סיפורי יוסף - תקציר

בראשית ל"ז

קישור לפרק

תקציר

הסיפור שבפרק זה הוא ראשון לסיפורים רבים המציגים את מסעותיו הפיזיים והרוחניים (את הנפילות והעליות) של יוסף, בנם של יעקב ורחל. דמותו של יוסף ויחסיו עם אביו ועם אחיו מלמדים על מתח ניכר השורר בביתם, מתח שיביא את האחים לכדי פעולה נגדו, שתסתיים בטרגדיה עבור אביהם ובהתפתחויות דרמטיות בפרקים הבאים.

 

סיכום הפרק

הפסוקים הראשונים (א'-י"א) שופכים אור על מערכת היחסים המתוחה בבית יעקב, הנגרמת מהעדפתו של יוסף על פני אחיו מצד אביהם, מנטייתו של יוסף לדבר בגנות אחיו (וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה) וכן מסיפור חלומותיו המרוממים את מעמדו ומנמיכים אותם. גם יעקב כועס (גוער) על חלומותיו מרחיקי הלכת של בנו האהוב, אך הוא שומר עליו. הפרק נפתח בהערה על ישיבתו של יעקב בארץ כנען.

ממשיכים לחפור:

ה"כותרת": "אלה תולדות (=רשימת בני) יעקב" סותרת את המשך הסיפור "יוסף בן שבע עשרה שנה", משום שיש ציפייה שהסיפור יעסוק בחיי יעקב ולא בחיי יוסף. ככל הנראה, ביקש המספר לקשור באופן הדוק את קורות חייו של יעקב בסיפורים על יוסף, שכן מה שיקרה ליוסף בהמשך, ישפיע על חייו של יעקב למשך שנים רבות.

יוסף מתואר כנער שרעה צאן את (=עם) אחיו מבני השפחות, בלהה וזלפה (שלבן נתן ליעקב בנוסף ללאה ורחל). הקרבה אליהם הביאה אותו לדבר עליהם דיבה רעה (לשון הרע) בפני אביהם. דבר מכעיס זה התחבר לתחושה הקשה של כלל האחים שנבעה מכך שיעקב אהב את יוסף יותר מכולם, העדיף אותו ועשה לו כתונת פסים (מפוארת/מכובדת יותר),  מעשה שגרם לכולם לשנוא את יוסף, להתרחק ממנו ולא להיות מסוגלים לדבר איתו אפילו דברים בסיסיים. 

שתי ההערות העורך בפס' ג' מצריכות התייחסות: הראשונה, יוסף אינו בן הזקונים (=הבן הכי צעיר) שכן בנימין נולד אחריו. יש להבין את הביטוי כ"בזקנתו", כלומר יוסף נולד ליעקב כשהוא כבר זקן. השנייה, כתונת הפסים. הסיבה שהיא גרמה לקנאה היא הסמליות שלה בימי התנ"ך, כמקשטת בני אצולה ומעמדות גבוהים (למשל, ביתו של דוד המלך לבשה כתונת פסים).

ממשיכים לחפור: במשך כל סיפור יוסף יבוא לידי ביטוי מוטיב הבגד - הבגד יסמל את השינויים במעמדו לטובה/לרעה.

שני חלומותיו של יוסף (פס' ה'-י"א) מסמלים את מעמדו כגדול משל אחיו ואף משל הוריו. בחלומותיו נראים האחים, המסומלים כאלומות (חבילות שיבולים), וככוכבים, וההורים (המסומלים כשמש וירח) משתחווים ליוסף. הבחירה של יוסף לשתף את המשפחה בחלומותיו גורמת לכעס, גם מצד אביו, ולקנאה. יחסיהם השליליים של האחים וקנאתם-שנאתם את יוסף מביאים אותם לנצל הזדמנות כדי לפגוע בו. בפסוקים י"ב-כ"ז מתואר המפגש של האחים בדותן. יוסף נשלח על ידי יעקב לבדוק מה שלום אחיו הרועים ומה שלום הצאן (תמוה שהוא לא נמצא עמם מלכתחילה). כאשר רואים האחים את יוסף מתקרב אליהם, הם משמיצים אותו ('הנה בעל החלומות הלזה בא')(הלזה=האיש ההוא = כינוי גנאי - אפילו לא מציינים את שמו). הם מתכננים להתנכל לו = לפגוע בו (להמיתו ואז לזרוק את גוויתו לתוך בור). 

ראובן, האח הבכור, מנסה למנוע את הריגת יוסף במו ידיהם, ומציע להשליך את יוסף לבור ללא מים (שימות לבד - באופן פאסיבי). לדברי המספר המקראי, כוונתו הייתה להציל אותו ולהשיב אותו לאביהם (אולי כדי לשאת חן בעיני (אולי כדי לזכות בתפקיד היורש לאחר מותו)). האחים תופסים את יוסף, מפשיטים אותו מכותנתו ומשליכים אותו לבור, לכאורה כפי שהציע ראובן - אף שלא כתוב "ישמעו (הסכימו) אחיו". שיירת סוחרים ישמעאלים העוברת בקרבת מקום, מביאה את יהודה להציע הצעה חלופית: למכור את יוסף לסוחרים (כעבד), דבר שיביא להיפטר ממנו מבלי להרוג אותו (בין פאסיבית ובין אקטיבית).

תכנון הפגיעה ביוסף, שהביא בחשבון תרחישים נוראיים שונים, מקבל תפנית לא צפויה (פס' כ"ח-ל"ו), כאשר יוסף נעלם מן הבור שאליו הושלך ע"י האחים, ומה שקרה לו אינו ברור לראובן. ראובן בטוח שהאחים החליטו לרצוח אותו כפי שתכננו, ולכן מזדעק וקורע את בגדיו לאות (סימן) אבל על היעלמות יוסף

האחים מוותרים על "אליבי" שהם מעולם לא ראו את יוסף (הרי יוסף חיפש אותם בשכם והם בכלל הלכו לדותן) ובמובן מסויים הם הפלילו את עצמם כאשר הביאו ליעקב את כתונת מכוסה בדם, אך זאת עשו כדי להציג לאביהם יעקב כטריפה בידי חית טרף כדי שיעקב לא יוציא משלחת חיפושים אחרי יוסף. 

יעקב מתאבל על בנו יוסף ובוכה ימים רבים (=שנים), מבלי שהוא יודע שיוסף חי ומגיע לארץ מצרים, הישר לבית פוטיפר, שר הטבחים של המלך פרעה.

 

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 2 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

בסעיף 2ב1 יש להציג 2 פרמטרים להשוואה. למשל, היכן מתרחש החלום? מי/כמה משתחווים לו? כיצד יוסף עצמו מוצג בחלום?

רושמים במחברת
מונחים חשובים:
כותרת, סתירה, הערת עורך, מוטיב הבגד, מספר המקראי

מילים חשובות:

ויגער (ויכעס), "אלה תולדות (=רשימת בני) יעקב" , את (=עם) אחיו,  דיבה רעה (לשון הרע) , בן הזקונים (=הבן הכי צעיר) , אלומות (חבילות שיבולים) הלזה (האיש ההוא = כינוי גנאי - אפילו לא מציינים את שמו), להתנכל לו = לפגוע בו, אורחה (שיירה),  ישמעו (הסכימו), ימים רבים (=שנים)

בראשית ל"ח

תקציר

סיפור זה קוטע את מחרוזת סיפורי יוסף ומתרכז בעולמו של יהודה, בנם הרביעי של יעקב ולאה. גיבורת הסיפור והדמות המקדמת את העלילה היא תמר כלתו (אשת בנו). תמר, בצעד אמיץ ונחוש, מעזה לדרוש את זכויותיה ממשפחת בעלה, ובעת שהיא נחשפת ונמצאת בסכנת חיים, היא שולפת (ומסכנת את ה) הוכחות שיצילו אותה ויתמכו במעשיה.

 

סיכום הפרק

בפס' א'-י' מסופר כי יהודה מתיישב באזור בשם עדולם ומקים שם משפחה משלו עם אישה כנענית בשם בת שוע, ולהם נולדים שלושה בנים: ער, אונן ושֵלָׂה. האובדן הקשה של שני בניו הגדולים מהווים גמול דורות, בשיטה של מידה כנגד מידה על כך שהטעה את אביו שיוסף מת, ליהודה מתו בפועל שנים בנים.  

ער ואונן לא מתו רק בגלל מעשי יהודה אביהם אלא נענשו גמול אישי בשיטה של מידה כנגד מידה  על כך שסרבו להביא חיים לעולם יחד עם האישה עימה שכבו למטרות הנאה בלבד. מעשיו הרעים של ער מביאים את ה' להרוג אותו. כלומר מדרש השם של ער זה "רע" (דומה למדרש השם של נח - שמצא חן בעיני ה').

לאחר מות ער בנו הבכור של יהודה, תמר, כלתו של ער, נותרת אלמנה. 

על פי חוקי הייבום שבתורה, אם אדם נשוי מת בטרם הביא ילדים עם אשתו, על אחיו לקחת את אשתו האלמנה להתחתן איתה ולהביא עימה ילדים שיישאו את שם האח המת וימשיכו את דרכו. בחוקי המזרח הקדום, חוק הייבום מעט שונה. לא רק האח יכול לייבם אלא גם קרובי משפחה נוספים (כמו במקרה של בועז שייבם את רות למרות שלא היה האח של בעלה).
יהודה, אבי המשפחה, מבקש מאונן, בנו השני, לייבם את תמר כדי להקים זרע לאחיו ער שמת. אונן, שיודע שהילד לא ייחשב כשלו ולא ייקרא על שמו,  שוכב עם תמר, אך שופך את זרעו מחוץ לגופה (יש פה רמז למדרש שם: בשל שפיכת הזרע לבטלה כמעשה אוננות, נקרא אונן על ידי המספר). מעשה זה של אונן מכעיס את ה', והוא הורג גם אותו.

ממשיכים לחפור: ממקרה זה חז"ל למדו שלגבר נשוי אסור לשפוך זרעו לבטלה (לא דובר ברווק).  וכן מכאן למדו חז"ל כי לגבר נשוי (שמחוייב עדיין במצוות "פרו ורבו"), אסור להשתמש באמצעי מניעה, (אך לאשתו מותר להשתמש כרצונה באמצעי מניעה, כי מצוות פרו ורבו נאמרה לנוח ובניו בלבד ולא לנשותיהם שיצאו יחד עימם מהתיבה).

בפס' י"א תמר, חסרת המזל, נותרת מסורבת ייבום ובודדה, ועל-כן היא נדרשת מצד יהודה לחכות בבית אביה עד להתבגרותו של בן הזקונים (האח הצעיר ששמו שֵלָה) שייבם אותה, דבר שאינו קורה בבוא היום כי יהודה חושש שבניו מתים בגללה שהיא "אישה קטלנית", (כי לא יודע מה קורה בחדר המיטות שלהם - לא יודע שהם חוטאים ולכן ה' מענישם בגלל מעשיהם שלהם). 

ממשיכים לחפור: לפי חז"ל אין להתחתן עם מישהו שנפטרו לה שלושה בעלים. אולם לתמר נפתרו רק שניים כך שהחשש של יהודה לא היה מוצדק גם לא לפי אמות המידה של חז"ל שהצדיקו הימנעות מנישואים עם אלמנה רק לאחר 3 מקרי מוות.

