן את הרמז לבעיה/סיבוך/קונפליקט בהמשך העלילה. במצג הפתיחה מוצגים האדונים אברהם ושרה ולעומתם השפחה המצרית הזרה הגר. וכן רמז לסיבוך כי שרה עקרה.

בשל עקרותה של שרי היא מבקשת מאברם לבוא אל הגר (=לשכב עמה) "ולהיבנות ממנה", כלומר להביא ממנה בן (או לבנות באמצעותה משפחה). 

הגר היא השפחה המצרית של שרי, שסביר להניח כי ניתנה לה בזמן ירידתה עם אברם למצרים בתקופת הרעב (י"ב, ט"ז), ולפי חוקי המזרח הקדום אישה עקרה יכולה הייתה לדרוש משפחותיה להיכנס להיריון מהאדון ולמסור לגבירה את הילדים, שייחשבו כשלה (עבדים ושפחות נחשבו לרכוש של האדון והגבירה, וכך גם ילדיהם שנולדו בתקופת עבדוּתם). 

גם כאן הקשר בין אלוהים לפריון ולהולדה ברור למאמין: שרי בפסוק ב' מייחסת את העקרות לה' "עצרני ה' מלדת" כמו שאברם בברית בין הבתרים אמר לה' "הן לי לא נתת זרע" (ט"ו, ג'). 

_____________________

ממשיכים לחפור:

אברהם לא טען בפרק ט"ו שה' גרם לו להיות עקר אף שהאמין שהפריון הוא מה'. אברהם לא טען אצל מי הבעיה (אצלו או אצל שרה או אצל שניהם). שרה בטוחה שהבעיה רק בה, כי ה' הבטיח לאברהם בן ביולוגי, אולם ההבטחה היתה בלשון זכר יחיד. הוא לא אמר שיוולד לו בן משרה (כפי שיבטיח לו בפרקים י"ז וי"ח). לכן, מציעה לאברהם לבוא להגר (לשכב עם הגר) כדי לממש את ההבטחה האלוהית.

_____________________

אברם "שומע" את שרה. מקשיב ואולי מהנהן בהסכמה אך לא נוקט מעשה פיזי. לא לוקח את הגר לחדרו. זאת מתוך התחשבות בשרה (אולי הציעה זאת רק מנימוס או רק בגלל שכך היה מקובל במזרח הקדום). אך גם שרה מגלה רגישות כלפי אברהם ולכן לוקחת את שפחתה ונותנת אותה בצורה אקטיבית לאברהם. 

בפסוק ד כתוב:  "וַיָּבֹא אֶל-הָגָר, וַתַּהַר" מריבוי הפעלים ניתן להסיק כי היא נכנסת להיריון ממנו כבר בפעם הראשונה (ובלשון חז"ל "מביאה ראשונה"). אלא שכאן מתרחשת תפנית בעלילה - שינוי בהתנהגותה של הגר ויחסה לגבירתה: "ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה". מהרגע שמבינה הגר שהיא בהיריון מאברהם, היא מזלזלת בשרי וככל הנראה, לא מתנהגת לפי הוראותיה כימים ימימה. התנהגות זאת מביאה את שרי לכעס גדול ולהטלת האשמה על אברם. מחוסר אונים ותסכול שרה אומרת לאברהם  חֲמָסִי עָלֶיךָ (הפגיעה בי עליך = בגללך/אשמתך). שרה מטיחה באברהם: יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ - כלומר: ה' יעשה דין וצדק בינינו אם לא תפעל לפתור את הבעיה שנוצרה.  שרה דורשת מאברהם שיעמוד לצדה מול הגר אולם אברם מצדו אינו נוקט עמדה פעילה, ובאופן סביל אומר לשרי שתטפל בהגר בדרך לפי ראות עיניה  עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ = בדרך הנכונה לדעתך, שכן היא שפחתך ואת הממונה עליה. 

שימו לב לריבוי הכינויים: שרה מכנה את הגר כאשתו של אברהם ( וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה) ואילו אברהם מכנה אותה שִׁפְחָתֵךְ גם אחרי ששכב עם הגר. 

שרי מחליטה לענות את הגר עד שזאת בורחת למדבר.

_____________________

ממשיכים לחפור:

התנ"ך לא מפרט כיצד הגר מזלזלת בשרה ולא כיצד שרה מענה את הגר. זהו סגנון הסיפור המקראי, סגנון "אלפטי" (חסר), שנועד שהקורא ישלים את הפערים בעצמו. התנ"ך משמיט פרטים שאינם נחוצים לשם העברת המסר החינוכי של הסיפור. לא רלוונטי כיצד שרה פגעה בהגר, ממש כמו שלא רלוונטי כיצד רצח קין את הבל, היה עליהם לפעול ברגישות. 

_____________________

את השיא הדרמטי יפתור המלאך אשר יפגוש את הגר ויוביל ל"התרה" של הקונפליקט/סיבוך.

מלאך ה', הנשלח להושיע את הגר במדבר, הוא הוכחה נוספת לכך שה' מחויב לבריתו עם אברם, שכן הוא דואג לזרעו שבדרך. המלאך פוגש את הגר ליד המעיין במדבר, ובדבריו נמצאים רמזים שעשויים לסייע להגר להבין שהוא מלאך ה': הוא פונה אליה בשמה הפרטי (יודע מי היא ואף היכן היא עובדת/מהיכן היא ברחה, אך היא אינה יודעת מי הוא).

_____________________

ממשיכים לחפור:

שימו לב, המלאך שואל שאלה והיא מעוררת קושי דתי? וכי אינו יודע את התשובה? 

פתרון: זו שאלה רטורית שתפקידה שתודה באשמה שזה לא בסדר שברחה מהבית.

מזכיר את השאלות הרטוריות ששאל ה' את אדם וחוה בסיפור חטא עץ הדעת בבראשית ג'.

_____________________

 הוא מנבא לה צאצאים רבים שייצאו ממנה, מנבא על הבן שייוולד לאברם ולה וכן דורש ממנה לקרוא לו בשם ישמעאל (מדרש שם: כי ה' שמע את מצוקתה). הגר מתפלאת שמלאך ה' מתגלה אליה גם פה במדבר? ("הֲגַם הֲלֹום רָאִיתִי?") כי היא האמינה באלוהות מקומית ולא באלוהות אוניברסאלית. 

המלאך מברך את ישמעאל: הוא יהיה פֶּרֶא אָדָם (חסר מעצורים-יעשה מה שבא לו).  יָדוֹ בַכֹּל (יתעסק בכל דבר),  וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן (ישלוט בקרובים לו).  

הגר קוראת לבאר שעל ידה פגשה את המלאך "באר לחי רואי", מדרש שם: כלומר הבאר לה' (היא מכנה את ה' בשם "חי") שראה אותה ואת המשבר שלה, ולאחר מכן חוזרת להתענות תחת גבירתה, כמצוות המלאך, ויולדת את ישמעאל לאברם, בהיותו בן 86 שנים.

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 2 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות/הערות להכוונה

א1, שימו לב, לא מספיק לרשום כי היא עקרה צריך להסביר מה היא רצתה וכיצד הפתרון שלה יפתור את הבעיה.
א2, תשובה זו יש לענות לאחר לימוד פרק כ"א.
ב1, שימו לב, יש להתייחס רק לפסוקים ג-ה ולא למסופר בפסוק ו'!
ב2, הסתייגות=אי הסכמה. יש להציג במה הוא מגלה כלפיה הזדהות אולם מצד שני במה הוא חולק עליה
ג1. יש לענות על שאלה זו לאחר לימוד פרק יח. (עולה בקנה אחד = תואם/דומה).
ג2. כל תשובה מבוססת תתקבל. יש לתאר התנהגות אחת הדמויות ואז לציין מה מעורר בה הזדהות.

רושמים במחברת

מונחים חשובים: אקספוזיציה, חוקי מזרח הקדום, ריבוי פעלים,  ריבוי כינויים, קושי דתי, מדרש שם, אלוהות מקומית/אוניברסאלית (מבנה/שיא דרמטי, קונפליקט/סיבוך, התרה, שאלה רטורית, סגנון אליפטי).
מילים חשובות:  אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה,  וַיָּבֹא אֶל-הָגָר, וַתַּהַר,  וַתֵּקַל,  חֲמָסִי עָלֶיךָ, יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ , פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, יִשְׁכֹּן,  הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי? 

בראשית י"ח

קישור לפרק

תקציר

חלק א: אברהם ושלושת האורחים

בפרק הקודם סופר ששמו של אברם שונה לאברהם וכי אברהם עשה בעצמו לעצמו ברית מילה בגיל 99. כעת מסופר שה' ו/או אורחים/מלאכים מתגלים לאברהם ואברהם מתואר כ"אות ומופת" (=דוגמה/מודל להתנהגות טובה) למכניס אורחים מושלם. במהלך הביקור/חלום נבואי – המלאכים מבשרים לו על מועד לידת יצחק (כעת חיה = בעוד שנה) וששרה ששומעת את השיחה מבעד לאוהל היא צוחקת על כך (ה' כועס על כך אך היא לא מודה באשמה ולא מתנצלת על כך (כמו חווה).

חלק ב: הויכוח על סדום ועמורה
לאחר שהאורחים/מלאכים הולכים ה' מודיע לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה (כדי לבחון את תגובת אברהם? כדי שאברהם יתפלל בעדם?) ואברהם מוחה על כך ומנהל פולמוס (ויכוח) תקיף מאוד מול ה' במהלכו אברהם מאשים את ה' שהוא לא אלוהי צדק (אם הוא הורג צדיקים ורשעים כאחד (כלומר מעניש ללא קשר להתנהגות)). לאחר הדיון הארוך במהלכו ה' התחייב לא להשמיד את סדום ועמורה אם יש שם צדיקים (=גמול קיבוצי חיובי), אברהם נכנע כי מסתבר שאין שם אפילו לא עשרה צדיקים (אלא רק צדיק אחד בלבד בסדום – לוט – שה' שולח את המלאכים כדי להצילו – כפי שנלמד בפרק הבא).

סיכום הפרק

חלק א: אברהם ושלושת האורחים

מי וכיצד פונה לאברהם?

הפרק פותח במילים "וַיֵּרָא (=התגלה) אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (ליד חברון); וְהוּא (אברהם) יֹשֵׁב פֶּתַח (בכניסת) הָאֹהֶל כְּחֹם (בשיא החום של) הַיּוֹם. אולם, קיים  קושי: לא כתוב מה ה' אמר לו בהתגלות זו. מיד בפסוק הבא מתחיל לכאורה סיפור חדש לפיו לאברהם מגיעים שלושה אורחים, שנאמר: וַיִּשָּׂא (הרים) עֵינָיו, וַיַּרְא (=ראה) וְהִנֵּה  (=לפתע) שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו (=עומדים לידו/מולו). אז מה קרה באותו יום בשיא החום? ה' התגלה לאברהם או שבאו אליו אורחים (או גם וגם)?

פתרונות: לפי הגישה הביקורתית לחקר המקרא יש כאן שילוב של שני סיפורים שנכתבו ע"י אנשים שונים בתקופות שונות. סיפור אחד מתאר התגלות (שהמשכה בהמשך הפרק כשאברהם מנהל ויכוח עם ה' על סדום ועמורה) וסיפור אחר מתאר אירוח במהלכו אברהם מתבשר על מועד הולדת בנו.

לפי הגישה המסורתית (שכל התורה נכתבה/נערכה ע"י כותב/עורך אחד בלבד) – ההתגלות של ה' לאברהם היתה ע"י האורחים/מלאכים/שליחים שבישרו לו את מועד לידת יצחק והודיעו לו על השמדת סדום. לפי פירוש מסורתי אחר, אכן ה' התחיל להתגלות אליו, אך ההתגלות נקטעה בגלל הכנסת האורחים ומכאן למדו חז"ל שהכנסת אורחים עדיפה!

 

אברהם כמכניס אורחים:

בפסוקים ב'-ח' אברהם מתגלה כאדם חרוץ נמרץ ונדיב וזאת למרות שיתכן והוא סובל עדיין מהכאבים של ברית המילה (לפי המדרש "כחום היום" פירושו ביום שהחום עולה בגלל הברית מילה כלומר ביום השלישי לברית המילה).

