תקציר וניתוח היצירה

מהלך העלילה והתפתחות דמותו של וינסטון

וינסטון חי רוב הרומאן חיים כפולים. בהתנהלותו כלפי חוץ הוא מציית למערכת כללי הברזל שנכפים עליו. כך למשל : "על פניו הוא מעלה ארשת של אופטימיות שקטה […] שמן התבונה לשוות לפנייך בשעה שאתה עומד מול הטלסקרין." וינסטון מתחזה. בחדרו, כשהוא נשאר בגומחה ונשען לאחור הוא מצליח להשאר מחוץ לתחום הראיה (אך לא מתחום השמיעה!) של הטלסקרין המותקן כמובן בחדרו, ואז, כבר בראשית הרומאן מתוארת פעולה חתרנית של וינסטון, הוא מתחיל לכתוב יומן אישי. אילו נתפס, קרוב לוודאי שעונשו היה מיתה או לפחות 25 שנה במחנה עבודת כפייה. הוא כותב במחברת יפה, בעט-ציפורן שהוא מטביל בדיו, שמגיעים מעידנים קודמים שנשכחו, בהווה המדכא הוא כותב רק פתקים קצרים, את הכל מכתיבים ל"כותב דיבור". כתיבת היומן מסמלת פעולה אישית, אינטימית, אינדיבידואלית, חשאית, שאינה תכליתית-מכאנית, אלא צורך נפשי, ריגשי, אנושי באמת, כל מה ששייך לעולם שנמחק.

4 באפריל 1984. אין לו ודאות אפילו שזאת השנה. אבל הוא בטוח שהוא בן 39. הוא מהרהר...למען מי הוא כותב יומן זה? למען העתיד? ובתקבולת ניגודית להרהוריו הסודיים, החשאיים, הרגישים – בוקעת מהטלסקרין מנגינה צבאית מחרישת אוזנים. וינסטון חסר אונים לבטא את רגשותיו, וכשמתחיל לכתוב – הרי זה תאור של הקרנת סרט אמש, מקרינים רק סרטי מלחמה, הפצצת ספינה מלאת פליטים איפשהו בים התיכון. הקהל נהנה מהצגת הזוועה. אשה יהודיה כנראה מחזיקה בסירת הצלה ילד קטן בן שלוש שצורח מפחד. האשה מגוננת עליו, ואז מסוק מנחית פצצת 20 קילו והסירה מתרסקת. בהמשך "צילום נפלא של זרוע של ילד עולה עולה באוויר […] והיו הרבה מחיאות כפים מהמושבים של חברי המפלגה," ורק אשה פשוטה, מהמעמד הנחות של ה"פרולים" צעקה שלא יראו דברים כאלה מול הילדים, עד ששוטרים הוציאו אותה. נורא! ואז לאחר שנזכר במעמד דקות השנאה ובמבטו מעורר העניין של או'בריאן, כותב וינסטון על הדף: "הלאה האח הגדול" וכך ממלא את הדף. אקט של מרד. וינסטון יודע שעשה פשע. "בכל מקרה, משטרת המחשבות תתפוס אותו. הוא פשע "פשעחשב" שאי אפשר להסתירו לאורך זמן. כך זה קורה: מעצרי לילה. יד גסה מטלטלת אותך, אורות מעוורים, טבעת פרצופים קשוחים סביב המיטה, ללא משפט בדרך כלל, ללא דיווח. אנשים פשוט נעלמים. "אתה מבוטל, מאויין: 'מאיידים' אותך..." איזה חוסר אונים נורא! כך מתנהלים חייו של וינסטון. הוא מצד אחד, לדוגמה, משרבט במין היסטריה ביומנו "יירו בי לא אכפת לי יירו בי בעורף לא אכפת לי הלאה האח הגדול תמיד הם יורים בעורף לא אכפת לי הלאה האח הגדול…": מעין שילוב בין מרד והשלמה, ומצד אחר, כשמיד נשמעת דפיקה בדלת הוא נרתע בבהלה (זאת היתה, מתברר, בסה"כ השכנה), "ישב דומם כעכבר […] ליבו הלם כמו תוף..." וינסטון נע בין ציות עיוור שנכפה עליו לבין התקוממות פנימית; בין השלמה מדכאת של חוסר אונים וחוסר מוצא, כוחו של ההרגל, מידי פעם הבזקים מהעבר שהולך ומיטשטש ואיננו מוגדר, לבין חוסר השלמה, חיפוש זהיר אחרי שותפים למחשבה חופשית. הוא שרוי במתח פנימי מתמיד שעלול להחשף כלפי חוץ. הוא נמצא בבדידות, עד שנרקמת מערכת יחסיו האינטימיים והרומאן הופך, בין השאר, ל"סיפור אהבה", אהבה אסורה.