 לימים מתה גם בת שוע, אשת יהודה. הערת המספר המקראי  נחוצה להבנת ההמשך (מדוע תמר המתינה עם התרגיל שהיא עושה ליהודה עד מות אשתו ולא מייד כאשר שלה בנו השלישי מגיע לגיל הפיריון).

בפס' י"ב-י"ט תמר, הרואה שיהודה אינו עומד בהבטחתו, משלה אותה (כלומר רמז למדרש השם של שלה), מחליטה לעשות מעשה למען הבטחת עתידה, ומנצלת את הגעתו של יהודה לתמנתה (העיר תמנה) בזמן ה"גז" (חג גזיזת הצמר מעל הצאן) כדי לשכב עמו ולהרות ממנו. 

היא פושטת את בגדי אלמנותה ומתחזה לזונה ודורשת ממנו ערבון בתמורה ליחסי המין, עד שישלם לה את הסכום המוסכם. כדי לעשות זאת תמר מורידה את בגדי האלמנות שלה (נשים אלמנות לבשו בגדים מיוחדים) ולובשת בגדים המיוחסים לזונות וכן מכסה (מצטעפת) את פניה כדי שיהודה לא יזהה אותה. 

יהודה, שהתאלמן מאשתו בת שוע, ולא קיים יחסי אישות עם אישה מזה זמן, מבקש מהאישה הזונה לשכב עמו. תמר מנהלת עמו משא ומתן שבו היא שואלת "מה תתן לי כי תבוא אליי (=מה תשלם לי כדי לשכב איתי)?", וכשיהודה מציע גדי עזים, תמר דורשת ערבון שיישאר אצלה עד לתשלום גדי העזים. 

ה"חפץ" שיהודה נדרש לשלם, מהווה מידה כנגד מידה על כך שטבלו את הכותונת של יוסף בדם של שעיר עיזים (וזאת כעונש מידה כנגד מידה על כך שיעקב התחפש לעשיו באמצעות צמר של גדי עיזים (עבירה גורר עונש גורר עונש))....

תמר דורשת שלושה פריטים מזהים ואישיים שייחדו גברים מכובדים באותה תקופה, כערבון: חותמת (גלופה על הטבעת), פתיל (חגורת גוף) ומטה (מקל). יהודה נותן לתמר את הערבון שביקשה ושוכב עמה אך בניגוד לבנו אונן הוא לא "נזהר" והיא נכנסת להיריון מיהודה. 

בפס' כ'-כ"ג שולח יהודה את חברו הטוב, חירה העדולמי, עם גדי עזים כתשלום לאישה הזונה שעמה שכב. חירה אינו מוצא את הקדשה (לשון שגיא נהור - כינוי "נקי" - לזונה), וכשהוא שואל את אנשי המקום בתמנתה היכן היא, הם אומרים כי מעולם לא הייתה שם קדשה. יהודה נלחץ מחזרתו של רעהו מבלי שמצא את הזונה. הוא חושש מפגיעה בשמו הטוב, שכן החפצים המזהים שלו נמצאים אצלה.

בפס' כ"ד-כ"ו מתוארת הידיעה שהגיעה ליהודה לאחר כשלושה חודשים, שכלתו תמר נכנסה להיריון מיחסים אסורים (כלה נחשבה כשייכת למשפחת החתן, ואסור היה לה להינשא לאחר, אם לא שחררו אותה באמצעות טקס "חליצה" (בדומה לפלוני אלמוני שוויתר על רות עבור בועז)).

יהודה לא שואל את תמר מה יש לה לומר להגנתה וגוזר על תמר מוות בשריפה, (כמקובל במזרח הקדום), אולם רגע לפני הוצאתה להורג, היא שולפת את הערבון שנתן לה יהודה, והוא משמש אותה כדי להוכיח לו שהיא לא זנתה אלא הרתה ממנו (כלומר בצורה חוקית - לפי חוקי הייבום במזרח הקדום). למרות שיהודה שפט אותה בלי לתת לה הזדמנות להתגונן היא לא מביישת אותו לפני כולם, לא שופכת את דמו, לא מלבינה פניו ברבים כפי שהוא עשה לה, אלא מניחה לו להחליט האם הוא יזהה (יכיר) שזו החותמת שלו או יתחכש לכך ויאשים אותה שגנבה/השיגה את הנ"ל במרמה. 

המילה "הכר נא" היא עוד דוגמה ל"מידה כנגד מידה" (האחים אמרו ליעקב להכיר/לזהות את כתונות יוסף וגם זה עונש מידה כנגד מידה על כך שיעקב גרם לאביו העיוור לא להכיר/לזהות שמדובר בעשיו אלא ביעקוב (כאמור: עונש גורר עונש גורר עונש)).. 

יהודה מודה באשמה (=מדרש שם כפול/נוסף ליהודה (מדרש השם הראשון קבעה לו אימו בפרק כ"ט). הוא אומר "צדקה ממני". פירוש א: צודקת יותר ממני. פירוש ב. הילד הזה נולד ממני. 

 בפס' כ"ז-ל' כמו אחרי עקרות רבקה,  גם לתמר וליהודה נולדים תאומים אחרי שתמר חיכתה שנים רבות לילד. שם האחד פרץ - מדרש שם - התפרץ לצאת החוצה לפני אחיו הראשון (שבשונה מיעקב שתפס בעקב עשיו ולא הצליח לגבור על עשיו, פרץ הצליח לגבור על אחיו הבכור ולצאת בפועל ראשון (למרות שאחיו הבכור הוציא את ידו ראשון)).  

למעשה הסוף הטוב של הסיפור מבטא את מדרש השם של תמר - תם מר (יגמר המרירות).

בסיפור זה דימיון לסצנת דפוס העקרות של הנשים הצדקניות. תמר לא עקרה מסיבות ביולוגיות וגם לא בגלל שה' גרם לה להיות עקרה אלא בגלל שבני אדם רעים/חוטאים סירבו להינשא לה או להכניסה להריון למרות ששכבו איתה פעם אחר פעם. כמו בסצנות העקרות האחרות בסופו של דבר נולד דמות "גיבור". הילד שיוולד לה הוא יהיה אבי שושלת בית דוד. כלומר, בזכות אירוע נועז זה נולדה שושלת בית דוד.

בסיפור זה יהודה נענש במידה כנגד מידה על מעשיו. בנוסף לאמור לעייל, לפי עקרון הגמול מידה כנגד מידה, מובן מדוע העדיפה לשכב עם יהודה המבוגר ולא עם בנו הצעיר. וזאת, בגלל שיהודה שיקר לתמר ולא נתן לה את שלה, לכן תמר שיקרה ליהודה וגרמה לו לשכב איתה.

ממשיכים לחפור:

יתכן ותמר עשתה את התרגיל ליהודה המבוגר ולא לבנו הצעיר שלה כי חשדה שהילדים של יהודה עקרים. הרי גם ער וגם אונן לא הכניסו אותה להריון. המספר המקראי מספר יודע כל מספר לנו כיצד היא לא נכנסה להיריון אך יתכן והיא כלל לא ידעה מה הם זוממים/עושים בשעה שהם שוכבים איתה למטרות הנאה בלבד. לכן לא לקחה סיכון ושכבה עם יהודה שבוודאות הוא לא עקר.  

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 3 (בתחתית העמוד) - סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

בסעיף א - צריך להסביר מה יכל לגרום לכך שלא יהיה המשכיות/צאיצאים נוספים למשפחת יהודה. שימו לב, יש להציג יותר מסיבה אחת, שכן, דרשו בבחינה "נסיבות" (=בלשון רבים!).

בסעיף ב2 יש להתייחס לכך שמתמר יצא אבי שושלת בית דוד - שהוא דמות מרכזית בעם היהודי.

בסעיף ג - יש להביא ראיה להגינות וראיה ליושרה.

רושמים במחברת
מונחים חשובים:
מדרש השם , חוקי הייבום , הערת המספר המקראי ,  לשון שגיא נהור , שלושה (מספר סמלי),  "חליצה" ,  סצנת דפוס העקרות , מידה כנגד מידה 

מילים חשובות:

גז (גזיזת צמר), מצטעפת (מתכסה) תתן לי (תשלם לי) תבוא אליי (תשכב איתי) חותמת (גלופה על הטבעת שמהווה סימן היכר אישי), פתיל (חגורת גוף) מטה (מקל) קדשה (זונה).

בראשית ל"ט

תקציר

הסיפור שבפרק חוזר לפרק ל"ז וממשיך אותו. הגעתו של יוסף למצרים ומכירתו לפוטיפר, אחד משרי פרעה, מתגלה כנקודת התפתחות והצלחה של יוסף כבר בצעירותו: הוא מוערך, מצליח ובעל סמכויות נרחבות. אך מהר מאוד מתהפך גורלו של יוסף, והוא מוצא עצמו מושלך לכלא המצרי.

 

סיכום הפרק

פס' א'-ו' מתארים את ימיו הראשונים של יוסף במצרים, לאחר שהורד לשם על ידי הישמעאלים מדותן אשר בכנען. יוסף, אשר נמכר לפוטיפר, שר פרעה, מצליח מאוד בבית אדוניו ומוצא חן בעיניו. פוטיפר מטיל על יוסף את האחריות הכוללת על הבית בביטחון גמור ובידיעה שהוא יעשה הכל בצורה טובה ומחויבת. הצלחתו של יוסף העולה מן הפרק, מצטיירת כתולדה של מעורבות ה', אשר מביא הצלחה לכל מקום שבו יוסף נמצא. פס' ב', ג' ו- ה' מצביעים על תרומתו של ה' לעלייתו של יוסף במעמד. ההערה  של המספר המקראי שבסוף פס' ו' על המראה החיצוני של יוסף - על מראהו הטוב של יוסף משמשת כרקע להבנת המתרחש בסיפור בהמשך.

פס' ז'-י"ב מתארים כיצד משוקקת אשת פוטיפר לשכב עם יוסף, שמסרב בנימוס מתוך מוסר ונאמנות לאדונו ולה'. 

בקשתה של הגבירה מיוסף "שכבה עמי", פוגשת בסירוב ('וימאן') ובהסבר "הן אדני לא ידע איתי מה בבית, וכל אשר לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני, ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלוהים" (פס' ח'-ט'). 

בתשובת יוסף מוצאים שני נימוקים לסירובו לשכב עם אשת פוטיפר: הראשון, מחויבות לפוטיפר אשר מינה אותו על הבית, בטח בו ונתן לו להשתמש בכל, מלבד באשתו. השנייה, מחויבות לה', שכן המעשה ייחשב לחטא הניאוף. תשובתיו וסירובו של יוסף לא משכנעים את הגבירה, והיא מנסה לפתות אותו לשכב איתה מדי יום. באחד הימים, בעוד הבית ריק מעובדים, מנסה אשת פוטיפר לשכב עם יוסף בכוח. היא תופסת בבגדיו, והוא פושט אותם ובורח ממנה. ריבוי הפעלים שבפסוק (י"ב) מצביע על הסערה שפקדה את יוסף ועל המהירות שבה ביקש לברוח.