כיצד אנו מגלים את המאפיינים הפנימיים (או- מאפיינים עקיפים) של אברהם בטקסט? לא כתוב עליו בצורה ישירה "אברהם החרוץ והנדיב" אלא בצורה עקיפה מגלים זאת באמצעות ריבוי הפעלים והמילה המנחה מהר, המתארים את הפעולות הרבות שאברהם עושה בעצמו בזמן קצר כלומר מתארים אותו כזריז וחרוץ. הוא לא נותן לעבד (נער/שליח/עוזר) שלו לחפש עגל להאכיל את האורחים כי חושש שהעבד יקח את הדבר הראשון שימצא אלא מחפש בעצמו.

 _______________________

ממשיכים לחפור:

האם מותר לאכול לפי התורה בשר וחלב?

לפי פרשנות חז"ל לפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" אסור לאכול יחד מאכלי חלב ובשר. בסיפור אברהם מציע לאורחים/שליחים/מלאכים חמאה ובשר וניתן להציע לכך כמה סיבות אפשריות: א) הם לא יהודים ולכן מותר להם בשר וחלב. ב) גם ליהודים התורה עדיין לא ניתנה וטרם נאסר אכילת בשר עם חלב. ג) זה רק חלום נבואי ומדובר במלאכים ולא בבני אדם. ד) הוא קודם הגיש חמאה ורק אח"כ בשר והם לא אכלו זאת יחד.

  _______________________

אברהם כמנהל משא ומתן:

כישורי המשא ומתן של אברהם מתגלים כבר בחלק הראשון של הפרק. אברהם יודע שאנשים זרים לא ירגישו נעים להיכנס לאדם זר ולאכול אצלו סעודת מלכים ולכן הוא פונה אליהם בהדרגתיות. מדבר (מציע) מעט אך עושה הרבה - כדי שהם לא יסרבו להיכנס לביתו לאכול.

 

ה' כמשכין שלום בין בני זוג:

למרות ששרה צחקה שהיא תלד, כי גם היא וגם בעלה "זקנים" מידי בשביל לעשות ילדים. ה' לא אומר לאברהם ששרה צחקה גם בגללו כדי לא לצערו. מכאן למדו חז"ל ש"משנים את האמת (ולא אומרים את כל האמת) מפני דרכי שלום". בגלל ששרה צחקה קוראים ליצחק יצחק = מדרש שם. שימו לב, גם בפרק הקודם (פרק י"ז) סופר שאברהם גם צחק כאשר ה' בישר לו על הולדת יצחק - לכן זהו מדרש שם "כפול".

 

חלק ב: הויכוח על סדום ועמורה

ה' כשופט צדק:

לפני שה' מכריע בנוגע לגורל סדום ועמורה – הוא מחליט "לרדת" לבדוק מה קורה פה למטה. הַכְּצַעֲקָתָהּ?? האם אכן הצעקות/זעקות מוצדקות?? יש בכך קושי תיאולוגי (דתי): וכי ה' לא יודע הכל? הוא לא רואה הכל? הוא לא נמצא בכל מקום? למה הוא צריך לרדת ולראות? הפתרון: זה נכתב כך כדי להעביר מסר: התורה מלמדת אותנו שלפני שמקבלים החלטות צריך לבדוק בעצמך את העובדות ולא להסתמך על צעקות או שמועות. פתרון נוסף: "דיברה התורה בלשון בני אדם" - התורה מתארת את ה' בצורה שנוכל להבין כדי להיות בהירה וכדי להעצים את האפקט הסיפורי. 

 

למה נבחר אברהם להיות "אבי" האומה שלנו?

מאז פרק י"ב לא ברור למה דווקא אברהם נבחר לתפקיד זה. כעת ה' אומר "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אומנם בפרק ט"ז שרה ואברהם לא נהגו כראוי בהגר שנכנסה להריון מאבהם, אולם ה' צופה כי יחנך את בניו לעשיית צדק. כלומר, בשונה מנוח שנבחר בגלל מה שעשה עד לרגע הבחירה בו (להיות אבי האנושות לאחר המבול) אברהם נבחר להיות אבי האומה בגלל מה שה' מצפה/יודע שיעשה לאחר שבחר בו – לאחר שיוולדו לו ילדים שימשיכו את דרכו.

 

הויכוח על סדום ועמורה

לאחר שירד כביכול לבדוק האם אנשי סדום ועמורה אכן חוטאים (אכן השחיתו=קילקלו את דרכם) כפי שהצעקות מלמטה מגיעות אליו, הוא מודיע לאברהם על כוונתו להשחית (=להשמיד) את סדום ועמורה. 

מדוע ה' משתף את אברהם?

ה' שואל את עצמו שאלות רטוריות:  הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה - אני מסתיר מאברהם מה שאני מתכנן לעשות עם סדום ועמורה? והוא מקשה על עצמו, הרי:  וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי (=עם) גָּדוֹל וְעָצוּם? הרי אברהם הולך להיות דמות חשובה - איך אסתיר ממנו דבר כזה? וכן, מוסיף וטוען לעצמו: וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ - הרי התפקיד שלו הוא שכולם יהנו בזכותו - כלומר רומז על תפקיד הנביא/מנהיג - להגן על החוטאים וגם על עמים אחרים.

אברהם יוצא נגד תפיסת הגמול של גמול קיבוצי וטוען שזה חוסר צדק ולכן דורש גמול אישי בלבד. בהמשך יטען, אם כבר גמול קיבוצי, אז גמול קיבוצי חיובי (להציל את כולם) ולא שלילי (להשמיד את כולם). כלומר: הוא לא רק תוקף ומתלונן כמו איוב, אלא בשונה מאיוב, הוא מבקש מה' אם כבר נוקטים בגמול קיבוצי אז להציל את הרשעים בזכות הצדיקים ולא להעניש את הצדיקים בגלל הרשעים. כלומר, נותן לה' לבחור בין שתי אופציות: או גמול אישי או גמול קיבוצי חיובי. מה שיבחר מקובל על אברהם.

הויכוח מתחיל מדרישה קלה – לוותר לכולם בזכות 50, אך הולך ומקצין בצורה הדרגתית עד שאברהם נעצר כאשר מבקש להציל את כולם בזכות 10 אנשים בלבד. לבסוף, אברהם "נכנע" ומבין שאין צדיקים בסדום ולכן הדין שנגזר על העיר הוא גמול אישי לכל אחד ואחד מהחוטאים הרבים.

אברהם מודע לכך שהוא אולי מדבר בחוצפה, לכן הוא מנסה לרכך את הפניה שלו באמצעות מילים המביעות הכנעה וענווה, למשל:
 וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר = אני חשוב כמו אבק = אני כלום.
 וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹונָי וַאֲדַבֵּרָה = אל נא תכעס שאני מדבר.
וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם = אומר רק עוד משהו אחד.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 1 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות/הערות להכוונה

סעיף א - כתוב במפורש בסיכום

סעיף ב - שימו לב שאברהם מעלה טענות סותרות. פעם תומך בסוג גמול א' ופעם בסוג גמול ב'.

סעיף ג 1 - אברהם תומך בחלופה שלישית. 

סעיף ג2 - כתוב במפורש בסיכום

רושמים במחברת:

מילים חשובות: וירא, והינה, ניצבים, כעת חיה, גוי, הכצעקתה  

מונחים חשובים: הדרגתיות, ריבוי פעלים, מילה מנחה, מדרש שם, גמול קיבוצי, גמול קיבוצי חיובי/שלילי, גמול אישי, תפקיד המנהיג/נביא. 

בראשית כ"א

קישור לפרק

תקציר

הפרק מחולק לשניים (אך מטעמי נוחות נחלקו לשלוש):

בחלק הראשון מסופר בשעה טובה ומוצלחת על לידתו של יצחק בנם של שרה בת ה90 ואברהם בן ה100. אך בחלק השני, לאחר שיצחק נימול ואף נגמל (מהנקה) ומתחיל להשתעשע עם אחיו למחצה - ישמעאל, מתערבב כאב לב גדול בשמחה הגדולה של המשפחה. שרה דורשת מאברהם לגרש מהבית את ישמעאל בנו בכורו שנולד לו מהגר (כהצעתה (בפרק ט"ז)) אך ה' אומר לו להקשיב לשרה ולא להיות עצוב כי יצחק ולא ישמעאל יהיה הבן הממשיך שלו. בדומה לפרק ט"ז, שוב הגר נקלעת לצרה (מוות בצמא) ושוב מלאך ה' מציל אותה.

בחלק השלישי של הפרק – בדומה לסכסוך עם עבדי לוט (פרק יג), אברהם שוב נקלע לסכסוך על שטחי מרעה. הפעם מול עבדי מלך פלישתים. הם נשבעים בבאר שבע לסיים את הסכסוך בדרכי שלום ובלי מלחמות וכורתים הסכם שלום.

סיכום הפרק

חלק א – הולדת יצחק – פסוקים א-ח

בפסוק א' מסופר שה' "פקד" (=זכר) את שרה כאשר "אמר" (=כפי שרצה/הבטיח). ואז יש חזרה על מסר זה "ויעש ה' לשרה כאשר דיבר". כלומר יש כאן "תקבולת נרדפת" שמעידה על סגנון כתיבה/ז'אנר ספרותי מסוג "שירה (מקראית)" (כלומר, לא סתם דיווח "פרוזאי" בשפה פשוטה וקרה) בגלל שמדובר במאורע חגיגי וכן בנס על טבעי (שאישה יולדת בגיל 90). (תקבולת נרדפת- כאשר אותו דבר מופיע פעמים פעם אחת אחרי השניה)

המילה שרה חוזרת בפסוקים א-ג 4 פעמים מטרת המילה המנחה – להדגיש את הנס / פלא בהולדת יצחק בגיל כה מופלג של שרה ואברהם.

בפסוק ד' מסופר כי אברהם ביצע ביצחק ברית במילה בגיל 8 ימים כפי שה' ציווה אותו בפרק י"ז כפי שמקובל בהלכה היהודית עד ימינו אנו. יחד עם זאת, נציין כי במסורת היהודית נהוג לקבוע את השם לאחר ביצוע ברית המילה ולא לפני כן. הסיבה להבדל – כי במקרה זה השם נקבע מראש (ע"י ה' בגלל שאברהם צחק כשה' בישר לו על כך ששרה תלד עבורו בן).

ניתן לשאול – מדוע מבצעים טקס זה בתינוק בן 8 ימים ולא בגיל מבוגר יותר? מדוע לא מבקשים את ההסכמה שלו? כמובן שניתן לשאול מדוע הברית היא באיבר כה אינטימי ולא באוזן או באף?

ניתן להציע לכך כמה הסברים: למשל, כדי להעביר לתינוק מסר שהעובדה שהוא יהודי "נכפית" עליו והוא לא יכול לברוח מזה גם אם ימיר את דתו. כמו כן, כאשר האב מל את בנו למעשה הוא מבטא הסכמה עם מה שנעשה לו כשהיה תינוק. הברית נעשית דווקא במקום אינטימי כי היא נועדה לך גם כשאתה נמצא לבד עם עצמך ואיש לא רואה אותך. זה לא נועד לשמש לראווה ולגאווה אלא משהו פרטי בינך לבין ה'.

בפסוק ו' שרה אומרת "צחוק עשה לי ה'". כיצד יש לקרוא/לפרש את דבריה?

מצד אחד אפשר לפרש זאת כתלונה – שהיא מתלוננת שצוחקים ממנה שבגילה היא מניקה.

מצד שני ניתן לפרש זאת כהודיה לה' – שגרם לה לשמחה שזכתה להניק למרות גילה המופלג.

איזה פירוש ניתן לבסס לפי פסוק ז'?

בפסוק ז'  נאמר "מי מילל לאברהם הניקה בנים שרה" – מי ציפה בכלל שיהיה בן לאברהם ושאני אניק? כלומר: לפי פסוק ז' פסוק ו' זה הודיה ולא תלונה.

בפסוק ח' נאמר שיצחק "נגמל" כלומר סיים לינוק. כלומר הוא בסביבות גיל שנתיים-שלוש. ורק אז אברהם עושה "משתה" (סעודת הודייה). אולם, לא מסופר שהוא מביא קורבן תודה לה' אלא רק חוגג עם מכריו. לפי המדרש, השטן קטרג (התלונן) על כך וה' אמר לו שאברהם לא צריך להביא לו קורבן כי הוא יודע שהוא מוכן להקריב עבורו אפילו את יצחק. ניסוי שהשטן דרש מה' לממש – כפי שנקרא בפרק הבא (על הניסיון של "עקדת יצחק").

