תקציר וניתוח היצירה

מהלך העלילה - סיום הספר

החלק השלישי, המציע חויית קריאה מזעזעת, מתאר מסע בתופת העינויים שב"מיניסטריון האהבה", החקירות ,ה"חינוך מחדש", הזוועה שלא תתואר במילים, שבירת הגוף, ההופך לשבר-כלי, והנפש, אובדן תחושת הזמן והמרחב, סיוט שהולך והופך מזוויע יותר ויותר, ושיאו בכניסה לחדר 101. או'בריאן הוא המענה, הוא החוקר, הוא ה"מדריך", הוא זה השולט על מכונת העינויים הכופה על וינסטון להצהיר, ובהמשך גם להאמין, ש 2+2=5, "לנו לא די בצייתנות שלילית ואפילו לא בכניעה הבזוייה ביותר. כשאתה תיכנע לנו בסופו של דבר, זה יצטרך לקרות מרצונך החופשי. אנחנו לא משמידים את הכופר מפני שהוא מתנגד לנו […] אנחנו ממירים אותו, אנחנו לוכדים את מחשבותיו הפנימיות, אנחנו מעצבים אותו מחדש […] אנחנו עושים אותו אחד מאיתנו לפני שאנחנו הורגים אותו […] אנחנו מקפידים להביא את המוח לידי שלמות לפני שנרוצץ אותו..." כך נואם לו או'בריאן.

וינסטון מתוודה על "פשעיו" כלפי המפלגה, אך עדיין אינו נשבר: גרעין האישיות הפנימי שלו נותר כשהיה. בחדר 101 מתעמת כל אסיר עם הדבר שהכי מפחיד אותו. אצל וינסטון אלו הם עכברושים. כשמקרבים אותו לכלוב העכברושים זועק וינסטון - "עשו זאת לג'וליה! לא לי!". זוהי נקודת השבירה הפסיכולוגית שלו. מכאן ואילך הוא כחומר ביד היוצר בידיו של או'בריאן, חוקרו והאדם שמחנך אותו מחדש. וינסטון וג'וליה, לאחר שבגדו זה בזו (גם ג'וליה נלקחה לחדר 101), מושארים במצב של "קיום מושעה". הם אינם מוצאים להורג אלא נותנים להם לחיות את חייהם המנוכרים לפי שעה מתוך ידיעה כי מאסרם והוצאתם להורג צפויה בכל רגע.

משפט הסיום הפסימי של הרומאן:

"תם המאבק. הוא זכה בנצחון על עצמו. הוא אהב את האח הגדול."