ממשיכים לחפור:

האם יוסף היה מעוניין לשכב עימה? מצד אחד הוא אומר שלא אולם מצד שני הוא מגיע לבית ריק כשהוא יודע שהיא חושקת בו. מצד שלישי הוא בורח כשהיא מנסה לשכב עימו. 

פס' י"ג-כ' עקשנותה של אשת פוטיפר לשכב עם יוסף בכוח, מביאה את יוסף לברוח ממנה, ומותירה אותה פגועה ודחויה. לפיכך היא משתמשת בבגדיו שנותרו בידיה כדי לשקר לאנשי הבית ולפוטיפר בעלה. האישה מוסרת להם גרסה מעוותת של מה שאירע. לדבריה, ניסה יוסף לשכב עמה בכוח (אונס) והצרחות שלה הבריחו אותו כשבגדיו נותרים בחדר. שני הבדלים בין גרסת האישה לאנשי הבית לבין גרסתה לפוטיפר: מולם היא מכנה את יוסף "איש עברי" וטוענת כי הוא בא "לשכב עמה". מולו היא מכנה את יוסף "עבד עברי" וטוענת כי הוא הובא ע"י פוטיפר כדי "לצחק בה". 

ההבדלים הם מגמתיים, ונועדו להפחית מכבודו של יוסף מול פוטיפר ולהטיל אשמה על פוטיפר. השימוש בכינוי הלאומי "עברי" נועד ליצור הרחקה וזרות (זרים תמיד מסמלים סכנה וחשדנות). דבריה של אשת פוטיפר גורמים לו להשליך את יוסף לכלא. יש הרואים בדבריה של אשת פוטיפר גמול דורות בשיטה של מידה כנגד מידה על גירוש הגר וישמעאל מבית אברהם ושרה (בראשית כ"א), שכן שם שרה מאשימה את ישמעאל, בן השפחה, שהוא "מצחק" ביצחק בנה ומגרשת אותו למדבר. ישמעאל הוא בן של אישה מצרייה, והנה אישה מצרייה מאשימה עבד עברי שהוא "מצחק בה" וגורמת להשלכתו לכלא.

פס' כ"א-כ"ג  מציינים שוב את מעורבותו של ה' בחיי יוסף ובהצלחתו. ה' גורם לשר בית הסוהר לחבב את יוסף ולהטיל עליו את האחריות על האסירים. שר בית הסוהר מאפשר ליוסף לעשות הכל ללא פיקוח, ובכל מה שהוא עושה, ה' מצליח את דרכיו.

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 7, עמוד 13, סעיפים א-ב

צריכים מעט עזרה?

התשובות כתובות במפורש בגוף הסיכום.

רושמים במחברת
מונחים חשובים:
ריבוי הפעלים  גמול דורות , מידה כנגד מידה 

 

מילים חשובות:

וימאן (=סירב), לצחק (=לעשות מעשים מיניים)

בראשית מ

יוסף בבית האסורים עם שר המשקים ושר האופים

קישור לפרק

תקציר

לאחר שיוסף הושלך לבור בגלל העלילה שהעלילה עליו אשת פוטיפר שר הטבחים (שכביכול ניסה לאנוס אותה כשלא היה איש בבית), נזרקים לאותו כלא שניים משרי פרעה - שר המשקים והאופים. יוסף שהתקדם וטיפס מעלה מעלה גם בכלא, פוגש אותם ופותר להם את חלומותיהם. החלומות מתגשמים בדיוק כפי שיוסף פתר. האחד אכן שוחרר מהכלא תוך שלושה ימים והשני הוצא להורג בתום שלושת הימים.

סיכום הפרק

פרק זה ממשיך לתאר לנו כיצד כל נפילה (לפחות בחייו של יוסף..) היא בסופו של דבר "מקפצה" לשלב הבא. 

 "שיני" הזמן הם כ"שיני מסור". כלומר, תהליך ההתקדמות שופע עליות ומורדות אשר בסופו של דבר המגמה הכללית היא - לטובה. 

ממשיכים לחפור:

בשונה מהתפיסה ה"דתית" של התנ"ך (שהכל מסתבך לטובה) קיימות תפיסות אחרות, למשל, שהכל מיקרי ואין "יד מכוונת" או "יד נעלמה" או "אצבע אלוהים". הניב יום דבש יום בצל (يَوْم عَسَل وَيَوْم بَصَل) הוא ביטוי לגורל עיוור. חסר כיוון ומגמה. אולם, התנ"ך המאמין שה' הוא לא רק בורא עולם (אלוהי ה"טבע") אלא גם מנהל העולם (אלוהי ה"היסטוריה").

שר המשקים ושר האופים מושלכים לכלא ופוגשים ביוסף

פסוקים א-ג: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (אחרי שיוסף הושלך לבור בגלל האשמתו בניסיון אונס של אשת פוטיפר שר הטבחים), חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם.  ב וַיִּקְצֹף (כעס) פַּרְעֹה, עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו (שריו הבכירים) עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְעַל שַׂר הָאוֹפִים.  ג וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר (בכלא, להמתנה לגזר דינם), (ב)בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים (האחרי על ההוצאות להורג) אֶל-בֵּית הַסֹּהַר:  מְקוֹם, אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם.

פסוקים ד-ה: יוסף מגלה בבוקר כי פניהם של השרים זועפות.  ובפסוקים ז-ח: יוסף שואל אותם מדוע יש לכם מצב רוח שלילי? והם משיבים לו שהם חלמו חלום ואין להם פתרון (פירוש/פשר) לחלומם. לכן, יוסף מבקש מהם שיספור לו את החלום כי רק ה' (שותל החלומות) יכול לפתור/לפרש את החלומות (כלומר, רומז להם, שלו יש קשר/תקשורת עם ה' ולאחרים אין).

 

חלום שר המשקים ופתרונו – פסוקים ט-יג

החלום: בַגֶּפֶן, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים (ענפים); וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִיצָּהּ (פרחו ניצנים), הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים.  יא וְכוֹס פַּרְעֹה, בְּיָדִי; וָאֶקַּח אֶת-הָעֲנָבִים, וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל-כּוֹס פַּרְעֹה, וָאֶתֵּן אֶת-הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. 

הפתרון: בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא (ירים) פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ (תחזור לתפקידך); וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן (כמו פעם), אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. 

בקשתו הצנועה של יוסף משר המשקים פסוקים יד-טו:

יוסף מנצל את ההזדמנות ששר המשקים יצא מהכלא ויפגוש שוב את פרעה מלך מצרים בכבודו ובעצמו והוא מבקש ממנו "רק" דבר אחד קטן: כִּי אִם (רק) זְכַרְתַּנִי (תזכור אותי) אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי (תגיד את השם שלי) אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. 

יוסף מסביר מדוע הוא בכלא: כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; אך לא מפרט מי גנב ומכר אותו כדי לא לפגוע בכבוד משפחתו. כמו ששתק ולא הגיב להאשמות של אשת פוטיפר כאשר הואשם בפני פוטיפר גם עכשיו אינו מנסה להגן על כבודו ושומר על כבודם.

וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר – ושוב יוסף לא מפרט את גרסתו מה קרה בינו לבינה.

 

מוטיב הבור בחיי יוסף: יוסף הושלך בפרק ל"ז לבור ע"י אחיו טרם נמכר לעבדות במצרים וכעת הוא שוב בבור. לפי ההמשך נראה (בפרק הבא) כי כל נפילה שלו לבור היא למעשה מקפצה לפרק הבא בחייו.

 

חלום שר האופים ופתרונו פסוקים טז-יט

שר האופים שחשב שחלומו "דומה" לחלומו של שר המשקים (כי שניהם חלמו באותו זמן, כל אחד על המקצוע שלו, עם אלמנט בולט של המספר הסימלי/טיפולוגי/נוסחאי – המספר 3), ומבקש גם כן לשמוע פתרון מיוסף מתוך צפייה שחלום דומה יספק פתרון זהה. אך ישנם הבדלי סגנון בין החלומות – דבר שיוביל את יוסף למסור לו פתרון שונה.

אַף-אֲנִי בַּחֲלוֹמִי... השר רצה לומר "גם אני" אך השתמש במילה "אף" שהיא דו משמעית. אף = כעס.

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל-רֹאשִׁי = שלשה סלי נצרים (מחוררים) אך המילה "חורי" גם היא "כעס" בעברית..

השר מתאר כי בחלומו את הלחמים שבסלים שעל ראשו "הָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן-הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי" אך בשונה מהחלום של שר המשקים הוא למעשה פאסיבי מאוד. הוא לא מכסה את הסלים בכיסוי וגם לא מגרש את העופות שפוגעים במאכל המלך. לכן, יוסף עונה לו שהפתרון לחלומו הוא שבְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא (יערוף) פַרְעֹה אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְתָלָה אוֹתְךָ, עַל-עֵץ; וְאָכַל הָעוֹף אֶת-בְּשָׂרְךָ, מֵעָלֶיךָ. 

יש כאן אירוניה. שוב יוסף משתמש באותה מילה "ישא" אך הפעם במשמעות שלילית. לא שהשר ילך בראש מורם אלא שראשו יערף.

 

התגשמות החלומות פסוקים כ'-כ"ג.

כעבור שלושה ימים החלום התגשם. לפרעה חגגו "יום הולדת" ולצורך המשתה שחרר להזדמנות נוספת את שר המשקים והאופים. לפי המדרש כל אחד מהם "פישל" אך לכל אחד היתה רמת אחריות אחרת. לשר המשקים נפל זבוב לכוס היין ששחט לפרעה אך פרעה הבין שזה לא אשמתו ולכן חנן אותו ושחרר אותו מהכלא. ואילו שר האופים נמצאה אבן בלחם של המלך וזו כמובן אשמתו שלא ברר את הקמח כמו שצריך ולכן הוא נתלה/הוצא להורג.

אולם, למרות שחלום של שר המשקים התגשם כפי שיוסף חזה, הוא לא זכר ולא הזכיר ולא אמר מילה טובה על יוסף. ולפי המדרש – "וישכחהו" = ניסה לשכוח בכוח את הקשר שהיה לו עם יוסף.

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם זה טוב או רע ליוסף ששר האופים בגד בו ו"שכח" אותו?

מצד אחד: זה רע – כי נותר עדיין בכלא למרות שהוא חף מפשע

מצד שני: זה טוב – כי בפעם הבאה שיזכר בו זה יהיה עיתוי מושלם יותר שפרעה יהיה ממש זקוק לו ואז זה יקפיץ אותו אפילו יותר גבוה מאשר "רק" לצאת מהכלא.

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם לדעתך חלומם של שרי המשקים והאופים נחשבים לחלום אחד או לשני חלומות שונים?

מצד אחד – זה נחשב חלום אחד כי בשניהם מדובר שגורלם יחרץ סופית בעוד 3 ימים.

מצד שני – אלו חלומות שונים – כי כל אחד עסק במקצוע שונה וזכה לגזר דין שונה.

 

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם לדעתך ה' עזר ליוסף לפתור את החלום?