 

חלק ב – גירוש ישמעאל והגר – פסוקים ט-כא

בפסוק ט' שוב מוזכר הפועל "צחק" ושוב בהקשר שלילי. שרה מגלה שישמעאל "מצחק" עם יצחק.

מה רע בכך? ישנם מספר הסברים: לצחק = לבצע פעולות של עבודה זרה. לצחק = לשחק משחקים בעלי אופי מיני (כמו בפרק י"ט). לצחק = להיות קל דעת (לזלזל ולצחוק על דברים שנאמרים לך).

לכן, בפסוק י' שרה דורשת מאברהם (הפעם לא רק מבקשת או מתלוננת כפי שהיה בפרק ט"ז), לגרש את הגר כי לא מוכנה שנער כזה יתחלק בירושה עם יצחק בנה. כלומר, לא מפריע לה רק שישמעאל מתנהג לא יפה ועלול להשפיע לרעה על יצחק אלא מפריע לה בכלל עצם הרעיון שהוא יקבל חלק בירושה.

ע"פ הממצאים הארכיאולוגיים, בחוקי המזרח הקדום היה חוק לפיו אם גבירה (אשת האדון) לא רוצה שהבן של השפחה שלה יתחלק בירושה עם בניה הביולוגיים עליה לשחרר את השפחה ובנה לחירות.

שאלת עמדה/חשיבה/עמ"ר: האם לדעתך שרה נהגה כראוי?

מצד אחד: כן – פעלה כפי שהתיר לה החוק במזרח הקדום.

מצד אחר: לא – זה שמותר לה לפי החוק לשחרר את השפחה ובנה זה לא אומר שזה מוסרי. היא גרמה בכך לישמעאל לחיות ללא אביו הביולוגי אברהם.

 

בפסוק י"א אברהם מביע צער.  וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.בשונה מהשתיקה שלו בפרק ט"ז (אז הגר היתה בהריון וישמעאל עדיין לא נולד). הפעם לאברהם קשה רגשית מנטישת הגר ולמעשה מנטישת בנו. אך בפסוק י"ב ה' מתגלה אליו ואומר לו לשלוט ברגשות ומיידע אותו שהבן הממשיך שלו יהיה יצחק ולא ישמעאל.

שאלת עמדה/חשיבה/עמ"ר: האם לדעתך ניתן לצוות על רגשות? אפשר לומר לאדם לא להיות עצוב?

מצד אחד: לא – כי זה לכאורה בלתי נשלט וזה רגש טבעי לחלוטין.

מצד אחר: כן – כי רגש זה תמיד תוצאה של פרשנות. כשמפרשים משהו בצורה שלילית יש רגש שלילי ושמפרשים משהו בצורה חיובית יש רגש חיובי.

 

בפסוק י"ד מסופר שאברהם קם בבוקר ונותן להגר לחם וכלי למים והיא הולכת ומתבלבלת בדרכה במדבר. התנ"ך הוא בעל סגנון "אליפטי" (חסר) הוא לא מפרט את הרגשות של הגר וישמעאל כי התנ"ך איננו ספר קריאה / איננו טלנובלה אלא ספר חינוכי והוא מתמקד רק בפרטים שמקדמים את העלילה מבחינה חינוכית.

בפסוקים טו-טז מסופר שהגר לא רוצה לראות את בנה גוסס ומת ולא לשמוע את הבכי שלו ולכן היא מניחה אותו במרחק רב ממנה "כמטחווי קשת" (=במרחק של חץ שנורה מקשת).

בדומה לפרק ט"ז שוב מתגלה אליה מלאך ה' ושוב מציל אותה והיא מגלה/רואה היכן יש באר.

כמו כן, שוב יש הסבר/מדרש שם לישמעאל. אלא שהפעם לילד קוראים ישמעאל כי ה' שמע את הבכי שלו ואילו בפרק ט"ז כי ה' שמע (=שם לב) לסבל של הגר אימו.

 

שאלת עמדה/חשיבה/עמ"ר: האם לדעתך אברהם הפקיר למוות את הגר?

מצד אחד: כן – כי אם לא היה מתגלה אליה מלאך בנה היה גוסס ומת מצמא

מצד אחר: לא –ה' הבטיח לו שיצא מישמעאל גוי גדול, כך שסמך על ה' שידאג לו ובעקיפין גם לה. 

כמו כן, אברהם לא תכנן שהיא תתבלבל בדרך ושיגמרו לה המים לפני שהגיע לבאר. למרות שהתבלבלה למעשה היא היתה קרובה לבאר אלא שהיא זו שלא שמה לב לכך (עד שהמלאך לא הרגיע אותה לא "נפקחו עיניה" (היא לא שמה לב/לא הבינה שיש שם מים)) כי נלחצה מהמצב (שבנה גוסס מצמא)).

 

בפסוק כ' מסופר שישמעאל הפך ל"רובה קשת". יש טוענים שזה מידה כנגד מידה על כך שאימו נאלצה להתרחק למרחק של חץ שנורה מקשת. כלומר, בגלל שהיא נאלצה להתרחק ממנו מרחק זה, הוא הפך לאיש מלחמה שמשתמש דווקא בכלי זה.

 

חלק ג – הברית עם מלך פלשתים פסוקים כב-לד

הפרק מסתיים בכך שאברהם ואבימלך מלך פלשתים ושר צבאו מבקשים לכרות ברית שלום עם אברהם. הדבר מעיד על התגשמות הנבואה בפרק י"ב על כך שאברהם יהיה בעל שם גדול אדם בעל מעמד חשוב.

אברהם (בשונה מפעמים קודמות) מרגיש ביטחון עצמי ובוחר להעיר ולנזוף בעבדי המלך שגנבו את בארותיו (השתלטו עליהם). אולם המלך התכחש ואמר שלא ידע על כך.

כדי לכרות ברית הם אברהם נותן לאבימלך 7 כבשים (=מספר סימלי/נוסחאי/טיפולוגי) והם נשבעים שהבאר היא של אברהם ושלא יפגעו אחד בשני.

מהו מדרש השם הכפול של באר שבע?

1.      כי במקום זה נשבעו אברהם ואבימלך מלך פלישתים

2.      כי כרתו ברית באמצעות 7 כבשים.

 

מי קבע את השם באר שבע למקום זה?

לפי הגישה הביקורתית– במקומות שונים בספר בראשית מסופר דעות שונות מי קבע את השם של באר שבע כי התורה נכתבה לפי גישה זו ע"י אנשים שונים עם דעות שונות.

לפי הגישה המסורתית– מקום יכול לקבל כמה פעמים את אותו שם (או שמות שונים) בגלל נסיבות שונות שמעניקות לו את השם הזה מחדש כל פעם בגלל אירוע אחר שהתחרש והעניק משמעות נוספת/אחרת לשם.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 1 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות/הערות להכוונה

א1, שימו לב שיש להתייחס לשני אלמנטים. גם מה מה הסיבה שאומרת לאברהם מדוע לא רוצה שישמאל ישאר בבית, וגם הסיבה שבגללה בכלל פנתה לאברהם לאחר שראתה מה ישמעאל עושה.
א2 וכן סעיף ב', כתוב במפורש בסיכום
ג'1 יש להתייחס למצבה הנפשי
ג'2 יש להסביר כיצד הבעיה נפתרה הרי המלאך לא גילה לה היכן המים
 

רושמים במחברת:
מילים חשובות: פקד (זכר), מילל (אמר/חשב), נגמל (הפסיק לינוק), כמטווחי קשת (כמו מרחק של חץ שנורה מקשת), נפקחו עיניה (שמה לב)

מונחים חשובים: תקבולת נרדפת, שירה (מקראית), נס על טבעי , מילה המנחה, חוקי המזרח הקדום, סגנון "אליפטי" (חסר), מידה כנגד מידה, מספר סימלי/טיפולוגי, מדרש השם הכפול, הגישה הביקורתית/מסורתית

בראשית כ"ב

קישור לפרק

תקציר

ה' מעמיד את אברהם בניסיון הקשה מכל – מצווה עליו "לעקוד"(לשחוט) את בנו ולהקריבו בהר המוריה.

אברהם מציית לה' אך ברגע האחרון בעודו מניף את המאכלת (את הסכין) כדי לשחוט את יצחק מתגלה אליו מלאך ה' שעוצר אותו ומראה לו איל (כבש ממין זכר) אותו יש להקריב במקום יצחק.

סיכום הפרק

לפני שנתחיל ללמוד את הפרק, נפתח בשאלת עמדה/חשיבה/עמ"ר: האם לדעתך זה לגיטימי (מקובל) שהורה יקריב את חיי בנו על מזבח האמונה שלו? האם לדעתך אברהם היה צריך להתנגד לניסוי? האם אברהם הצליח או למעשה נכשל כאשר הסכים ללא כל ויכוח להרוג את בנו החף מפשע?

 

פסוק א' תפקידו הספרותי הוא "כותרת" לפרק. הוא למעשה מגלה (עושה "ספויילר") שמדובר בסך הכל ב"ניסוי" ולא בציווי אמיתי.

מדוע התורה מגלה/רומזת לנו כבר בתחילת הפרק את הסוף (שזה רק "מתיחה"/"בדיקה")?

ניתן להציע כמה הסברים: למשל, שממילא כולם מכירים את הסוף ותפקיד הכותרת בסה"כ ליידע אותנו היכן מתחיל הסיפור. הסבר אחר – כדי להדגיש לנו שאין ללמוד ממקרה זה כאילו חס ושלום יש אידיאל או ציווי להוציא להורג את הילדים שלנו. פירוש נוסף ונועז מציע שלמעשה יש כאן רמיזה עדינה שלמעשה אברהם בחן את ה' ולא ה' את אברהם.

 

ה' פונה לאברהם – קורא לו בשמו אברהם ואברהם מגיב במילה "הינני" (=אני כאן למענך) כלומר מוכן לעשות כל מה שתדרוש.

בפסוק ב' (כמו בפרק י"ב פסוק א) ה' פונה לאברהם בהדרגתיות – מהקל אל הכבד – ומצווה עליו לקחת את בנו היחיד והאהוב את יצחק ולעקוד אותו. וכמו בפרק י"ב גם הפעם ה' שולח את אברהם למקום בלתי ידוע "אל אחד ההרים". אך בשונה מפרק י"ב הפעם אברהם נדרש להתנתק בצורה בלתי הפיכה מעתידו ולא מעברו. חמור מכך, בפרק זה ה' פוגע בהבטחתו שיצא מאברהם גוי גדול.

כמו בפרק הקודם, גם הפעם אברהם משכים (קם מוקדם) בבוקר ולא מתמהמה (לא מושך זמן).

 

מדוע אברהם לא דוחה קצת את ביצוע המשימה? מדוע לא מנסה להרוויח עוד כמה דקות לפני שחיטת יצחק?

הוא קם מוקדם בבוקר: 1) כי לא הצליח להירדם בלילה / כי רצה לסיים את הסיוט. 2) כי לא רצה ששרה תתעורר ותשאל מה קורה ותצווה עליו "אל תשלח ידך אל הנער!!". 3) כי רצה כמו במקרים נוספים לבצע מייד. זריזות=חריצות. איטיות=עצלות.

מלבד ההשכמה בבוקר, גם סדר הפעולות שעושה אברהם מעידים על סערת הרגשות שלו: הוא קודם קושר את החמור ורק אח"כ מבקע את עצי העולה. הסדר היה צריך להיות הפוך אך הוא כנראה נסער/נרגש לקראת האירוע.

יחד עם זאת, העבודה שהוא מבצע את הפעולות בכוחות עצמו, ולא מטיל את ההכנות על המשרתים שלו, מעידה על המסירות ואהבת ה' של אברהם. שאדם עושה דברים בעצמו זה  מעיד על איכפתיות ואהבתו לדבר שהוא עושה. כמו שדאג בעצמו לבחור איזה עגל יבשל העבד לאורחים שלו בפרק י"ח (ולא אמר לו תביא מה שבא לך).

בפסוקים ג-ה מסופר שאברהם יוצא לדרך עם יצחק ונעריו (משרתיו) אך כשהם מתקרבים למקום שה' רצה שתבוצע העקדה הוא אומר לנערים (משרתים/עבדים) להישאר והוא ממשיך לבד עם יצחק.