מצד אחד – כתוב שפרעה עשה משתה לכבוד יום הולדתו. יתכן ויוסף בסה"כ ניצל את הידע שלו על כך שפרעה יזמן את השרים לנהל  את האירוע המורכב בטרם יחליט סופית האם להוציאם להורג.

מצד שני – לפי סיפורי יוסף, האירועים לא מתנהלים במקרה ויש לזהות בהם את יד ה' מאחורי הקלעים. יוסף מבין שהעובדה שהם חולמים חלום בנוגע לעיסוקם וגורלם "במקרה" 3 ימים לפני המשתה כאשר בשניהם האלמנט של מספר 3 חוזר על עצמו - רומזת על כך שהם בעצמם מבינים בתת-מודע ומוטרדים (אפילו במודע) כיצד יגמר האירוע - האם בחנינה או בהוצאה להורג? הבנה זו, שכל אחד מהם כנראה מבין מה באמת מגיע לו וזה בא לידי ביטוי בחלומות, יוסף מייחס לאלוהים כי הפותרים האחרים לא זכו ל"הבנה/הברקה" זו (שחלום בסה"כ אומר בקול רם את מה שהאינטואיציה המודחקת של כל אחד מהם אומרת בשקט). לפי התנ"ך (ולפי יוסף בפרט) לאדם יש "השגחה פרטית" הוא רק צריך לשים לב לרמזים שמקבל לכך ולכן יוסף חוזר וטוען שחלומות הם מה' וגם הפתרונות הם מה'. (נזכיר, כי לפי חז"ל חלום הוא 1/60 מ"נבואה" (או.. אם תרצו.. אפשר לומר הפוך: נבואה היא בסה"כ סוג של חלום. חלום בעוצמה רבה פי 60 מחלום רגיל בו האדם חולם בקול רם מה שהאינטואיציה שלו לוחשת לו בשקט!).

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 3 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

בסעיף ג1 יש להראות כיצד אנשים שמים לב מה עובר על אחר למרות שרע להם.

יש להסביר מה רע להם באותו רגע ולאיזו מצוקה של האחר הם שמים לב.

שימו לב, בפרק ל"ז פסוקים ה'-י' יעקב חש מצוקה ובכל זאת שם לב לסבל של האחים שנגרם להם בגלל יוסף.

בסעיף ג2 צריך להראות כיצד שר המשקים מתעלם מיוסף כאשר טוב לו בחייו הפרטיים.

 

רושמים במחברת
מונחים חשובים:
מספר הסימלי/טיפולוגי/נוסחאי – המספר 3), אירוניה

 

 

מילים חשובות:

 שָׂרִיגִם (ענפים) עָלְתָה נִצָּהּ (מלבלבת), יִשָּׂא (ירים) פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ (תחזור לתפקידך); כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן (כמו פעם),

כִּי אִם (רק) זְכַרְתַּנִי (תזכור אותי) , סַלֵּי חֹרִי = סלי נצרים (מחוררים) כמו כן, המילה "חורי" גם היא "כעס" בעברית. יִשָּׂא (יערוף) רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ,

 

בראשית מ"א

חלומות פרעה ופתרונם ע"י יוסף

קישור לפרק

תקציר

שנתיים מאז פרעה העניק חנינה לשר המשקים בדיוק ביום שיוסף פתר את חלומו, פרעה חולם גם הוא חלום שמטריד את מנוחתו ואין פותר אותו. שר המשקים נזכר ביוסף ומדווח עליו לפרעה ופרעה מצווה להביאו בפניו. יוסף שומע את החלומות של פרעה ומבין שמדובר בחלום כפול עם מסר אחד – כי בשבע השנים הקרובות יהיה אוכל אולם בעוד 7 שנים תהינה 7 שנות רעב ש"ישכיחו" את השפע שהיה בעבר. יוסף מציע לפרעה להיות אחראי אישית על אגירת המזון אולם פרעה שהתרשם עמוקות מהצניעות והחוכמה של יוסף ממנה את יוסף לסגנו. יוסף מתחתן ונולדים לו שני ילדיו הראשונים במצרים.

סיכום הפרק

פסוק א':  כותרת – לוחות זמנים וקישור לפרק הקודם

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים = בחלוף שנתיים מיום שחרורו של שר המשקים מהכלא.

וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה (לפתע) עֹמֵד עַל (יד) הַיְאֹר (הנילוס). 

 

תיאור החלום הראשון והחלום השני: פסוקים ב-ז

 

החלום הראשון

ב וְהִנֵּה (=לפתע) מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה (נראות טוב) וּבְרִיאֹת בָּשָׂר (מלאות) וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ (אכלו עשבים בשדות ליד הנילוס).  ג וְהִנֵּה (לפתע) שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת (נוספות) עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר (רזות מאוד) וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל (ליד!!!!) הַפָּרוֹת עַל (=על יד) שְׂפַת הַיְאֹר.  ד וַתֹּאכַלְנָה (טרפו) הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת (מלאות) וַיִּיקַץ (התעורר) פַּרְעֹה. 

החלום השני

ה וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה (גבעול) אֶחָד בְּרִיאוֹת (מלאות/שופעות) וְטֹבוֹת (יפות).  ו וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת (יבשות וצנומות) קָדִים (כתוצאה מרוח מזרחית חמה שייבשה אותם וגרמה להם לנבול) צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן (אחרי שראה את הטובות ראה את הרעות).  ז וַתִּבְלַעְנָה (טרפו) הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם.

שווה לדעת להשוות:

הדמיון – בשני החלומות יש כפולות של 7, בשני החלומות יש ניגודים – משהו שנראה טוב ולעומתו משהו שנראה רע. בשני המקרים הרע גובר על הטוב. בשניהם פרעה מתעורר בתום החלום הדרמטי שחלם.

הבדלים – בחלום השני לא כתוב היכן הוא מתרחש. האם גם הוא סמוך ליאור/נילוס. בחלום השני השיבולים הרעות מתוארות כאילו הן "טרפו" את הטובות אך כיצד בחלום הוא ראה שיבולת אוכלת שיבולות? זה הרי מחזה לא מציאותי/אפשרי גם לא בחלום. (הוא חלם שיש להן פה??).

 

תגובת פרעה לחלומותיו והנסיונות לפתור את חלומותיו

פסוק ח: וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ (השחר עלה ופרעה עדיין היה נרגש מהחלומות). וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ.

שימו לב לכפילות של מילת ההגזמה "כל". וכי לא היה אף "חרטום" (מכשף מצרי) שהיה חולה באותו יום או בחו"ל ולכן לא יכל להגיע לייעץ למלך?

שימו לב להבדל: חרטום = סוג של מכשף. חכם = איש "מדע". כלומר יש כאן "ניגודים" כלומר, הזמין את כל סוגי היועצים.

 

וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה

שימו לב ל"סתירה": מצד אחד כתוב שפרעה סיפר להם חלום אחד (כתוב חלום בלשון יחיד) ומצד שני כתוב שהיועצים לא מצליחים לפתור "אותם" (בלשון רבים).

פתרון: פרעה ראה בשני החלומות (בדומה לשרי המשקים והאופים) כצמד חלומות שהם חלום אחד. אולם, היועצים הציגו את הפתרונות כאילו מדובר בחלומות שונים.

בגלל הסגנון ה"אלפטי" (החסר) של התנ"ך, התנ"ך לא מספר לנו מה הפתרונות שפרעה דחה על הסף. במדרש יש הצעות שונות מה יכלו לפרש לו ומדוע הוא ככל הנראה לא קיבל הצעות אלו. 

 

שר המשקים מספר לפרעה על יוסף פותר החלומות: פסוקים ט-יד

ט וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת (עם) פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת-חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם.

שר המשקים מדבר על חטאים בלשון רבים. יש פרשנים שמסבירים שחטא אחד הוא חטא כלפי פרעה (לכן נזרק לכלא) וחטא אחד כלפי יוסף כי לא דיווח עליו כבר לפני שנתיים.

י פַּרְעֹה קָצַף (כעס) עַל-עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. 

שר המשקים לא מפרט על מה ולמה הוא נשפט למאסר – ככל הנראה כדי לא להכעיס בשנית את פרעה שמחל לו ושחרר אותו.

יא וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא  אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ.

שר המשקים מתאר אירוע דומה. גם הוא וחברו חלמו יחד באותו לילה אחד שני חלומות. שר המשקים כמו כל יתר היועצים ראה בכך שני חלומות שונים/נפרדים (למרות שיש גם במקרה שלו דמיון בין שני החלומות)(מבחינתו הדמיון הוא מקרי. ברגע שהתעוררת/החלום נחלם ע"י אדם אחר מדובר בחלום שונה).

 יב וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים

שר המשקים, מתאר את יוסף בריבוי כינויים, כולם כינויי גנאי!

נער=אדם חסר ניסיון.

עברי=אדם זר (ואולי אף "נחות" לתפיסתם)

עבד=אדם נמוך מבחינת המעמד החברתי-כלכלי.

 

שר המשקים מתאר את סיפור ההצלחה של יוסף: וַנְּסַפֶּר-לוֹ וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ  אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר.  יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ כֵּן הָיָה  אֹתִי הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי (למקומי/תפקידי הקודם) וְאֹתוֹ תָלָה.  אולם, בשונה מהמסופר בפרק הקודם, הוא משמיט את דברי יוסף שהפתרונות הם מה'!

יוסף פותר את חלומות פרעה: פסוקים י"ד-

 פסוק יד: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר (הכלא) וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו (בגדיו) וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.

ריבוי הפעלים בפסוק זה מעיד על מהירות/זריזות בהבאת יוסף למלך מצרים.

מוטיב הבור – שוב מוזכר ה"בור" כאבן דרך / פרשת דרכים בחייו של יוסף. אחרי שהושלך לבור בפעם הקודמת הוא עלה לגדולה אצל שר הטבחים. זהו רמז מטרים לכך שכעת יעלה לגדולה אצל פרעה אחרי שנזרק לבור/כלא לאחר שאשת פוטיפר הוציאה את דיבתו רעה.

מוטיב הבגד – בכל שינוי במעמדו של יוסף יש שינוי של הביגוד שלו.

1)      מקבל כותונת פסים מאביו – האחים מתחילים לשנוא אותו

2)      מסירים ממנו את הכותנות – נמכר לעבדות

3)      לובש בגדי אסיר בכלא של שר הטבחים

4)      מחליף בגדים כאשר עומד מול פרעה לפתור את חלומותיו.

 

במקרים אלו.. הבגד לא עושה את הבן אדם אך המצב של הבן אדם משתקף בבגד.

 

פסוק טו: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ – פרעה כמעט "מצטדק" מדוע בכלל נעזר באסיר שחשוד בעבירות מין. הוא מסביר כי שמע על ההצלחה שלו בפתרון חלומות.

 פסוק ט"ז וַיַּעַן (ענה) יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר: "בִּלְעָדָי!  אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה". יוסף מגיב בנחרצות ואומר שלא מגיע לו מחמאות זה לא הוא שפתר אלא האל שלו.

שווה לדעת להשוות

התנ"ך לא נוהג לפרט מידע שאיננו נחוץ להמשך העלילה. לפני מספר פסוקים קראנו מה פרעה חלם ולכן זה לכאורה מיותר לתאר לנו מה ראה בחלום. אולם, כאשר יש חזרות בתנ"ך הן כמעט תמיד (למעט מקרים מאוד בודדים) יהיו בשינוי כזה או אחר מהתיאור הקודם. כלומר, מטרת החזרה היא שנשים לב לפרטים השונים וננסה לשער מה סיבת ההבדלים (כי אם לא היה הבדל לא היה צריך לחזור ולספר שוב אלא רק להגיד שאמר לו את אשר חלם).

יז וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף  בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל (על יד) שְׂפַת הַיְאֹר.  יח וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ.  יט וְהִנֵּה שֶׁבַע-פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר  לֹא-רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ. ) וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל (ליד!!!!) הַפָּרוֹת עַל (=על יד) שְׂפַת הַיְאֹר.  כ וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת.  כא וַתָּבֹאנָה אֶל-קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ. 

פרעה משמיט מידע קריטי – שהיה זמן מה שהפרות עמדו אחת ליד השנייה

ומוסיף מידע שלא היה בחלום – שלא ראו על הפרות הדקות/רזות שהן בלעו את השמנות.

פרעה למעשה מנסה להטעות את יוסף שטען שהפתרונות מה' – ולבחון אותו האם הוא ידע לקבל מה' את המסר הנכון או שהוא בסה"כ יודע לפרש יפה דברים ששומע.

וָאֹמַר אֶל-הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי = פרעה לא אומר לו כיצד הציג לחרטומים ולא הציג לו מדוע הוא לא שבע רצון מהפתרונות שקיבל מהם.

 

פתרון החלום ע"י יוסף:

כה וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא  = יוסף קובע שלא מדובר בשני חלומות שונים שבאופן מקרי חלם אותם באותו לילה אלא זה חלום אחד עם אותו מסר – בדומה לשני החלומות שחלם בעצמו בלילות שונים ולהבנתו היה להם אותו מסר (החלום שהאלומות של אחיו משתחווים לו והחלום שהשמש הירח והכוכבים "משתחווים" לו).

אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה = יוסף חוזר כדי להדגיש את השקפתו הדתית שהפתרונות הם רק מה'.

הוא אומר לפרעה ששבע הפרות הטובות ושבע השיבולים הטובות מסמלות שבע שנות שפע וברכה כלכלית ואילו הפרות והשיבולים הדקות/רעות מראה מסמלות שנות רעב כבד.

בפסוק ל"א יוסף נכשל בגלל ההטעיה של פרעה ואומר: וְלֹא-יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא. שהרעב "ישכיח" את השובע שהיה. יוסף טעה כי פרעה הסתיר ממנו שהפרות עמדו ליד והטעה אותו בכך שאמר שלא ראו על הפרות הרזות שהן אכלו את השמנות.

למרות ההטעיות יוסף ממשיך ומתקן את עצמו (לפי התפיסה הדתית בתנ"ך בכלל ושל יוסף בפרט - ה' מכניס לו מילים לפה) ויוסף "קושר" בין החצי הראשון של כל חלום לחציו השני ולכן מציע לאגור מזון. כלומר, שנות הרעב ישתמשו במאגרים שיאגרו בשנות השובע. יש קשר ותלות בין שתי התקופות.

פסוק לז: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל-עֲבָדָיו. 

פרעה מרוצה מהפתרון שקושר בין כל חלקי החלומות ובין שני החלומות כי חש שמדובר בחלום אחד (כפי שיוסף בפרק ל"ז חש שמדובר בחלום אחד). מעניין לציין שהתנ"ך מקפיד לרשום שלא רק פרעה מרוצה אלא אפילו החרטומים שטעו בפרשנות שלהם מרוצים. כלומר, יוסף לא פוגע בכבודם אלא מעניק למלך מצרים הזדמנות להפוך את המשבר להזדמנות. מציע לו לא להיכנע לגורל אלא להתמודד מולו. ולכן יוסף מציע שפרעה בכבודו ובעצמו ינהל את אגירת המזון.

 

מינוי יוסף למשנה (לסגנו) של פרעה

פרעה נפעם מהפתרון אך למעשה אין לו שום הוכחה שהפתרון של יוסף עומד להתגשם. לכן, יש טוענים כי פרעה מוותר על ההצעה של יוסף להיות אחראי על האגירה וממנה את יוסף כדי שבמקרה והוא נכשל יהיה לו את מי להאשים – את הנער העבד העברי שישב בכלא בגלל ניסיון אונס.

עַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי – על פיך ישק דבר = כל דבר יעשה רק באישור שלך.

רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ = יש לך את כל 100% הסמכויות שלי רק בפועל אני זה שאשב על כיסא המלך. כלומר, יוסף הוא המנהל/מלך בפועל של מצרים.

פרעה נותן ליוסף את הטבעת חותם שלו כדי שיוסף יוכל מעתה לחתום בשמו אפילו בלי להיוועץ עם המלך = אמון מוחלט ביוסף (או הסרת אחריות מוחלטת מניהול המדינה).

כדי לבטא את השינוי לטובה למעמדו הרם של יוסף – שוב נזכר מוטיב הבגד ומסופר שיוסף מקבל בגדים חדשים ומפוארים ומקבל אישור לרכב (לנסוע) במרכבה של המלך.

שווה לדעת להשוות:

מרדכי היהודי שמוצא חן בעיני המלך הגוי  וגם הוא מחליף בגדים (את בגדי האבל שלו) לבגדי מלכות וגם הוא מקבל רכב של המלך וגם בפניו קראו קריאות כבוד. לאחר מכן גם הוא מקבל את טבעת המלך כדי לחלק פקודות בשם המלך.

 

ריבוי הכינויים של יוסף:  "אברך" כנראה פירושו "אב - רך" כלומר: אדם צעיר שקיבל תפקיד בכיר.

"צפנת פענח" ישנן דעות שונות מה פירוש המילים. האם זה במצרית או בעברית. בעברית/ארמית זה נשמע כ"מפענח צפונות" ואילו במצרית כנראה פירוש השם הוא "מפרנס ומכלכל" (בשיבוש קל).

 

מדרשי שמות: יוסף קורא לבנו הבכור "מנשה" מלשון נשייה – שכחה. "כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי" בלידת בנו חש אושר שסייע לו לשכוח את כל הסבל שעבר וכן את כל בני משפחחתו. השם השני "אפריים" מלשון פריון "כִי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" יוסף מודה לה' שזכה לפריון בארץ בה הוא סבל.

 

התגשמות החלום הנבואי/הפתרון של יוסף:

כפי שיוסף חזה לאחר 7 שנות השובע הגיעו שנות הרעב. המאגרים הפרטיים נגמרו והעם זעק לפרעה לעזרה ופרעה אמר לעם לציית להוראות של יוסף. הרעב היכה לא רק במצרים (בה יש נילוס) אלא גם בארצות שכנות שלא נערכו לרעב כה כבד ולכן הם באים "לשבור" (=לרכוש) מזון במצרים. לא צריך לנחש.. שבפרק הבא יסופר שגם בני יעקב מגיעים לרכוש אוכל במצרים אצל... אחיהם יוסף!

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 2 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

בסעיף א2 יש להתייחס לתוכן החלום ולמסר שהוא חושש מפניו וחוסר האונים שלו כאשר הוא לא יודע מה בדיוק יקרה.
בסעיף ג2 יש להראות שיוסף הצליח להגיע למעמד גבוה במצרים

רושמים במחברת
מונחים חשובים:

ניגודים, כפילות, הגזמה , סתירה, סגנון ה"אלפטי" (חסר), מדרש,

ריבוי הפעלים, מוטיב הבור , מוטיב הבגד , מדרשי שמות

מילים חשובות:

וְהִנֵּה (לפתע) עֹמֵד עַל (יד) הַיְאֹר (הנילוס), בְרִיאוֹת בָּשָׂר (מלאות) וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ (אכלו עשבים בשדות ליד נילוס).  וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל (ליד!!!!),  וַיִּיקַץ (התעורר) פַּרְעֹה. קָנֶה (גבעול) שְׁדוּפֹת (יבשות וצנומות) קָדִים (רוח מזרחית חמה)

תִּפָּעֶם רוּחוֹ (נרגש), חרטום (מכשף),  אֶת (עם) פַּרְעֹה, קָצַף (כעס) , נער (אדם חסר ניסיון), הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי (למקומי/תפקידי הקודם) , עַל-פִּיךָ יִשַּׁק  = באישור שלך. אברך (אב – רך) , צפנת פענח (מפרנס ומכלכל)

בראשית מ"ב

קישור לפרק

תקציר

הרעב היכה גם בכנען וגם במשפחת יעקב. יעקב יוזם ושולח את האחים לשבור (=לקנות) אוכל אך לא מצרף אליהם את בנימין מחשש לחיי בנימין (הבן היחיד שנותר לו מרחל). האחים מגיעים משתחווים ליוסף מבלי לדעת שזה יוסף השליט שאחראי על מכירת המזון ויוסף מזהה אותם ונזכר בחלומותיו ולכן מחליט לעשות להם "תרגיל". הוא מאשים אותם בריגול (הוצאת דיבה נגד מצרים) ודורש את בנימין כדי לזכות אותם מאשמה זו. כדי שילכו ויחזו עם בנימין ולא ישארו בכנען יוסף משאיר אצלו את אחד האחים (את שמעון). כשהאחים מספרים ליעקב מה קרה במצרים יעקב חושש מאוד לשלוח את בנימין ונראה כי ויתר על שמעון ולא מוכן לסכן את בנימין.

סיכום הפרק

הרעב מכה גם במשפחת יעקב: פסוקים א-ד

יעקב מבין שיש "שבר" (מכירת מזון) במצרים והוא יוזם פניה לבניו ואומר להם "לָמָּה תִּתְרָאוּ" למה שתחששו (מהרעב) לכו למצרים ותקנו אוכל כדי שלא נמות ברעב. ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. יעקב אומנם פנה לאחי יוסף, אך לא אישר לבנימין לרדת לרכוש אוכל למשפחתו כי חשש שגם לו יקרא אסון ולכן ציווה על יתר עשרת האחים להביא מזון עבור כולם. יעקב חשש דווקא לבנימין כי הוא הבן היחיד שנשאר לו מאשתו האהובה רחל.

 

הפגישה הראשונה עם יוסף: פסוקים ה'-

בני יעקב אחי יוסף מגיעים למצרים בגלל הרעב בכנען והם אינם יודעים שהשליט בפועל זה יוסף אחיהם שנמכר לעבדות למצרים. הם מגיעים עד אליו ומשתחוים לו (לאות כבוד) בלי לדעת שזה יוסף ובלי לדעת שבכך מתגשם חלומו שכל האחים ישתחוו לו.

בשלב ראשון: יוסף מכיר (=מזהה) את אחיו אך הם לא מכירים (מזהים) [=מידה כנגד מידה על כך שדרשו מיעקב להכיר את כתונת יוסף]. יוסף מחליט "להתנכר" להם, כלומר, להמשיך להיראות כאדם זר עבורם בלי להזדהות.