אברהם אומר לנערים שימתינו עד שיצחק והוא ילכו יתפללו ויחזרו.

מדוע אברהם משקר? מדוע הוא אומר שיצחק יחזור? הרי אברהם מתכוון לשחוט אותו??!

1) כי לא רצה לגלות ליצחק לפני כולם אלא כשהם לבד. 2) אולי זה מה שקיווה שיקרה – שה' יעצור בעדו ברגע האחרון. 3) לפי חז"ל "ניבא ולא ידע מה ניבא" = לפעמים יוצאות לאדם מילים מהפה וזה למעשה נבואה של ה' רק שהוא לא יודע בשלב זה שזו נבואה.

 

בפסוק ו' יש פירוט של האביזרים שקשורים להקרבת הקורבן: וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.

אולם, כאשר בפסוק ז' יצחק חוזר על הפריטים, הוא משמיט את אחד מהם. לפי אחד הפירושים, הסיבה להבדל (להשמטה) היא שהוא לא מסוגל לציין את השם של כלי הרצח – הוא לא מסוגל לומר את המילה "מאכלת" (סכין שחיטה) כי הוא חושש שהוא ה"כבש" לעולה.

בפסוק ח' אברהם עונה ליצחק מענה "דו משמעי" – ש"ה' יראה לו השה לעולה בני".

פירוש אחד: ה' יראה לנו בהמשך – נמצא איזה כבש ונקריב אותו (כפי שקרה בפועל)

פירוש שני: אתה ה"שה" לעולה בני היקר.

שימו לב, כי צמד המילים המנחות "אבי" ו"בני" חוזרות כמה פעמים כדי להדגיש את הקרבה הרגשית בין השניים.

למרות החשד של יצחק שהוא ה"שה" כי אין "שה" (כבש) אחר חוץ ממנו – הוא ממשיך ללכת עם אברהם ולכן יש "חזרה" על המוטיב החוזר "וילכו שניהם יחדיו" כדי להדגיש שלמרות החשד הם ממשיכים ללכת כאיש אחד בלב אחד.

 

בפסוקים ט-י מגיע השיא הדרמטי– אחרי שאברהם בונה מזבח מאבני המקום, מניח את העצים שהביא מראש (כי לא ניתן להשתמש בענפים טריים), הוא "עוקד" (=קושר את ידיו ורגליו כדי שלא יזוז) ומניף את הסכין כדי לשחוט את יצחק.

בפסוק יא-יב מלאך ה' קורא לאברהם ושוב מופיעה, בפעם השלישית, המילה המנחה "הנני"

בפעם הראשונה נאמרה לה', בפעם השנייה ליצחק וכעת בפעם השלישית שוב למלאך ה'.

יש מפרשים שתפקיד המילה המנחה להדגיש את הקונפליקט שהיה שרוי בו אברהם (בין ה' לבנו) ואת ההכרעה שלו בסופו של דבר (לטובת ה'!) לכן בפעם השלישית מילה זו נאמרה למלאך ה'.

 

לאחר שהמלאך קורא לאברהם הוא עוצר בעדו ואומר לו (אולי את מה שפחד ששרה תגיד לו) "אל תשלח את ידך אל הנער" והוא מוסיף (=כפילות) ומדגיש "אל תעש לו מאומה" (אל תעשה לו כלום!) כלומר שלא תשפך אף טיפת דם (לפי מדרש חז"ל אברהם רצה מאוד להוכיח את נאמנותו וביקש לפחות לעשות איזה פצע קטן ליצחק).

כיצד מדרש חז"ל פותר את הקושי התיאולוגי (דתי)  שמתעורר בניסיון העקדה?

הקושי התיאולוגי הוא מדוע ה' בוחן את אברהם? ה' לא יודע מראש מה תהיה התוצאה?

הפתרון לפי המדרש הוא שמטרת הניסוי היא להראות לאברהם שמגיע לו השכר הרב שהוא זוכה לו כי היה מוכן להקריב את היקר לו מכל.

 

בפסוק י"ב ה' אומר לאברהם "עַתָּה (לכן) יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה"

פסוק זה מעורר קושי תיאולוגי. וכי לפני כן ה' לא ידע שאברהם צדיק?

ולמעשה ניתן לענות שוב את אותה תשובה שענינו לעייל.

 

בפסוק י"ג מסופר שאברהם נושא עיניו ורואה אַיִל (=כבש ממין זכר) והוא מקריבו במקום יצחק.

בפסוק י"ד מסופר שאברהם קורא למקום "ה' יראה" = מדרש שם (מדוע נקרא בשם זה). 

בסיום פסוק י"ד יש תחיבה של הערת עורך: " אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה", פירוש: הכותב מסביר לכן בימינו קוראים להר המוריה בשם זה ולא בשם מוריה.

לפי הגישה הביקורתית – זו הוכחה שהתורה לא נכתבה בתקופת משה כי ההר היה נקרא הר ה' רק מימי שלמה המלך לאחר שבנה שם את בית המקדש.

לפי הגישה המסורתית – מאז ימי אברהם קוראים להר המוריה הר ה' (כמו שמימי אברהם קראו בשמות נוספים למקומות נוספים), ולכן ה' אמר לדוד ולשלמה לבנות לו את בית המקדש דווקא במקום זה.

 

בפסוק ט"ו מסופר שהמלאך שוב פונה לאברהם והפעם הוא גם מברך אותו (בברכות דומות לברכות שה' ברכו בפרקים י"ב וט"ו).

לפי הגישה הביקרותית – יש כאן תיאור נוסף של התגלות שניה/נוספת כי התורה נכתבה ע"י כותבים שונים עם דעות שונות וכל אחד טען שהמלאך אמר משהו אחר לאברהם בהר המוריה.

לפי הגישה המסורתית – המלאך מתגלה פעם שניה כדי להוסיף ולברכו אחרי שהקריב את הקורבן במקום יצחק. כלומר, המלאך בשלב ראשון פונה אליו ועוצר בעדו ורק אחר לאחר שהקריב איל (כבש ממין זכר) רק אז מברך אותו בברכות.

 

בפסוק י"ט מופיע בפעם השלישית המוטיב החוזר "וילכו יחדיו" וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע.

לפי הגישה הביקורתית – אברהם חוזר לבד – כי כתוב "וישב" בלשון יחיד והדבר מעיד על כך שיצחק כעס על אברהם או נעלב מאברהם שהסכים להקריבו ולוותר עליו למען האמונה שלו. לטענתם, יצחק עבר לגור ב"באר לחי רואי" בגלל אירוע זה. 

לפי הגישה המסורתית – כאשר יש דמות חשובה ולצידה דמויות נוספות התנ"ך כותב בלשון יחיד. למשל, שמשה ואהרון פונים לפרעה כתוב "ויאמר משה ואהרון" ולא "ויאמרו". יתרה מכך, כתוב "וישב אברהם בבאר שבע" האם בגלל שזה בלשון יחיד הכוונה שגר לבד בלי שרה וגם בלי נעריו?

 _______________

ממשיכים לחפור

בפסוקים כ-כ"ד יש רשימה גנאלוגית (רשימת יוחסין) של נחור אחיו של אברהם. לכאורה רשימה זו לא אמורה לעניין אותנו אולם ככל הנראה נועד להדגיש לנו שאברהם שרצה להקים עם חדש והובטח לו זרע רב האמין שה' יקיים את הבטחתו למרות שהיה לו רק בן ממשיך אחד לעומת קרובי משפחה שילדו משפחות מרובות ילדים.

 _______________

המטרות ה"אטיולוגיות" של הסיפור:

1.      להסביר מדוע הר המוריה נחשב למקום קדוש – כי בו נעקד יצחק

2.      להסביר מדוע הר המוריה נקרא בשם "הר יראה ה' ".

3.      מדוע תוקעים בשופר דווקא בקרן של אַיִל (שימו לב, אַיִל ואַיָּל הן חיות שונות, אַיָּל, החיה שלא מופיעה בפרקנו, הוא האבא של במבי, ולא כבש)

4.      מדוע אסור להקריב לה' קורבנות אדם

 (אטיולוגיה- כאשר סיפור בא לנמק או להסביר תופעה)

_______________

ממשיכים  לחפור

ונחזור לשאלת הפתיחה. האם לגיטימי שאברהם הסכים לעקוד את בנו על גבי המזבח?

לפי תוצאות הניסוי – מסתבר שזה לא לגיטימי. ה' עצר בעדו! כלומר, זה דבר שלילי! יש פרשנים שאומרים שאברהם היה צריך להתנגד לכך כפי שהתנגד להריגת תושבי סדום (בפרק י"ח).

מצד שני, אדם שלא מוכן להקריב את חייו וחיי משפחתו כנראה לא חושב שהרעיון עליו נלחם מספיק חשוב ששווה להקריב למענו את החיים. למשל, הפילוסווף הצרפתי הנודע וולטייר אמר "אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם" כי ערך חופש הביטוי היה גדול בעיני מקדושת חייו הפרטיים.

אם כל האנשים שנלחמו על הקמת המדינה היו חושבים כך, שלא שווה להקריב חיים על מזבח הציונות – לא היתה לנו מדינה.

לא צריך לשאוף למות בעד ארצנו – אבל אם כבר להקריב את החיים למען מטרה עדיף שזה יהיה למען המולדת ולא למען בצע כסף.

לסיום נציין, כי הורים רבים שולחים את ילדיהם לחילות קרביים ולא נרדמים בלילה 3 שנים ולפעמים יותר (כאשר הילד יוצא לקצונה). אברהם אבינו עשה מסע של 3 ימים בלבד. כנראה לא עצם עין מחרדה והתרגשות. אך הורים רבים חיים ככה 3 שנים לא רק 3 ימים.

מסתבר אולי, שרבים מאיתנו ירשו את תכונות ההקרבה והמסירות של אברהם "אבינו".
_______________

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 1 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות/הערות להכוונה

בסעיף ב' יש להסביר מתי אברהם מביע אמונה גדולה יותר בה': האם כאשר מתווכח או כאשר לא מתווכח? האם תמיד הסכמה/שתיקה מעידה על אמונה גדולה יותר בדמות שפונה אלינו? האם יש תמיד טעם להתווכח עם ההורים/מורים/חברים/בני זוג?
סעיפים א+ג כתובים במפורש בסיכום.

רושמים במחברת:
מילים חשובות: לעקוד (לשחוט), הינני  (אני כאן למענך), השכים (קם מוקדם), מאכלת (סכין לשחיטה), שה/איל (כבש). 

מונחים חשובים: כותרת, הדרגתיות, פירוט, ריבוי פעלים, השמטה, מילים מנחות, שיא דרמטי, קונפליקט, קושי תיאולוגי(דתי), מדרש שם, תחיבה, הערת עורך, גישה ביקורתית/מסורתית, מוטיב חוזר, מטרה אטיולוגית.

בראשית כ"ג

קישור לפרק

תקציר

מותה של שרה מאלץ את אברהם להתמודד לראשונה עם האחריות לדאוג לקבורת בני משפחתו. אברהם מסיים את תקופת אבלותו ויוצא לעשות עסקים עם בני חת (=בני העם החתי) היושבים באזור מגוריו, כדי לרכוש מהם אחוזת קבר ספציפית (את מערת המכפלה) עבור שרה אשתו ועבור יתר בני המשפחה בהמשך. רק לאחר השלמת הרכישה הוא מביא אותה לקבורה.

 

סיכום הפרק

סיפור זה עוסק במותה של שרה (בפרק י"ז שמה הופך משרי לשרה). סמיכותו (צמידותו) לסיפור העקדה (שבפרק כ"ב) מעורר את השאלה האם יש או אין קשר בין האירועים. חז"ל מצביעים על כך שאולי מותה של שרה נבע מצער לאחר שגילתה מה עשה אברהם ליצחק (התקף לב??).  פסוק א' נפתח בסיכום שני (=שנות) חייה של שרה. המספר 127 מורכב למעשה משני מספרים סמליים 120 ו 7). יש המפרשים את המילים "שני חיי שרה" כערה על כך שחייה היו מחולקים לשניים.  לחיים שהיו לה כאישה עקרה ולחיים שהיו לה מאז שילדה את יצחק. אירוע ההיריון והלידה היו משמעותיים כל כך עבורה, עד שסומנו כאירועים מכוננים שחילקו את חייה ל"לפני" ו"אחרי".

אברהם (בפרק י"ז שמו הופך מאברם לאברהם) כואב את מות אשתו ומבין שעליו לדאוג לחלקת קבורה עבורה ועבור בני משפחתו בעתיד (וכמובן, גם בעבור עצמו). בעת ההיא הקבורה הייתה נהוגה במערות אבן שנחצבו למספר חדרים לכלל בני המשפחה. אברהם, כאדם עשיר ומכובד, מתעניין בקבר מובחר ('אחוזת קבר') שיהיה בבעלותו, ולשם כך פונה לאנשי חת, המתגוררים בקרבת מקום (בחברון). מן הדיאלוג עם בני חת ניתן ללמוד כי אברהם ערך בדיקה מוקדמת ולמד כל פרט עד שהחליט באיזו חלקה לקבור. הוא מתאר תיאור מדוייק היכן הוא רוצה לקבור. הוא ביקש מהחתים למכור לו חלקה ספציפית, הנקראת מערת המכפלה. לפי המסורת היהודית אברהם האמין שבקבר זה קבורים אדם וחוה.

בדיאלוג זה ניכר פער בין גישתו הצנועה והמנומסת של אברהם, המפחית ממעמדו כיורש הארץ מאת האלוהים ואף משתחווה להם, וחוזר ומבקש בנימוס ובנחישות שיקישבו לו (אֲדֹונִי שְׁמָעֵנִי), לבין גישת בני חת, המאדירים ומשבחים אותו ונענים לבקשה מצדו להיפגש עם עפרון כדי לנהל מולו משא ומתן ישיר (דבר המעיד על הכרה במעמדו של אברהם באזור).
אברהם פונה לחתים ומציג עצמו כ"גר ותושב". זה לכאורה "אוקסימורון" (שני ביטויים סותרים):" גר" הוא אדם החי בתוך עַם שהוא אינו שייך אליו, וזכויותיו מופחתות משל בני העם, ואילו תושב הוא אזרח בן העם ובעל זכויות מלאות. בדבריו אלה מנסה אברהם להשיג קרבה ומציאת חן בעיני החתים וגם לשקף להם את האמת: מצד אחד, בשונה מהם הוא אינו יליד המקום. מצד שני, בדומה להם הוא כבר שנים רבות חי פה לצידם ובעל נחלה. החתים לעומתו חולקים לו כבוד רב, מכנים אותו "נשיא האלוהים" (מלך שנבחר על ידי ה'), רואים בו חלק מהם ואף מציעים לו כל חלקת קבר שיבחר בחינם וללא כל תמורה ואף מציע את השדה והעצים אשר מסביב למערה. אולם, אברהם מתעקש לשלם בעבורם ולקיים עסקת מכר רשמית, הכוללת: קביעת גבולות השטח, שקילת כסף והימצאות עדים ונקיטת פעולה פומבית בקרקע שמעידה על בעלות (="מנהג בעלים"). הסיבה לסירוב לקבל מתנת חינם - היא  למנוע מצב שבעתיד יידרשו את השטח בחזרה או יבקשו בתמורה דברים אחרים (הכי זול לשלם יקר..), ולכן דואג לעשות הכל באופן רשמי וחוקי כדי להבטיח דבר אחד: הקרקע בבעלותו מאז ולתמיד. 

בפעולה זה יש "סיפור אטיולוגי" וכן "מעשה אבות סימן לבנים".

סיפור אטיולוגי - סיפור זה מסביר מדוע מערת המכפלה קדושה עבור העם היהודי - כי אברהם ושרה קבורים בה.

מעשה אבות סימן לבנים - כי גם צאצאי אברהם יאלצו לשלם כסף כדי לקנות את הקרקע שה' הבטיח להם.

עפרון מבקש תמורת השדה והמערה ארבע מאות שקל כסף, זהו סכום עצום בהשוואה לקרקעות אחרות שנקנו באותה תקופה ב50 שקל. הוא ניסה לגרום לאברהם לרדת מהעיסקה באמצעות מחיר מופקע, אולם אברהם משלם לו מידיית באמצעות  כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר (כסף סחיר שכל סוחר מוכן לקבל.  זה היה מטיל כסף (בזמנם לא היו מטבעות/שטרות של כסף))

ממשיכים לחפור:

בקטע יש פירוט של כל שלבי המכירה: הצעת מחיר, הסכמה, תשלום בפני עדים, ביצוע פעולה פומבית בנכס ("מנהג בעלים")(הקבורה עצמה). מטרת הפירוט להדגיש את המטרה האטיולוגית של הסיפור - שלא יבואו בעתיד ויגידו "ליסטים אתם" (ש"גזלנו" מהמקומיים את מערת המכפלה).

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 1 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות/הערות להכוונה

כדי לענות על סעיף ב1 קראו את סעיף ב2 זה יעזור בהבנת הסתירה שיש להציג בסעיף ב1.
תזכורת - כאשר כתוב "הבא ראיה" יש לצטט ולהסביר את הציטוט

רושמים במחברת:
מילים חשובות: 

בני חת (=בני העם החתי),  שני (=שנות) חיי שרה (שנות חייה), גר (אדם שחי בארץ זרה), תושב אזרח בן העם המקומי ובעל זכויות מלאות. נשיא האלוהים (שליט שנבחר על ידי ה'). 'אחוזת קבר' (קבר מובחר בבעלות משפחת הנפטר).

מונחים חשובים: 

מספרים סמליים   , "אוקסימורון" , סיפור אטיולוגי , מעשה אבות סימן לבנים , פירוט (שלבי המכירה).

בראשית כ"ד

קישור לפרק

תקציר

יצחק בן ארבעים כמעט, וטרם נישא. אברהם שולח את העבד הבכיר ביותר שלו, אל ארץ מולדתו (ארם נהריים) כדי למצוא ליצחק אישה מבנות ארצו. המסע של העבד מזמן הצצה מעניינת למאמציו ולדבקותו של העבד במשימה שאליה נשלח על ידי אדונו, ובתוך כך מעלה פרטים שונים על חיי משפחת האבות ועל נושאים כגון: שבועה, אמונה בה', טקס שידוך ומעמד האישה.

 

סיכום הפרק

לאחר מותה של שרה, דואג אברהם לבנו יצחק שעומד להישאר לבדו בכנען לאחר מות אברהם, ופועל להשגת כלה ראויה לחיתון. פסוק א' פותח בהערה שאברהם "זקן בא בימים", כלומר מבוגר וקרוב למות, מה שמסביר את רצונו לדאוג ליצחק לפני לכתו. המשך הפסוק "וה' ברך את אברהם בכל" יכול להתפרש כהערה שנועדה להראות שליצחק לא חסר כלום מבחינה כלכלית, כי הוא יורש הון עצום שמשאיר אברהם רק לו (הרי ישמעאל גורש בפרק כ"א והוא לא חולק את הירושה), או כ"הגזמה ספרותית", כי יש דבר חשוב מאוד שחסר לאברהם (שכבר השיג הכל בחייו) הוא להשיא את בנו יצחק.  

אברהם שולח את עבדו (חז"ל מזהים אותו כאליעזר מדמשק, העבד הנאמן והקרוב ביותר לאברהם) למצוא ליצחק כלה. בפס' ב'-ט' משביע אברהם את העבד וקובע כללים ברורים כיצד יש לטפל בנישואי יצחק ובמגוריו: לא להשיא אותו לאישה מבנות כנען, אלא רק לאישה ממולדתו, אשר צריכה לבוא לכנען כי ליצחק אסור לצאת משם. השבועה של העבד לעמוד בציווי אדונו מסומלת בתנועת יד תחת הירך (מתחת לברית המילה), ואברהם מנקה את העבד משבועתו (פוטר אותו מעמידה בשבועה) במקרה שהאישה המיועדת לא תרצה לבוא לכנען. כמו בברית בין ה' לאברהם, דרישת אברהם מהעבד עוסקת בשני היבטים:   ירושת הארץ וזרע (צאצאים). אברהם מפציר בעבד כי יצחק לא ייצא מהארץ כדי להבטיח שימשיך לרשת אותה, ומבקש להביא אישה ליצחק כדי להעמיד דור צאצאים שימשיכו את הברית עם ה'.

בפס' י'-י"ד עבד אברהם יוצא לדרך עם 10 גמלים (מספר סמלי - מבטא שלמות (כמו 10 הדיברות)) מצויד בכל טוּב אל ארם נהרים.  העבד קובע לעצמו שני בחנים (שני קריטריונים) לזיהוי הכלה המיועדת והראויה:  עליה להסכים להשקות אותו מן הבאר וגם עליה להציע מיוזמתה להשקות את גמליו. 

בפס' ט"ז המספר המקראי מוסיף עוד שני פרטים על המיועדת - היא טובת מראה = תיאור חיצוני וכמספר יודע כל הוא מספר כי הנערה גם בתולה וגם שהיא לא ידעה איש (=לא קיימה כל קשר מיני). 

________________________

ממשיכים לחפור: מטרת הכפילות (בתולה ולא ידעה איש) להדגיש גם שלא קיימה כל קשר מיני מכל סוג שהוא וגם שלא נמנעה רק מיחסים מלאים). 

________________________

שאלת עמ"ר: מה לדעתך היתרון/חיסרון בהמתנה בקיום יחסי אישות עד לחתונה?

 

המפגש עם רבקה ממשפחת אברהם ליד הבאר מקיים את שני הבחנים שקבע העבד, ולכן הוא מעניק לה תכשיטים רבים ויקרים אף לפני שגילה את זהותה המשפחתית. לאחר שהתפעם והשתאה (התפלא) שהיא ממשפחת אברהם, הוא מבקש ממנה לדאוג לו למקום לינה (פס' ט"ו-כ"ז).

בפס' כ"ח-ס"א העבד נלקח לבית רבקה למפגש עם אחיה לבן ועם משפחתה, שמתפעלת מהעושר שמציג העבד ומהקרבה המשפחתית. עבד אברהם מסרב לאכול לפני שיספר להם את אשר בליבו ולפני שיבטיח שטקס השידוך של רבקה ליצחק יצליח, והיא תחזור איתו לכנען. 

במקום לספר שהעבד דיווח למשפחת רבקה כל אשר קרה, יש פירוט רב וחזרתיות רבה על התיאורים בפסוקים א'-כ"ז. מטרת הפירוט שנערוך השוואה באמצעותה נגלה כיצד השתדל ופעל להצלחת המשימה. בדבריו ניתן למצוא פרטים חסרים ופרטים שנוספו וכן פרטי מידע שהדגיש או שינה ביחס לסיפור, וזה מלמד על מאמציו הרבים לקשור קשר, למצוא חן, לייצר אמינות, לשכנע את משפחתה של רבקה למסור אותה ולעמוד בשבועה אשר נשבע לאברהם. 

למשל: 

העבד מפרט את העושר של אברהם כדי להדגיש את עושרו.

העבד מפרט שיצחק נולד לעת זקנתה של שרה כדי להדגיש שאין עוד יורשים.

העבד מוסיף שאברהם דרש ממנו להביא אישה ממשפחתו אף שלא ביקש זאת - כדי שלא ישלחו אותו לחפש אישה במשפחה אחרת בחרן.

העבד משמיט את תאריו כדי שיחשבו שהוא עבד פשוט שרק בא לבצע פקודה ולא יכול להפעיל שיקול דעת ולחפש אישה במשפחה אחרת

העבד משנה את סדר הפעולות שקרו - ואומר שקודם שאל את הנערה מה שמה ורק אח"כ נתן לה מתנות כדי שלא יגלו שלא הגיע דווקא למשפחה שלהם.

בני משפחתה של רבקה מסכימים לחיתון ומבקשים שנה או לחילופין עשרה חודשים עד לשליחתה, אך עבד אברהם דורש לצאת מיד (כנראה, חושש יתחרטו), אז הם קוראים לרבקה ושואלים את פיה (להסכמתה) אם תסכים לעזוב עם עבד אברהם מיד כדי להינשא ליצחק, והיא בוחרת לעשות כן. 

כמו אברהם רבקה מהגרת מחרן לכנען. כאשר מגיעה והעבד אומר לה שהדמות שרואה זה יצחק אדונו, היא מפילה עצמה מגמל ומשתחווה לו. מטרת המעשים הסמליים היא לאות כבוד - להיות נמוכה ממנו = להיות נתונה למרותו.

המפגש והנישואים של רבקה עם יצחק (פס' ס"ב-ס"ז) מביא לו נחמה לאחר מות אמו.