 

שאלה: כיצד יוסף זיהה את האחים והם לא זיהו אותו?

ישנן מספר הצעות:

1.      הוא יצא צעיר מהבית – ללא זקן וכעת שהוא עם זקן הם לא מזהים אותו.

2.      הם לא ציפו לראותו בתפקיד רם זה ולכן לא העלו על דעתם שזה יוסף

3.      לפעמים "לא מזהים" אדם כאשר הוא לבוש בבגדים אחרים לגמריי מהבגדים הרגילים שלו.

 

שאלה: מדוע יוסף לא חושף את עצמו? מדוע לא אומר להם "רואים? החלום שלי התגשם! השתחוויתם לי".

ישנן מספר הצעות – כמו תמיד כל אחד מתחבר לפירוש אחר / שתואם את האישיות/השקפה שלו:

1.      כי לא כל האחים הגיעו וכן יעקב ולאה לא הגיעו ולכן המתין שהחלום יתגשם.

2.      הבין שכל מה שקרה זה לטובה ורצה לתת להם הזדמנות לחזור בתשובה כי מבחינתם הם לא מכרו אותו כדי לעשות לו טוב אלא לעשות לו רע

3.      יתכן והוא בעצמו היה מבולבל ולא ידע איך להגיב ולכן אמר לעצמו דבר ראשון נמשיך עם משחק הזהויות ואסתיר את עצמי עד הרגע הנכון.

4.      אולי רצה לנקום בהם על כך שמכרו אותו ושנאו אותו

בשלב שני: יוסף מקשיח את היחס אליהם ומאשים אותם בריגול (=בהוצאת דיבה נגד מצרים)

האחים אומרים להגנתם שזה לא הגיוני שהם מרגילים כי כולם בני משפחה אחת ואף צבא לא שולח משפחה של אנשים כדי להיות מרגלים אלא לוקחים אנשים שונים ממשפחות שונות.

הם מדגישים שהם לא באו לראות את "ערוות" הארץ  (מטפורת הערווה = מקומות הפגיעים/רגישים/חלשים). 

ממשיכים לחפור: יש מפרשים שמילים אלו עוררו ביוסף את הסיוט של מכירתו ללא בגדים. כי לדעתם נזכר שנמכר ללא כתונת הפסים שלו (בזמנם לא היה "תחתונים" מתחת לבגד העליון)(אם כי, כתונת פסים הוא לבוש בנות המלך כך שלא סביר להניח שזה שכבה אחת בלבד).

כדי לבסס את טענתם שלא סביר שהם מרגלים, וכדי ליצור תחושת אמינות, הם מוסיפים פרט מידע שלא נדרשו – שהם במקור משפחה של 12 ילדים אולם אחד נשאר בבית ואחד "איננו" (=מת). כאן לראשונה יוסף שומע מה הגירסה שהאחים מחזיקים בה בנוגע לחייו.

 

שאלת עמ"ר/מחשבה/דיון: כיצד לדעתך יוסף הרגיש שהאחים אומרים לו שהוא "מת" (איננו)?

מצד אחד – יתכן ומרגיש הקלה – עכשיו מבין מדוע אבא לא חיפש אותו 22 שנה כי כנראה האחים חשבו/אמרו לו שהוא מת.

מצד שני – יתכן ומרגיש כעס – למה הם חושבים שאני מת? למה הם ציפו שאמות במצרים?

 

יוסף "זורם" עם הטענה שלהם ואומר, אם אתם טוענים שההוכחה שלהם שאתם לא מרגלים שיש לכם עוד אחד קטן – הביאו גם אותו ואיווכח האם אתם אכן דוברי אמת או שקר.

 

בשלב שלישי יוסף עולה דרגה נוספת – וזורק אותם לכלא (שלב זה מתחלק לשניים)

בשלב ראשון: יוסף מציע שכל האחים ישארו במצרים ורק אח אחד ילך לקרוא לבנימין. אולם, האחים לא מסכימים, ואיש לא מתנדב/מסכים לצאת חזרה הביתה כדי להביא את בנימין

בשלב השני: לאחר שיוסף רואה ששלושה ימים אף אחד מהאחים לא נשבר ואין מי שמוכן לצאת מהכלא ולחזור לארץ לקרוא לבנימין, הוא טוען שהוא "ירא אלוהים" (מפחד מהאל שלו) ולא רוצה לפגוע בהם מעבר לנדרש לכן משאיר בכלא רק איש אחד.

שאלה: כיצד יוסף לא חשש שאחיו יגלו שהוא יוסף כשאמר להם שהוא חושש מאלוהים?

תשובה: יוסף השתמש במילה אלוהים (במילה "אל") בלי לציין את שמו המפורש של אלוהי העברים.

ממשיכים לחפור: כי לא רק אברהם/משה האמינו והפיצו את האמונה באל אחד. החידוש של היהדות אינו כדת מונותיאיסטית אלא בכך שהיא מאמינה שה' הוא רוחני ומופשט. טרנסצנדנטלי (מעל העולם) ובכל זאת מנהל את העולם.

 

תוצאות ה"תרגיל" (ההתנכרות)

האחים אומרים "אבל אשמים אנחנו" האמת שאנחנו אשמים ולכן מגיע לנו העונש/הסבל הזה. זהו "צידוק הדין" (תיאודיציה) הודאה שהעונש משמים הוגן וצודק. תפיסת הגמול שלהם היא שהחוטא נענש בגמול אישי על מעשיו בשיטה של מידה כנגד מידה (הם גרמו ליוסף לסבל מיותר לכן נגרם להם סבל מיותר)

האחים נזכרים במכירת יוסף והעורך המקראי עושה לנו "פלאש-בק" (הבטה לאחור) ומציין שיוסף התחנן על נפשו שלא ימכרו אותו למצרים.

 

שאלה: מדוע העורך המקראי "נזכר" לספר כאן ולא בפרק ל"ז שיוסף התחנן על נפשו?

ניתן להציע כמה הסברים:

1.      כדי לא לפגוע מידי בכבודם של 10 השבטים שהוא התחנן על נפשו והם ישבו לאכול כאילו לא קרה כלום.

2.      כי רק עכשיו זה רלוונטי לעלילה. כעת זה מוזכר כי הם מתחרטים על נקודה זו.

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם לדעתך התרגיל שיוסף עשה הצליח?

מצד אחד – כן, האחים מבינים שמה שקורה להם כרגע זה עונש על החטאים שלהם.

מצד שני – עדיין לא – כי הם לא חזרו בתשובה על עצם המכירה אלא על כך שהם לא היו מספיק רגישים לזעקות שלו בזמן המכירה ואולי כרגע הם חושבים שבסה"כ היה צריך להשקיע קצת יותר שירגע. בכל מקרה, הם לא אומרים שצריך להתנצל בפני יעקב ובטח שלא אומרים בואו נעשה חיפושים ונחלץ את יוסף אולי הוא עדיין עבד וסובל מכך.

 

"אמרתי לכם"

ראובן האח הבכור שניסה לקחת את ההנהגה אך האחים לא שמעו להצעתו לזרוק אותו בבור לא עמוק (כדי לחלצו מאוחר יותר) אומר לאחים "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ".

 

ממשיכים לחפור:

שאלה: האם לדעתך ראובן ידע שיוסף נמכר למצרים?

תשובה: כאשר האחים מתעלמים מעצת ראובן הוא הולך הצידה לחשוב מה לעשות וכשהוא חוזר הוא נבהל שהוא לא מוצא את יוסף בבור. הוא זועק "הילד איננו ואני אנה אני בא".

לכאורה ניתן לשער שהאחים הרגיעו אותו ואמרו לו שהם הספיקו למכור אותו. אולם, ראובן טוען כעת ש"דמו" של יוסף נדרש. יתכן והוא לא מאמין לאחים שהם מכרו את יוסף!

מצד שני, ניתן לומר שהמילים "לשפוך את דמו" הן מטאפורה ולא תיאור ראלי. כלומר, יתכן והוא מאשים  את האחים בכך שפגעו בו אך לאו דווקא רצחו אותו. מצד שלישי.. יוסף מוצג כמי שמת "איננו" אך מצד רביעי, יתכן ומכנים אות בכינוי "איננו" כי אבד איתו כל קשר. 

חפירה על חפירה: על פי חוק הצהרת מוות - אדם שאבד איתו כל קשר ניתן להכריז עליו באמצעות פניה לבית משפט כאדם מת. אם יש לו נכסים היורשים שלו יקבלו את הירושה מרגע הצהרת המוות. כדי שהאישה תחשב אלמנה (ולא עגונה) בית הדין הרבני יצטרך למצוא לפחות רמז אחד שיעיד שהוא מת. למשל לאחר שטבעה הצוללת דקר, בזכות מציאת אחד ממצופי החירום של הצוללת, הרב הצבאי הראשי הכריז שכולם מתו למרות שמצאו את שאר שרידי הצוללת רק לאחר כ30 שנים. 

 

 

וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ (=מבין) יוֹסֵף  כִּי הַמֵּלִיץ (=המתרגם) בֵּינֹתָם (בין יוסף לבינם).  לכן, הם דיברו "עברית/כנענית" בצורה חופשית. אך יוסף הבין כל מילה וזה ריגש אותו לכן הוא יצא מחדר כדי לבכות (וַיֵּבְךְּ=בכה) שלא בנוכחותם.

 

כעת, מששמע יוסף את ראובן מכריז "אמרתי לכם" יוסף מבין שראובן לא היה נגדו ולכן לא משאיר אותו בכלא עד שבנימין יגיע אלא בוחר את האח הגדול הבא לפי סדר ההולדה (ראו בראשית כ"ט) – את שמעון – ששמע את זעקות יוסף והתעלם מהם (=מדרש שם נוסף לשמעון. ראו גם מדרש שם בפרק כ"ט).

 

יוסף משחרר את 9 האחים

לאחר שהתחיל להצליח, והאחים התחילו להבין שיש להם אחריות על מכירת יוסף, יוסף משחרר את כולם חוץ משמעון ומצווה לחזיר לשקים שלהם את הכסף ששילמו עבור האוכל שרכשו.

כאשר אחד מהאחים, בדרך חזרה פותח את השק לתת אוכל לחמורו הוא רואה אֶת-כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה (לפתע) הוּא בְּפִי (פתח) אַמְתַּחְתּוֹ (שק שלו).  האח נלחץ מדווח על כך לאחים. ושוב הם מבינים שזה משמים. הם קיבלו כסף על מכירת יוסף וכעת הם מקבלים כסף שעלול לגרום להם לעונש שהמלך יקח אותם לעבדות (מידה כנגד מידה על מכירת יוסף לעבדות).

הדיווח ליעקב

בפסוק כ"ט מסופר כי "וַיָּבֹאוּ אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל-הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר".  ולמרות זאת, במקום להמשיך הלאה בסיפור מספרים לנו מה הם אמרו. כפי שראינו בחלומות פרעה, התנ"ך לא חוזר על סיפור פעמיים באותה גרסה אלא בגרסאות שונות ומצפה מאיתנו הקוראים לשים לב דקויות ולמשמעות שלהן.