המספר המקראי - מספר לנו כי לאחר החתונה יצחק אהב את רבקה. 

שאלת עמ"ר: מה לדעתך היתרון/חיסרון במוסד ה"שידוכים"?

ממשיכים לחפור:

הסיפור שלפנינו מעלה תהיות עמוקות לגבי דמותו של יצחק: לא נשוי בגיל מבוגר, לא משיג אישה בעצמו, דואגים שלא ייצא מכנען (שאר האבות נדדו כל העת), לא מוזכר בדברי העבד לרבקה ולמשפחתה (וזה מתבקש שיספר עליו). יש הטוענים כי  הדבר קשור לאירוע של עקידת יצחק, אותו אירוע טראומתי עבורו כנער, שיתכן והותיר צלקות עמוקות בנפשו והפך אותו לפוסט-טראומתי שהפך אותו לאדם פאסיבי.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 2 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות/הערות להכוונה

בסעיף א' לא להתבלבל בין מה השליחות (תפקיד/משימה) לבין מה האזהרה שאברהם מזהיר את העבד לא לעשות.
על סעיף ג' רצוי לענות לאחר לימוד פרק כ"ז

רושמים במחברת:
מילים חשובות: בא בימים, ברך בכל, מנקה  משבועה, משתאה, נשאל את פיה 

מונחים חשובים:  הגזמה ספרותית, מספר סמלי, תיאור חיצוני, מספר יודע כל, כפילות, מעשים סמליים

בראשית כ"ז

קישור לפרק

תקציר

חלון הזדמנויות חד-פעמי שנפתח בבית יצחק, מביא את רבקה, הדמות הדומיננטית והמקדמת בעלילה, לרקום מזימה שתביא את ברכת יצחק ליעקב במקום לעשו. תכנון מוקפד של התרמית מצליח להשיג את התוצאה המיוחלת, אך לכשנחשפת התרמית, נאלצת רבקה להבריח את בנה יעקב הרחק מנקמתו של אחיו עשו.

 

סיכום הפרק

הסיפור ממשיך את המתח בין האחים התאומים (שמתחיל בפרק כ"ה), והפעם גם ההורים מעורבים בנעשה. הרקע להתרחשות מופיע בפס' א'-ד', המהווים אקספוזיציה (מצג) לסיפור כולו. יצחק כבר זקן וכהו עיניו מראות כלומר הוא היה עיוור - כבד ראייה (מאפיין ישיר - תיאור חיצוני של הדמות), דבר המהווה רמז לסיבוך שיהיה בהמשך עלילה, ובטרם ימות הוא מזמין אליו את בנו הבכור והאהוב עשו כדי לבקש ממנו לצוד עבורו ציד ולבשל מן הציד את המאכלים האהובים עליו. 

זוהי בקשה מפורטת ומוזרה, מדוע צריך לפרט לעשיו מהיכן וכיצד לצוד? וחמור מכך, מדוע צריך להתנות את הברכה בהבאת אוכל לאב? אם רצה "מוזה" לא יכל לבקש אוכל מאשתו רבקה?? יש טוענים, שיצחק העיוור ראה את התמונה המלאה - הבין שעשיו ילד בעייתי (גנב) ודווקא בשל כך הוא זקוק שירעיפו עליו יותר אהבה. 

פס' ה'-י"ז מלמדים כי רבקה היא הדמות המקדמת, המובילה את העלילה ומשפיעה על כיווניה. רבקה שומעת את בקשת יצחק מעשו, וכאשר עשו יוצא לציד, היא משתפת את יעקב בדבר ורוקמת תרמית מתוחכמת: היא דורשת מיעקב לסייע לה להכין מטעמים, להגיש אותם ליצחק ולקבל את ברכת הבכור ממנו במקום שעשו יקבל. 

יעקב לא מסרב בנימוק של מוסרי, אלא מביע חשש להיתפס לאור ההבדלים הפיזיים הקיימים בינו לבין עשו (שיער גוף) (כפי שפורט גם בפרק כ"ה שיעקב חלק ועשיו שעיר). יעקב חושש שאביו יחשוף את התרמית ויקלל אותו במקום לברך. פעמיים רבקה אומרת לו: "[בני] שמע בקולי" (פס' ח' ו- י"ג). היא משכנעת אותו לשתף איתה פעולה ואף אומרת שאם יקולל, הקללה תבוא עליה (בכך משדרת ביטחון בהצלחת המעשה). היא מלבישה אותו בבגדים של עשו ומכסה את צווארו וידיו בעורות גדיי עזים. כך היא משווה לו מראה שעיר וריח של אחיו. רבקה נותנת בידו של יעקב את המטעמים ושולחת אותו לאוהל אביו.

פס' י"ח-כ"ט מראים איך יצחק בזקנתו נופל לתרמית של רבקה ויעקב, המנצלים את חולשותיו לשם השגת הזכות לקבל את ברכות הבכור, המיועדות לעשו. הגעתו של יעקב ליצחק בפרק זמן קצר מדי מזה הנדרש לציד, מעלה את חשדותיו של יצחק, ששואל שאלות רבות הנקשרות לזהותו של הבן (פס' י"ח, כ', כ"ד). על אף שכמעט ונחשף, מצליח יעקב לרמות את אביו הודות ללבושו ולריחו. יעקב זוכה בברכות הבכור לשפע, לעליונות, להגנה ולכוח, להמשך הברית עם ה' והמשך דרכו של האב.

פס' ל'-מ': מאמציהם המתוכננים של רבקה ויעקב משיגים אמנם את מבוקשם, אך מתגלים עם חזרתו של עשו מן השדה. יצחק המופתע לא מבין מדוע בנו מציע לו לאכול מטעמים ולברך אותו, שכן עשה זאת לפני רגע, והוא שואל לזהותו. כאשר מבין יצחק שנפל לתרמית הוא חרד מאוד ומשתף את עשו במה שקרה. עשו צועק בקול ונשבר למשמע הבשורה על נתינת הברכה ליעקב. הוא כואב את מעשיו של אחיו, שלקח ממנו את הבכורה ואת הברכה, ומבקש מיצחק שיברך גם אותו. יצחק מסביר לו שלא ניתן לברך פעמיים את ברכת הבכורה, ולכן מברך אותו בברכת ניחומים ומבשר לו שאחיו יהיה בעל המעמד והכוח, ממשיך הברית.  

בפס' מ"א-מ"ו עשו מחליט בלבו להרוג את יעקב לאחר מות אביו. רבקה מבינה זאת, מזהירה את יעקב ונאלצת להבריח אותו לתקופה אל אחיה לבן בחרן, בתואנה שהיא קצה בחייה (מואסת בחייה) כמו אברהם בנשים מקומיות מבנות חת ומכנען ולכן שולחת אותו למשפחתה. 

אמצעים ספרותיים נוספים בפרק:

ריבוי כינויים - בנו הגדול (א'), "בנו" (פס' ה'), מדגישים את היחס המיוחד של יצחק לעשיו.

לעומת המילה "בנה"/"בנה הקטן" המגישה את היחסה המיוחד של רבקה ליעקב.

פירוט: "כליך, תליך וקשתך" - כלי הציד 

שורש מנחה - בר"כ.  

תקבולת ניגודית: "הקול קול יעקב ו(אולם) הידיים ידי עשו".  

מטאפורה = קול - סגנון דיבור. ידיים = התנהגות.

ריבוי פעלים (פס' י"ד) - מלמד על מהירות, לחץ וצייתנות של יעקב. 

מצלול (פס' י"ד) וילך ויקח ויבא - הצליל ויי... ויי... ויי.. מעיד על בכי 

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 2 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות/הערות להכוונה

בסעיף ג' שימו לב לשני האמצעים הספרותיים שהצגנו בנוגע לפסוק י"ד.
לחילופין, אפשר להסתמך על פסוק י"ב לסעיף ג1 ועל פסוק יט לסעיף ג2.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:   כהו עיניו מראות  , כליך תליך וקשתך , קצתי בחיי

מונחים חשובים:   אקספוזיציה , מאפיין ישיר , תיאור חיצוני   ,פירוט , ריבוי כינויים , שורש מנחה,  תקבולת ניגודית, מטאפורה, ריבוי פעלים, מצלול .

 

בראשית כ"ח

קישור לפרק

תקציר

מתחילים בחפירות: בפרק זה שני חלקים (לפי החלוקה היהודית המסורתית לפרשיות (פתוחות/סגורות), החלק הראשון של הפרק היה אמור להיות בהמשכו של פרק כ"ז אולם  החלוקה הנוצרית שהתקבלה בכל העולם (היהודי והנוצרי כאחד) פיצלה את הקטע הראשון מהפרק הקודם (אולי כדי להצניע מהקורא את הפרק שיצחק תכנן מראש לברך את יעקב בברכת אברהם ואילו את עשיו בסה" להיות ה"ספונסר" של יעקב).

בחלק ראשון: לאחר שיעקב גנב מיצחק את הברכה של עשיו (בפרק הקודם) כעת יצחק מברך את יעקב בצורה גלויה בברכות שכנראה תוכננו מראש ליעקב.

בחלק השני: יעקב יוצא לחרן לשאת אישה/לברוח מעשיו וה' מתגלה אליו בחלום בראש סולם שמונח על הארץ ומגיע עד השמים. ה' מברך אותו שישמור עליו ויגן עליו. יעקב מתעורר בבהלה ומקדש את המקום נודר נדרים לה' ויוצק שמן על האבן שישן עליה והופך אותה למצבה לכבוד ה'.

סיכום הפרק

חלק א – פסוקים א-ט

בפסוקים א-ב יצחק קורא ליעקב כדי לברך אותו בברכה שתכנן מראש לברכו ולפני כן הוא מצווה אותו לא להתחתן עם כנענית כפי שאברהם אסר על יצחק להתחתן עם כנענית (בפרק כ"ד).

בשונה מעשיו, יצחק לא דורש מיעקב לבצע פעולה למענו לפני הברכה, כי יעקב היה ראוי לברכה זו.

כלומר, מסתבר שיצחק היה עיוור פיזית אך לא עיוור מנטאלית (רוחנית). הוא ידע טוב מאוד מי הבן הראוי להיות הבן הממשיך והוא לא נפל ל"תכסיסים" של עשיו, לחילופין, הבין שכל ניסיונותיו לקרב את עשיו לא צלחו.

בפסוקים ג-ד יצחק מברך את יעקב בברכה של אברהם. שמו של אברהם נכפל פעמיים כדי להדגיש שיעקב מקבל את ברכת אברהם ולא עשיו.

בפסוקים ו-ח מסופר כי לעשיו נודעה הבקשה של יצחק מיעקב להתחתן עם האחייניות של רבקה בחרן (כלומר יצחק לא הסתיר מעשיו את המיקום אליו יגיע יעקב (=בשונה מרבקה, יצחק לא חושש שעשיו ירצח את יעקב). עשיו, למרות הטראומה שעבר, מנסה לתקן את הרושם השלילי שיצר בפרק כ"ו פסוקים ל"ד-ל"ה בנישואיו לנשים מקומיות), וכעת מנסה למצוא חן בעיני יצחק ולכן הוא מתחתן עם הנכדה של אברהם עם הבת של ישמעאל בן הגר המצרית - כלומר עם האחיינית של יצחק!

נאמר כי עשיו לקח אישה זו "על נשיו"?
פירוש א) בנוסף על נשותיו.
פירוש ב) במקום נשותיו הכנעניות.

 

חלק ב – פסוקים י-כב

נתחיל שוב בחפירות... פסוק א' כתוב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.  שווה לדעת להשוות: בשונה מההליכה של אברהם בפרק י"ב מחרן לארץ לא נודעת, יעקב יוצא בדיוק בכיוון ההפוך מארץ ישראל (כנען) לחרן. הבדל נוסף, יעקב מתכוון לחזור חזרה לבית הוריו ואילו אברהם עזב אותם לנצח. וכן, יעקב יצא למסע לבדו ואילו אברהם יצא למסע עם אשתו, אחיין שלו ורכושו רב מאוד. והבדל בולט אחרון – יעקב יצא במצוות הוריו ואברהם במצוות אלוהיו.

בפסוק י"א מסופר שיעקב מגיע למקום כל שהוא שם הוא מניח אבן מאבני המקום ליד ראשו ונרדם במקום זה. האבן היא לא רק מילה מנחה בפרק, אלא היא מוטיב חוזר/מילת מפתח בסיפורי יעקב. נפגוש בה גם בפרק הבא.