האחים משמיטים בדיווח ליעקב ששמעון כרגע יושב בכלא. הוא מוצג כמי שבסה"כ ממתין להם במצרים. וכן, לא מספרים ליעקב כי בדרך חזרה אחד האחים הספיק לגלות כי כספו הושב לו.

שאלה: מדוע האחים ממשיכים להסתיר מידע ולהטעות את יעקב? האם האחים למדו לקח מהמכה שחוו כעת במצרים?

תשובה: האחים מתביישים מיעקב וכן חוששים שיסרב לשלוח את בנימין בתמורה לשמעון ולכן הם לא רוצים להחמיר את המצב ומספרים כאילו שמעון ממתין במצרים בתנאים טובים וכן מסתירים שנעשה להם תרגיל וכספם הושב. למעשה הם לא למדו לקח מסיפור מכירת יוסף וכעת הם ממשיכים בשיטה של "עבירה גוררת עבירה". הם מנסים להסתיר בעיה ולמעשה הם לא פותרים בעיה אלא מחמירים אותה.

עד מהרה האחים מבינים שהתרגיל של החזרת הכסף היה לא רק לאח אחד אלא לכולם! והם נבהלים כי כבר לא ניתן להסביר זאת כ"טעות" מקרית אלא כמשהו מגמתי. מישהו טרח להחזיר לכל אחד ואחד כסף. יתרה מכך, לכל אחד ואחד את הכסף שלו! וְהִנֵּה-אִישׁ צְרוֹר-כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ – כלומר, כל אחד אחז כסף בצורה שונה אך כל אחד קיבל את הכסף שלו בחזרה.

יעקב מבין את חומרת העניין ואומר להם שלמעשה ניתן כעת להצדיק את החשש שלו (בתחילת הפרק) לא לשלוח את בנימין כי יכל לקרות לו אסון. יעקב למעשה משלים עם זה ששמעון לא יחזור כי הוא מבין שעשו להם תרגיל "הפללה" כדי להענישם.

ראובן שוב מנסה לגלות מנהיגות ומבין שיעקב לא ישלח את בנימין לכן אומר ליעקב אם בנימין לא יחזור תהרוג את שני בני (שני נכדיך) אם לא אצליח להחזיר את בנימין בשלום.

כמובן שיעקב לא מקבל הבטחה נוראית וחסרת היגיון זו. מה הטעם להרוג עוד 2 בני משפחה אם לא מצליחים להגן על בנימין? ולכן יעקב עומד בסירבו לשלוח את בנימין למצרים.

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 3 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

בסעיף ב2 ניתן להציג 2 נקודות מנוגדות בשני נושאים שונים שבאים לידי ביטוי בשני קטעים אלו. (1 בעניין הזיהוי של יוסף ו1 בעניין חלומותיו). 

רושמים במחברת
מונחים חשובים:
מידה כנגד מידה ,  "צידוק הדין" (תיאודיציה) ,  גמול אישי , מידה כנגד מידה , "פלאש-בק" (הבטה לאחור).

 

 

מילים חשובות:

שבר (מכירת מזון) , לָמָּה תִּתְרָאוּ ( למה תחששו (מהרעב) , מכיר (=מזהה) "ערוות" הארץ  (מקומות מוצנעים ורגישים), איננו (=מת), 

 שֹׁמֵעַ (=מבין),  מֵּלִיץ (=מתרגם)  וַיֵּבְךְּ(=בכה).

 

בראשית מ"ד

ה"תרגיל" האחרון והדרמטי שיוסף עושה לאחיו

קישור לפרק

תקציר

יוסף לוקח עד הקצה את התרגיל של החזרת הכסף לשקים של האחים, והפעם מצווה לא רק להחזיר את הכסף שהאחים שילמו עבור קניית המזון במצרים אלא מצווה גם לשתול בשק של בנימין האח הצעיר והאהוב על יעקב את הגביע של יוסף כדי לספק עילה למעצרו וללקיחתו לעבדות.

האחים נדהמים לגלות שהגביע אכן אצל בנימין והם קורעים את בגדיהם לאות צער. יהודה יוצא למאבק להגן על בנימין ולמעשה על אביו יעקב כי חשש יעקב ימות מצער אם בנימין לא יחזור איתם.

סיכום הפרק

יוסף מקצין את תרגיל השבת הכסף

פסוק א: וַיְצַו (יוסף) אֶת-אֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ (על אב הבית/מנכ"ל) לֵאמֹר מַלֵּא אֶת-אַמְתְּחֹת (שקי) הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת (כמה שרק יכולים לסחוב) וְשִׂים כֶּסֶף (כל) אִישׁ בְּפִי (בפתח) אַמְתַּחְתּוֹ (השק הפרטי שלו).  ב וְאֶת-גְּבִיעִי, גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן (בנימין) וְ(גם)אֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ (ששילם על האוכל שקנה). וַיַּעַשׂ (האיש) כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר. 

ג הַבֹּקֶר אוֹר (השחר עלה) וְהָאֲנָשִׁים (אחי יוסף) שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם.  ד. (איך ש)הֵם יָצְאוּ אֶת-הָעִיר (כלומר) לֹא הִרְחִיקוּ (לכת), וְיוֹסֵף אָמַר לַ(איש)אֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ (לאב הבית/מנכ"ל), קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה? (יוסף אומר לעבד שלו להאשים את האחים בתכונת אופי שלילית בכפיות טובה!). 

הביסוס להאשמה זו – שהם גנבו את הגביע של יוסף שדאג להם ומכר להם מזון.

 וַיֹּאמְרוּ (האחים) אֵלָיו (לעבד יוסף): לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה?

ה"הוכחה" של האחים שהם לא גנבים: "הֵן (הרי) כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ".

שוב האחים מנסים לשכנע בהיגיון שהאשמות נגדם לא נכונות (ושוב אינם מבינים שמי שעושה להם תרגיל לא מחפש היגיון...).

כדי שהפעם ה"הוכחה" שהם דוברי אמת תשכנע, הם מציעים בפזיזות וחוסר אחריות (כמו ראובן בפרק מ"ב) להעניש בעונש המרתיע ביותר – עונש מוות – את מי שימצא אצלו הגביע.

עבד יוסף עונה: גַּם-עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא  - האמת שזה הדין שצריך להיות למי שיתפס כגנב הגביע.

אולם, הוא מראש "מרגיע" אותם ואומר שהוא לא מחפש להרוג אף אחד אלא רק להפוך לעבד את מי שימצא אצלו הגביע. הוא מתנגד לגמול קיבוצי ותומך בגמול אישי בלבד.

האחים מרוצים מהצעתו וממהרים להוכיח את חפותם, שאין אצלהם שום גביע והם פותחים את השקים שלהם.

עבד יוסף עורך בדיקה בצורה מעוררת תמיהה. בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה. הוא מקפיד על סדר הלידה שלהם, מהגדול לקטן, ולא על הסדר המקרי בהם הם מסודרים בשיירה – כדי לגרום לדרמה להגיע לשיאה כאשר מגיע לבנימין. אחרי ש9 אחים יוצאים זכאים האחים כנראה כבר מתמלאים בטחון "סתם האשים אותנו" ואז הכל מתנפץ כאשר זה נמצא אצל בנימין.

לחילופין, יתכן והם היו במתח, אולי הוא שתל לנו את הגביע כמו את הכסף? על מי יפול הפעם אחרי שפעם קודמת שם את שמעון בכלא? וכך ככל שהחיפושים נמשכו והתקרבו לבנימין הלחץ והחרדה עלו כי הבינו שיתכן והגביע נשתל דווקא בבן האהוב על יעקב.

 

שאלה: מדוע יוסף בודה (ממציא) ראיות (מפלילות) נגד אחיו בנימין?

תשובות אפשריות:

1.      כדי לבחון את האחים כיצד יגיבו שניתנת להם הזדמנות פז להשתחרר מאחרון צאצאי רחל

2.      כי רצה שרק הוא ישאר איתו במצרים כי שנא את יתר אחיו

 

תגובת האחים למציאת הגביע אצל בנימין

האחים מגיבים באבל כבד וקורעים לאות צער את בגדיהם. הם לא צועקים ולא  מאשימים את בנימין "השתגעת???!" "למה עשית את זה?" כי הם כנראה מבינים שזה מבויים ושהשליט מחפש את בנימין. הם לא שולחים אותו לבדו למצרים כפי ששלחו את יוסף אלא קושרים את גורלם בגורלו למרות שעבד יוסף דרש להעניש בגמול אישי את הגנב בלבד ולא בגמול קיבוצי את כל חברי הקבוצה. למעשה, ניתן לראות כי האחים חזרו בתשובה. במקום להתנער מהבן האחרון של רחל ולהגיד הפעם זה לגמרי באשמתו – הפעם הם מבינים איזה צער ושברון לב יגרם לאביהם יעקב והם לא מתכוונים לנטוש אותו כמו שנטשו את יוסף.

מוטיב הבגד – שוב חוזר על עצמו בסיפורי יוסף. שוב יתחולל מפנה בחייו של יוסף בעקבות שינוי בבגדים. הפעם השינוי הוא בבגדים של אחיו. השינוי הפעם יהיה בעיקר אצלהם. עוד רגע גם הם ידעו מה שיוסף יודע – שהוא יוסף והם השתחוו לו כפי שניבא בחלומותיו.

 

נאום חייו של יהודה

יהודה לוקח את המנהיגות וניצב בחזית המאבק להשבת בנימין הביתה מחשש לשלמה של יעקב. בנאום דרמטי ונועז פורט יהודה על הרגשות ומנסה לשנות את רוע הגזירה ואת ההתעללות באחים ובבנימין על לא עוול בכפם.

טז וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה-נְּדַבֵּר וּמַה-נִּצְטַדָּק

יהודה מודה שאין מילים בפיו! אכן מגיע לנו הסבל שנגרם לנו אבל מהר מאוד יהודה עומד על שלו ומדגיש שלא בגלל האשמה המזוייפת בגניבת גביע אלא הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת-עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ – ברור לנו שזו סגירת חשבון/סגירת מעגל שה' מעניש אותנו על מעשים אחרים. לא על גניבת הגביע! לכן, אנו מצדיקים את הדין (צידוק הדין) כולנו חטאנו לה' (כוונתו שכולנו עברו על איסור גניבת אדם ומכירתו לעבדות) ולכן כולנו נהיה עבדים (מידה כנגד מידה) כלומר, גם בנימין שנכח באירוע וכנראה מעולם לא גילה ליעקב שיוסף נמכר ולא נטרף. אולם יוסף מסרב להצעת יהודה.

ממשיכים לחפור

לפי החלוקה המסורתית (לפי חז"ל) פרק זה נחלק לשני חלקים. עד פסוק י"ז הפרק שייך לפרשת "מקץ" ומפסוק י"ח הפרק שייך לפרשת "ויגש". השמות של הפרשות הן על שם המילה הראשונה בפסוק הראשון.

החלוקה לפרקים נעשתה במאה 12 (1700 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון) ע"י נוצרים ולכן קוראים לחלוקה לפרקים "חלוקה נוצרית".