בפסוק י"ב מסופר שלפתע ("והינה") הוא חלם על סולם (מילה יחידאית בתנ"ך – מופיעה רק פעם אחת בכל התנ"ך (כנראה סולם זה מלשון המילה "מסלול"). הסולם מונח על גבי הקרקע אך הקצה שלו מגיע עד השמים והוא רואה מלאכי ה' עולים ויורדים בסולם/מסלול זה (דומה לסיפור על מגדל בבל – פרק י"א – לפי האמונה הבבלית המגדל הוא שער האל (באב אל) והוא נועד לעלות למשכנם של האלים). אך בשונה מהמיתוס הבבלי ה' (אל יחיד) נמצא בראשו ולא צבא של אלים.

בפסוק י"ג ה' מציג את עצמו לראשונה ליעקב בשמו הפרטי/המפורש "י.ה.ו.ה" וכמי ששימש כאלוהיהם של אבותיו והוא מבטיח לו שהארץ עליה הוא שוכב תהיה בעתיד שייכת לו (כפי שהבטיח לאברהם שבעתיד הארץ תהיה שלו (כי יש כאן עדיין כנעניים שעדיין לא חטאו ולא מגיע להם שיגרשו אותם מכאן)

בפסוק י"ד ה' מבטיח לו גמול דורות שזרעו יהי "כַּעֲפַר הָאָרֶץ" = דימוי

וּפָרַצְתָּ יָמָּה (מערבה) וָקֵדְמָה (מזרחה) וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה (דרומה) = כיוונים מנוגדים = מקצה לקצה (מריזמוס) = לכל הכיוונים.
גמול קיבוצי: וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ (כל = מילת הגזמה)

בפסוק ט"ו ה' מבטיח ליעקב גמול אישי מיידי - וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ 

 

פסוק ט"ז מסופר שיעקב מקיץ (מתעורר) בבהלה, ובדומה להגר שהופתעה (בפרק ט"ז) שה' מתגלה גם מחוץ לאוהל אברהם (=ה' אל אוניברסאלי ולא רק אל מקומי), אומר יעקב לעצמו "אָכֵן יֵשׁ ה'  בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". המילה המנחה מקום מדגישה שיש קדושה מיוחדת למקום זה.

 

 מדוע המקום קדוש?

פירוש א: מראש המקום היה קדוש ולכן ה' התגלה אליו דווקא במקום זה ולא במקומות אחרים.

פירוש ב: המקום נעשה קדוש כי יעקב זכה בו להתגלות של ה'.

המטרה האטיולוגית של הסיפור: להסביר מדוע מקום זה קדוש ואת מדרש השם (מדוע נקרא בשם) "בית אל"

 

יעקב מתעורר בבוקר ועושה מספר פעולות

1)      וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ = הופך את האבן למצבה (גלעד) לכבוד ה' ע"י יציקת שמן בראש האבן.

2)      וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר ... הָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים (בית מקדש);

3)      וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ – מעשרות = 10% יתרם לכבוד/למען ה'.

 

הקשיים שמתעוררים:

1.      כיצד יעקב מציב לה' תנאים (אם.. אז..)?

2.      מדוע לא מאמין לברכה של ה' ואומר אם הברכות יתגשמו אז אעשה כך וכך?

 

פתרון לקושי 1: המילה "אם" לעיתים פירושה בתנ"ך במובן של "כאשר". כלומר כאשר הברכות יתגשמו אתן מעושרי 10%.

פתרון לקושי 2: יעקב מאמין בברכה אך לא מאמין שהוא ראוי לה. הוא חושש "לפשל" לחטוא ולא להיות ראוי עוד לברכות ולכן אומר אם אצליח להיות ראוי גם בעתיד ואזכה לברכות אז אעשה את הפעולות שנדר.

 

שאלה למחשבה/דיון/עמ"ר: האם זה טוב או רע לדעתך לנדור נדרים? (למה לנדור ולא לעשות את מה שהתכוונת בלי הצהרות מיותרות?)

מצד אחד זה רע – למקרה שלא תעמוד במילה שלך וזה יצור אכזבה/כעס/חטא מעבר לכך שלא ביצעת דבר שכנראה היה עליך לבצע.

מצד שני זה טוב – כי זה מוסיף מוטיבציה לעמוד בהתחייבות שלך לשמור על הכבוד העצמי שלך –לעמוד במילה של עצמך.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 2 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות/הערות להכוונה

בסעיף א2, הבטחה אישית הכוונה גמול אישי מיידי ליעקב (ולא גמול דורות/קיבוצי).

בסעיף ב2 יש להדגים "קשר" של יעקב עם ה' באמצעות ההבטחות/נדרים של יעקב.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:   והינה, סולם 

מונחים חשובים: חלוקה היהודית המסורתית לפרשיות (פתוחות/סגורות),  החלוקה הנוצרית, כפילות,  מילה מנחה , מוטיב חוזר/מילת מפתח, מילה יחידאית , דימוי, ניגודים - מקצה לקצה (מריזמוס) , הגזמה ספרותית, גמול אישי מיידי/קיבוצי/דורות, מטרה האטיולוגית , מדרש השם

בראשית כ"ט

קישור לפרק

תקציר

יעקב מגיע לחרן (כדי לחפש לעצמו בעצמו אישה ממשפחת אימו) ופוגש רועי צאן על שפת באר שיושבים בחוסר מעש. הוא מעיר להם והם מסבירים לו שהם אינם יכולים (או אולי אינם רשאים) להזיז לבדם את האבן אשר על פי הבאר. הוא מברר האם הם מכירים את לבן הארמי / האם הוא חי - והם עונים לו בקצרה "כן". לפתע ביתו רחל מגיעה עם הצאן. יעקב מתרגש ומזיז את האבן לבד בכוחות עצמו ומאפשר לצאן שלהם לשתות. יעקב מנשק את רחל, נרגש מאוד ובוכה. רחל רצה לספר ללבן על יעקב ויעקב רץ ליעקב ומזמינו להתארח בביתו. לאחר חודש, יעקב מבקש מלבן להתחתן עם רחל ביתו הקטנה בתמורה לכך שיעבוד אצלו חינם 7 שנים. לבן (לכאורה) מסכים (באמצעות תגובה מתחכמת), אולם בליל הכלולות לבן נותן ליעקב את לאה ולא את רחל. יעקב קם בבוקר מגלה באור יום שזו לאה ולא רחל וכועס מאוד על הרמאות של לבן שנתן לו את הבת הבכורה ולא הצעירה. לבן מסכים לתת ליעקב גם את רחל בתמורה ל7 שנים נוספות. ליעקב נולדים מלאה 4 בנים אך רחל עקרה.

סיכום הפרק

רגע לפני שמתחילים, נפתח בשאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם לדעתך זה טוב או רע שאדם מחפש לעצמו בכוחות עצמו בן/ת זוג לחיים?

מצד אחד זה טוב – כי יבחרו לפי הטעם/סגנון/רצונות שלהם בלי שאיש יכפה עליהם את דעתו עם מי להינשא. מצד שני – קיימת סכנה שיתפתו להתבונן במראה החיצוני ולא בתכונות הפנימיות ושיוליכו אותם שולל כדי שיסכימו להתחתן עם בן/ת זוג שלא מתאימה להם.

פסוק א: ויִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו (יעקב "לוקח את הרגליים" שלו); וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם (לכיוון מזרחה לכיוון חרן).  בשונה מיצחק, שעבד אברהם ערך חיפוש ומבחן לאתר ליצחק בת זוג בחרן, יעקב יוצא בעצמו למסע החיפושים (למעשה, למסע הבריחה  מעשיו – עונש על גניבת הברכה.

 

המפגש עם רועי הצאן: פסוקים ב-ח

יעקב מגיע לשדה מחוץ לעיר חרן, ורואה שם באר מים וסביבה שלושה (מספר סמלי) רועי צאן עם העדרים שלהם יושבים ולא עושים כלום. יעקב לא מבין את התנהגותם (תרבותם) ושואל ומכנה אותם (בכינוי חיבה) "אחי, מהיכן אתם?" והם עונים לו בחזרה בלי שום כינוי חיבה – שהם מחרן. יעקב ממשיך לשאול אותם "האם אתם מכירים את לבן?" ושוב הם עונים לו בקצרה ובקרירות "כן" בלבד (אך לא יוזמים שאלות ולא מפתחים שיחה עם יעקב). יעקב מוסיף ושואל "השלום לו (הוא בריא ושלם)?  והם מגיבים "שלום" (כן שלומו טוב). יעקב לא מרפה ושואל/מעיר להם "למה אתם נחים ולא משקים את העדרים שלכם? לכו לעבוד! (לבצע את תפקידכם כרועי צאן)" והם משיבים (האמת, די בנימוס) כי הם לא מסוגלים להשקות לבדם וכי צריך שכל רועי הצאן של העיר/כפר (חרן) יגיעו כדי להרים יחד את האבן על פי (פתח) הבאר. 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון – זה טוב או רע שיש אבן על פי הבאר? למה לחסום את הגישה למים? זה לא שייך לכולם?

מצד אחד: זה רע – כי זה מונע מאנשים שימוש במים שזה מצרך בסיסי וחיוני להישרדות ואף לקיום ה"רכוש" (הצאן).

מצד שני: זה טוב – זה מונע שימוש מוגזם או זיהום – דברים שיפגעו בבאר שהם השקיעו מאמץ כדי לחפור ולהגיע דרכה למי התהום. כאשר יש דברים "חינם" ללא כל השגחה – מהר מאוד דברים נהרסים. (למשל, תאי השירותים – מהר מאוד הם מזדהמים כאשר אין השגחה של כולם על כל אחד ואחד).

שימי לב: המטאפורה "אחי" חוזרת על עצמה כמה פעמים, כלומר זו מילה מנחה. תפקידה להדגיש... שיעקב יודע להרגיש קרוב לאנשים זרים אך לא ממש התנהג כך כלפי אחיו הביולוגי.

מטאפורת האבן – הקושי בהזזת האבן והוצאת המים מהבאר זה  רמז מטרים לקשיים של יעקב "לדלות" מרחל ילדים / להתחתן איתה.

 

המפגש עם רחל פסוקים ט-יב

בעוד יעקב משוחח עם רועי הצאן מייד עם הגעתו לשדה חרן – גם רחל מגיעה עם הצאן שלה.

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון – זה טוב או רע שרחל היא רועת צאן?

מצד אחד זה חיובי – היא אישה עצמאית חזקה ובעלת יכולות כמו כל גבר למרות שמדובר בתקופה שוביניסטית להחריד.

מצד שני זה שלילי – כי היא לבד עם גברים זרים וחזקים שעלולים להטריד ולפגוע בה.

נציין, כי בשונה מבנות יתרו (שמות פרק ב'), שנשלחו כולן יחד לרעות את הצאן, ולא רק ילדה צעירה אחת, רחל הלכה לבדה בלי לאה הבכורה.

 

פסוק י': וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. 

יעקב מכנה את לבן "אחי" אולם  יעקב הוא אחיין של לבן ולא אחיו. הם אינם אחים ביולוגים. זה כלומר, זהו כינוי חיבה.

המילה המנחה "אחי" מדגישה את פער בין התייחסות יעקב לאחיו הביולוגי עשיו לבין אנשים זרים אותם מכנה יעקב בכינוי "אחי".

_____________________________
ממשיכים לחפור
מה ראה יעקב? כיצד ידע שזו האחיינית של אימו? 

האם מדובר ב"מספר יודע כל" (שמגלה לנו את מה שנדע רק בהמשך) או שמא מדובר כאן בסגנון כתיבה "אליפטי" (סגנון המחסיר פרטים שהקורא צריך להשלים בעצמו)?
מצד אחד, ניתן לשער שיעקב בסך הכל ראה את יופיה (כפי שעבד אברהם בפרק כ"ד דבר ראשון זיהה את יופיה של רבקה), ורק בהמשך יסופר לו ולנו כי בהשוואה לאחותה לאה רחל מאוד יפה וכי הן קרובות משפחתו.
מצד שני, יתכן וכבר כעת נאמר לו ע"י רועי הצאן – "הינה הבת של לבן ששאלת עליו" ולכן יעקב התרגש  ולאו דווקא מהמראה החיצוני שלה. 