יהודה לא נסוג, להיפך, הוא מתקרב ליוסף פיזית וניגש לדבר איתו בדיבור "צפוף" יותר. הוא מבקש בנימוס את רשותו (כי רק על עצם העובדה שהתקרב ללא רשות ניתן להוציאו להורג במקום) והוא מחמיא ליוסף שמבחינתו הוא מכובד בעיניו כמו פרעה בכבודו ובעצמו. כלומר יהודה מבקש שיוסף לא יפרש את ההתקרבות ובקשה להגיד את דעתו כזלזול ביוסף.

יהודה מבין שמותר לו להמשיך לדבר והוא מתאר בצורה נועזת את השתלשלות העניינים בצורה מגמתית שמשרתת את מטרת הנאום – לשחרר את בנימין.

 

שווה לדעת להשוות – בין דברי יהודה לדברי המספר המקראי בפרקים הקודמים

יהודה אומר: אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר  הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב אוֹ-אָח. גרסה זו היא חזרה על דבריהם ליעקב, אולם, לפי המסופר בפרק מ"ב הם "נדבו" מידע זה מיוזמתם. יהודה מנסה להראות כי בכל שלב יוסף התנכל אליהם ללא סיבה.
יהודה מוסיף ואומר כי למרות ששאלה זו לכאורה מיותרת, השבנו לך: יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן.

המילים "אב, זקן, ילד, קטן, מוות" הן מילים מנחות שחוזרות על עצמן כדי להדגיש את הרגש כלפי יעקב ובנימין.

 
יהודה לוקח סיכון אדיר ומציג שוב את הגרסה שמבחינת האחים יוסף מת: וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.  אולם, הוא גם מציג את העובדה שכיום הם למדו להתנהג אחרת לבני רחל, הם כבר לא מקנאים בבנימין כפי שקנאו ביוסף על כך שיעקב העדיפו על יתר האחים.

יהודה מספר ליוסף כי הסברנו לאבא שהתנאי לקבלת אוכל נוסף הוא הורדת בנימין אולם, האבא סרב כי התקשה להיפרד גם מהבן האחרון שנותר מרחל וכאן יהודה חושף את הגרסה שיעקב נחשף אליה "וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה". כעת לראשונה יוסף שומע שאביו חושב שהוא נטרף ולכן אביו בטראומה ומסרב לשלוח בן נוסף של רחל למסע.

יהודה מדגיש שוב ושוב את הקשר בין יעקב לבנימין ממספר סיבות: האחת, כדי להדגיש ליוסף שהוא לא פוגע בבנימין הגנב אם ישאירו כעבד במצרים אלא ביעקב הזקן החף מפשע. וזה חוסר צדק מוחלט ויוסף ש"ירא אלוהים" לא אמור לנהוג כך כלפי חפים מפשע – כשם שסירב לקחת לעבדות את יתר האחים שלא חטאו.

סיבה נוספת, יתכן וליהודה נפל האסימון שזה לא סתם אדם זר עומד מולם אלא יוסף בכבודו ובעצמו ויתכן ויהודה מבין שיוסף בסה"כ בוחן את היחס לבנימין ולכן יהודה מדגיש לפי פירוש זה שוב ושוב כיצד האחים חזרו בתשובה וכבר לא נוטרים טינה לילד המועדף על יעקב ואף מוכנים לפגוע בעצמם העיקר שהילד של רחל ויעקב לא יפגעו.

יהודה לא מסתפק במילים ואומר ליוסף "וְעַתָּה יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם-אֶחָיו". יהודה מציע הצעה "כלכלית". הרי אני אדם חזק יותר. עדיף לך שאני אהיה עבד. מה משנה לך מי משלם את הקנס על הגניבה? כך כל הצדדים יצאו מרוצים. המשפחה תיענש על הגניבה אך אף אחד לא ימות משברון לב בגלל שלא מסוגל לאבד ילד נוסף של אשתו האהובה.

יהודה מסיים את נאומו בשאלה רטורית  "אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?" ושוב חוזר על החשש שיעקב ימות למרות שיעקב הזקן חף מפשע:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע (מוות) אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 3 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

בשאלה זו אין דברים קשים או מורכבים. בהצלחה

רושמים במחברת
מונחים חשובים: כפיות טובה, גמול אישי  , גמול קיבוצי  , חזרה בתשובה, מוטיב הבגד , צידוק הדין, מידה כנגד מידה , מילים מנחות, שאלה רטורית , חזרות

 

מילים חשובות:

כַאֲשֶׁר יוּכְלוּן (כמה שרק יכולים) בְּפִי (בפתח) אַמְתַּחְתּוֹ (שקו), כֶּסֶף שִׁבְרוֹ (תשלום עבור הקניה).

בראשית מ"ה

תקציר

סיפור זה מציג את רגע השיא שבסיפורי המפגשים של יוסף עם אחיו (פרקים מ"ב-מ"ה), הרגע שבו חושף יוסף את עצמו ומגלה להם את זהותו. ההלם וההתרגשות המלווים את הסיפור ניכרים הן בקרב אחיו והן בקרב אנשי מצרים והמלך פרעה. האחים נשלחים להביא את יעקב אביהם, שכבר שנים חושב שיוסף מת, לפגוש את בנו האהוב.

 

סיכום הפרק

פס' א'-ט"ו נפתחים בתגובה הרגשית המתפרצת של יוסף לאחר שהוא שומע את דברי יהודה אחיו על אביהם יעקב ועל כאבו (סוף פרק מ"ד). לאחר זמן ממושך שבמהלכו מקיים יוסף קשר עם אחיו מבלי להיחשף, הוא לא יכול (=לא רוצה)  עוד להתאפק. הוא מבקש להישאר לבד עם אחיו, מוציא מהחדר כל אדם שאינו ממשפחתו ורק אז פורץ בבכי, ומודיע לאחיו מי הוא ושואל את השאלה הרטורית שהכי חשובה לו: "העוד (האם עדיין) אבי חי?". אחיו לא יכולים (=לא מסוגלים)  לענות לו מרוב בהלה, [=מידה כנגד מידה על כך שלא יכלו (=לא רצו) לדבר איתו לשלום כשקיבל את כתונת הפסים]. 

יוסף מבקש מהם להתקרב אליו ומספר להם את סיפורו. יוסף אמנם מזכר להם את כוונתם למכור אותו למצרים, אך מרגיע אותם ומבקש שלא ייעצבו ושלא יכעסו על עצמם, כי שליחתו למצרים התרחשה כחלק מתכנית ה', להגשים את שליחותו להציל אותם מרעב =[המילה המנחה "שלח" מדגישה את השקפה היסטוריוסופית דתית - שה' מנהל את ההיסטוריה/את העולם ושולח אנשים לעשות את רצונו]. למעשה יש כאן "סיבתיות כפולה" האחים שלחו את יוסף כי שנאו אותו אך ה' גרם להם לשלוח אותו כי ה' רצה שיוסף יכלכל אותם בשנות הרעב. לדברי יוסף, הצלחתו במצרים והפיכתו למשנה למלך קרו כדי להבטיח שבשנות הרעב הוא יוכל לספק מזון למשפחתו שבכנען. אמונה זו לא סותרת את עקרון הבחירה החופשית, הרי האחים יכלו להתנהג אחרת, לכן כמו כל חוטא גם האחים עלולים להיענש ע"י ה' למרות שעשו את שליחותו (כשם שפרעה יענש בכך שיממש את ההבטחה של ה' לאברהם בברית בין הבתרים - שבניו יהיו עבדים בארץ לא להם).

יוסף הנרגש מבקש מאחיו (שקולם לא נשמע כלל לאורך נאומו הארוך, ככל הנראה מהלם ומבהלה) שימהרו לספר לאביהם יעקב שבנו חי ושהוא מושל מצרים, וכן לבקש ממנו לרדת למצרים ולגור שם לצדו עם כל בני המשפחה, לפחות למשך חמש השנים הבאות, שבהן צפוי עוד הרעב להימשך. יוסף מבקש מאחיו להיות עדים בפני אביהם כי מדובר בו, וכן לספר לו על מעמדו הגבוה שהשיג בשנים שעברו מאז נפרד ממנו. יוסף הנרגש מנשק את אחיו ובוכה עליהם ואיתם מגודל הנס שקרה להם ומהחיבור המחודש.

פס' ט"ז-כ"ד מתארים את תגובת מצרים והמלך פרעה לאור התגלית המרעישה. פס' ט"ז מתחבר לפסוק ב' מפני שבשניהם מעיר המספר כי קולות הבכי של יוסף נשמעו בארמון והשמועה התפשטה בכל מצרים. פגישת יוסף ואחיו משמחת מאוד את פרעה (ככל הנראה, שמע בעבר מיוסף את סיפורו הקשה ועל ניתוקו ממשפחתו), והוא תומך בבקשת יוסף ומצווה על האחים לקחת מכל טוב מצרים אל אביהם. הוא מצייד אותם בעגלות עמוסות באוכל רב (בזמן רעב), מבטיח להם שלא יחסר להם דבר במצרים ומבקש שלא יתחרטו על הרכוש שישאירו בכנען כי במצרים הם יקבלו הכל. יוסף אף הוא שולח צדה לדרך ומתנות לאביו ולאחיו. לבנימין, אחיו מאותו אמא, הוא נותן יותר ממה שנתן לכולם. יוסף מבקש מאחיו שלא ירגזו בדרך, כלומר שלא יריבו ביניהם.

בפס' כ"ה-כ"ח האחים חוזרים לבית אביהם עם השפע ששלחו יוסף ופרעה. הם מספרים ליעקב על הגילוי המרעיש ועל הצלחת יוסף. תחילה יעקב הזקן "החסיר פעימה" וַיָּפָג לִבּוֹ, כמעט התעלף כאשר שמע את הבשורה שיוסף חי. הוא חש תדהמה/הלם זה כי לא האמין להם שיוסף חי. האחים מנסים לשכנע ולהרגיע את יעקב אביהם  באמצעות העגלות שהביאו עימם (שכן, רק אדם בתפקיד בכיר יכול להרשות לכלי רכב צבאיים לצאת ממצרים), ואכן לבסוף וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם (נרגע התעורר לחיים אחרי תקופה ארוכה של אבל ודיכאון על מות בנו). יעקב אומר: "רב!" (זהו רגע גדול!) ומבקש ללכת לפגוש את בנו לפני שהוא ימות מזקנה.

פותרים את זה יחד

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 3 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

בסעיף ב2 ניתן לענות שתי תשובות שונות. האחת, כפי שכתוב בסיכום לעייל ושניה ההיפך ממה שכתוב בסיעום לעייל (בעניין הבחירה החופשית).

רושמים במחברת
שאלה רטורית  , מידה כנגד מידה, מילה מנחה,  השקפה דתית , סיבתיות כפולה (סיבה ריאלית וסיבה דתית), עקרון הבחירה החופשית  

מילים חשובות:

 לא יכול (=לא רוצה), העוד (האם עדיין), לא יכולים (=לא מסוגלים), תרגזו (תריבו/תתווכחו), וַיָּפָג לִבּוֹ ("החסיר פעימה), תְּחִי רוּחַ  (התעורר לחיים  / שמח) , רב! (גדול!)