הביסוס לטענה שיעקב ידע מי היא ולא רק איך נראית -  שיעקב מציג עצמו לרחל כבן דודה שלה ונושק לה (כקרוב משפחה ולא כאיש זר).

_____________________________

בפסוקים יא-יב כתוב מנשק את רחל, בוכה ומספר לה שהוא קרוב משפחתה.

בפסוק זה לכאורה יש קושי כרונולוגי ברצף הדברים. היינו מצפים שהוא קודם יציג עצמו ורק אח"כ יתן לה נשיקה.

שימו לב ל"ניגודים" בדמותו של יעקב. מצד אחד גבר חסון שמסוגל להרים בכוחות עצמו אבן ששלושה רועי צאן לא הצליחו ומצד שני גבר עדין ורגיש שבוכה מהתרגשות שרואה את קרובת משפחתו פעם ראשונה בחייו.

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון – האם זה נס או דבר טבעי שיעקב הצליח להרים לבדו את אבן מעל פי הבאר?

מצד אחד זה נשמע כ"נס". הראייה: שלושה גברים לא הצליחו להרים אבן זו.

מצד שני זה יכול להראות שכאשר שלושה עצלנים לא רוצים לעשות משהו זה לא אומר שאיש אחד לא מסוגל לעשות זאת. למשל, לפעמים ההורים מבקשים מהילדים לסדר את הבית והם לא מצליחים כי הם מתעצלים אבל אמא מסוגלת בזמן קצר לסדר יותר טוב מאשר כל הילדים יחד. לא כי נעשה נס אלא כי איכפת לה וחשוב לה.

אחרי המפגש עם יעקב רחל רצה לספר לאביה על כך שיעקב בן דודה שלה הגיע לחרן.

 

המפגש בין יעקב ללבן פסוקים יג-טו

לבן רק שומע את השם של יעקב בן אחותו, ומייד רץ לקראת יעקב. ככל הנראה, חשב שיעקב בא כמו עבד אברהם עם רכוש רב כדי לחפש אישה, וחשש אולי יעקב יראה אישה יפה אחרת ויחשוק בה ולא בביתו רחל.

לבן מכניס את יעקב לביתו כאורח. לאחר חודש מציע לו לעבוד תמורת תשלום (ולא בחינם, כי למעשה הוא לא בן משפחה הגרעינית שעובדים ועוזרים בחינם להורים). יעקב מבקש בצורה מפורטת מפורשת את "רחל בתך הקטנה". יעקב מפרט כדי שלא תהינה בעתיד אי-הבנות כי כנראה ידע שלבן הארמי רמאי.

 

פסוקים ט"ז- י"ז: האקספוזיציה

פסוקים טז-יז הם אומנם באמצע הסיפור ולא בפתיחה אך משמשים כ"מצג פתיחה" להמשך הסיפור. הוא מהווה רמז מטרים לסיבוך/קונפליקט שיהיה בהמשך העלילה. יש בפסוקים אלו, את שמות הדמויות (רחל ולאה) שמות של בעלי חיים, מעמדות (בכורה וצעירה), תכונות (יפה ולא יפה).

מה פירוש "עיני לאה רכות"?

פירוש א, לפי ההמשך שמסופר שרחל יפה ניתן לשער שהיא ההיפך מכך, כלומר: מכוערת = "ניגוד".

פירוש ב, ניתן לומר ש"רכות" זה מילה שמתארת יופי סולידי, (נראית בסדר) אך רחל מתוארת כיותר יפה כיפה מאוד כלומר הפסוק בנוי לא כ"ניגודים" אלא ב"הדרגתיות"

פירוש ג, עיניים רכות=דומעות. לפי פירוש זה מובן למה היא לא רועת צאן כי היתה רגישה לשמש.

 

העסקה "לרכישת" רחל פסוקים יח-כ':

יעקב מציע שיעבוד 7 שנות עבודה תמורת רחל. בעת העתיקה היה מקובל לשלם לאבי הכלה "מוהר" תשלום על כך שהילדה מפסיקה לעבוד/לשרת בבית. יעקב ברח מעשיו בלי כלום ולכן נאלץ לשלם בעבודה ולא בכסף מזומן. היות ולבן היה רמאי הוא כנראה חשד שגם יעקב רמאי ויברח לכן דרש שקודם יעקב יעבוד ורק אח"כ יקבל את רחל.

לבן מסכים ואומר "טוֹב תִּתִּי (=עדיף לתת) אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי (=מלתת) אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר". הפעם, בשונה משידוכי יצחק ורבקה, לבן לא דורש לשאול את "פי הנערה" (את דעתה) והוא מחליט ללא היסוס בלי להתייעץ עימה (אולי כי הבין שאין טעם לשחק "קשה להשגה" כי יעקב הציע הצעה מאוד נדיבה – לעבוד 7 שנים תמורתה).

בכל מקרה, המשפט שאמר לבן ליעקב ערמומי מאוד ויעקב נפל בפח ולא שם לב למה שנאמר ב"אותיות הקטנות". לבן מסכים שעדיף יעקב יתחתן איתה מאשר מישהו אחר אך לבן לא אמר "אוקי. אם תעבוד 7 שנים בתום ה7 שנים תקבל את רחל". ואכן זה מה שקרה – יעקב עבד 7 שנים אך קיבל את לאה במקום רחל.

פסוק כ': וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל (=בעבור רחל), שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

משפט רומנטי זה מתאר את הרגשות של יעקב. כיצד הזמן חלף לו במהירות או כמה המחיר היה נמוך לאור גודל אהבתו.

 

ליל ויום הכלולות פסוקים כא-כז

בחלוף 7 שנים יעקב ניגש ללבן (למה לא להיפך?..) ודרש "לבוא אליה (לרחל)" (=לשכב/להתחתן) איתה כמוסכם. לבן מארגן משתה (טקס חתונה נועד למעשה לסמן לכולם שהנערה "תפוסה" ואין לחזר אחריה או לבקש עוד את ידה). אולם, וַיְהִי בָעֶרֶב (כלומר, בחסות החשכה) וַיִּקַּח (לבן) אֶת-לֵאָה בִתּוֹ (במקום את רחל), וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו (ו"שם" אותה במיטה של יעקב במקום את רחל); וַיָּבֹא אֵלֶיהָ (יעקב שכב איתה כי לא ידע שזו לאה ולא רחל).

באמצע הדרמה מסופר כי וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ (ללאה), אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ, שִׁפְחָה.  כדי להדגיש שזו לא היתה טעות בתום לב. הוא פעל במודעות מלאה.

בפסוק כה: וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה (=לפתע) יעקב מגלה שהבחורה במיטה הִוא לֵאָה (ולא רחל)

כיצד יעקב הרגיש? כיצד לאה הרגישה??  הסגנון האליפטי של התנ"ך משמיט תיאורים דרמטיים ורגשיים אלו כי אינם תורמים למטרה החינוכית של הסיפור אולם הדמיון של הקורא לא מניח לו וגורם לו להיות מעורב ולחשוב איזו השפלה חשה לאה בבוקר שהיא מביטה ביעקב המרגיש מרומה.

המדרש מוסיף/מציע דיאלוג שהתקיים ביניהם בו יעקב שואל את לאה למה היא רימתה אותו ולאה משיבה לו שהיא למדה את מלאכת הרמאות ממנו (כי הוא בעצמו גנב מיצחק העיוור את הברכה של עשיו הבכור) ובכך המדרש מדגיש לנו שיעקב נענש בשיטת הגמול מידה כנגד מידה.

 

לבן לא מתרגש מהכעס של יעקב ומשיב לו "לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן (לא עושים כך) בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה".

אצלנו לא נהוג כך. אפילו לא צריך לומר או לרשום זאת בהסכם. ברור שהצעירה לא מתחתנת לפני הבכורה. רצית את הצעירה? זה לא אומר שתקבל אותה לפני שלאה תתחתן.  ולכן לבן מציע ליעקב לעבוד עוד 7 שנים גם בתמורה לרחל.

האם יעקב חיכה עוד 7 שנים?

פירוש א, לכאורה כמו בנישואין הראשונים הוא קודם עבד (שילם על ה"סחורה") ורק אח"כ קיבל את התמורה. פירוש ב, יעקב מקבל הפעם מיידית את רחל. "וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת" מתפרש המתן לסיום 7 ימי המשתנה ותתחתן גם עם רחל. ראיה: נאמר בפסוק ל' "וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל (יותר) מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת (נוספות)". כלומר, קודם התחתן אח"כ שילם.

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון – מדוע יעקב לא מדליק "נר" (תאורה) לפני/בזמן ששכב עם לאה?

מצד אחד – הדלקת נר יכלה למנוע את התרמית. מצד שני – בתרבות זו (שאין קיום יחסי מין לפני החתונה), המפגש הראשון הוא מביך מאוד. זו הפעם הראשונה ששני בני הזוג נמצאים יחד ללא בגדים ולכן אינם עושים זאת גם לא ב"תאורה רומנטית".

גם רחל, כמו לאה, מקבלת שפחה שתסייע לה במלאכות הבית.

 

ה' מבקש את נרדף פסוקים ל"א-ל"ה

ה' רואה שיעקב שונא את לאה ומעדיף את רחל על לא עוול בכפה של לאה ולכן מעניק ללאה ילדים ואת רחל הופך לעקרה.

לב. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן:  כִּי אָמְרָה, כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי (=בסבל שלי) כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.  לג. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.  לד. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה (=יתלווה/יעזור לי) אִישִׁי (=בן זוגי=יעקב) כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי.  לה. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה ; וַתַּעֲמֹד (תעצור) מִלֶּדֶת.

 

מדרשי השמות של בני לאה מעידים על מערכת נישואין מעורערת

ראובן – מלשון: ה' ראה את הסבל שלי ולכן נתן לי בן כדי שיעקב יאהב אותי

שמעון – מלשון: ה' שמע שאני שנואה

לוי – מלשון: כעת יעקב יתלווה אלי כי אני לא יכולה להחזיק לבד 3 ילדים קטנים.

יהודה – מלשון: תודה. רק בילד הרביעי לאה במקום לבכות על החצי כוס הריקה מודה על החצי כוס המלאה.

"ותעמוד מלדת" הפסיקה את שרשרת הלידות מיוזמתה/התעקרה.

=עצרה/ה' עצר את המרוץ של הולדת ילדים כדי לזכות בתשומת לב מיעקב.

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון – האם לדעתך הולדת ילדים כטכניקה לשיפור/חיזוק הזוגיות היא פעולה רצויה? האם הוספת ילד תקרב בין בני הזוג או תהיה מקור לסכסוכים נוספים?

 

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 2 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

בסעיף 2א - כדי להוכיח עבודת צוות הוכיחו שרועה צאן לא יכל להסתדר לבד

בסעיף 2ב1 - ניתן למצוא שתי דוגמאות שונות בפסוק י"ג ומאידך אפשר לראות בפסוק י"ג מאורע אחד ובפסוק י"ד מאורע נוסף

בסעיף 2ב2 - לא די להסביר את הערמומיות בפסוק יט, יש להראות את הפעולה הערמומית שעשה בפסוק כ"ג

בסעיף ג1 יעקב לא משנה את דעתו אך משנה את התנהגותו/התייחסותו לרמאות. 

בסעיף ג2 הסבירו לפי המדרש מדוע יעקב מפסיק להאשים את הסביבה ברמאות. (שימו לב, זה לא אומר שבפסוק כ"ח הוא לא חושב שלבן לא רמאי)...

רושמים במחברת
מונחים חשובים: מספר סמלי , כינוי,  מטאפורה,  מילה מנחה,  רמז מטרים, מספר יודע כל, סגנון כתיבה "אליפטי", קושי כרונולוגי, ניגודים, פירוט, אקספוזיציה, הדרגתיות , מוהר,  שיטת הגמול מידה כנגד מידה, מדרשי שמות

 

מילים חשובות: עיני לאה רכות (=דומעותבוכיות/לא יפות), טוֹב תִּתִּי (=עדיף לתת) , בְּרָחֵל (=בעבור רחל) , לבוא אליה  (=לשכב/להתחתן) איתה , ְהִנֵּה (=לפתע),  בְּעָנְיִי (=בסבל שלי), יִלָּוֶה (=יתלווה/יעזור לי), אִישִׁי (=בן זוגי=יעקוב)