תקציר וניתוח היצירה

סיפור אהבה בין ערביה ליהודי

סבא אליאס משיב לשאלת הודא מה דעתו על ערביה עם יהודי (היא ואלכס). הסב משיב "זה לא ילך"...אחד מכם צריך לוותר." הודא משיבה "הוא לא יהיה ערבי אפילו ירצה", "אז עלי לשכוח שאני ערביה." והסב בהמשך: "ואת, באמת ובתמים את סבורה שתהיי יהודיה? הכלבים מכאן ומכאן ינעצו בך את שיניהם. יש לך כוח לזה?". והודא, כדמות המספרת קוטעת את הדיאלוג בהרהור כללי: "לא הייתי עיוורת. בארץ שסועת שנאות ושרויה במצב מלחמה אי אפשר לטפח נווה של אהבה על הגבול שבין העמים החותרים לחנוק זה את זה." כשהודא שואלת "אמא זה יפריע לך?" האם משיבה שהיא מוכנה לקבל, שכן "אם זה יהיה טוב בשבילך אנשק לו את המצח כל יום." הנה שוב מפציעה התקווה. אך בהמשך מוסיפה האם בפיכחון כואב: "אם אלכס נועד לך, קחי אותו מפה. הארץ מקוללת. לא רחם טוב היא האדמה הזאת לגדל בו ילדים." (עמ' 127-126), והרי זה רמז מטרים/מקדים לסיום, כשהודא בבית הקברות, נושאת ברחמה את עוברם המשותף שלה ושל אלכס שנפל במלחמה וקבור ב"אדמה המקוללת", כשהיא תוהה בדיבור כואב לקבר מה יהא עתידו של הילד, שאם יוולד יהיה נדון להיות "זר בין ערבים ובין יהודים." (עמ' 231). 

הרומן נע בין שני הקטבים הללו שמנסים להתקרב: מצד אחד ישנה אפשרות מוכחת במציאות לדו-קיום בין יהודים לערבים, מה שבא לידי ביטוי בחיפה, העיר המעורבת, וגם ביחס שמקבל אלכס ממשפחתה של הודא ("אז יהיו לי נינים יהודים ונינים ערבים" אומר הסבא, המתייחס לאלכס בטבעיות כחלק מהמשפחה), התמיכה החומרית והנפשית שמקבלת הודא במשרד הנסיעות מעמיתיה היהודים, עדינה ושירלי, המפרגנים לה ומנהל המשרד בועז המיטיב עימה, ומצד אחר – דוגמה  לחיכוך בין החברה הערבית לשלטונות הישראליים: בנסיעה לאילת, אלכס מתבקש לשאול איך יוצאים מבאר שבע לכיוון אילת, למרות שהעברית שלו לא טובה. "יותר בטוח שיהודי הולך בראש וערבים אחריו" (174) מסבירה לו הודא. וחיד מספר, שבפיצוץ שהיה בתחנה המרכזית בתל-אביב, עצרו אותו, למרות שנפצע, רק בגלל היותו ערבי. "קשה להיות ערבי טוב... הרבה יהודים חושבים שערבי טוב זה ערבי מת. איך אפשר להשתדל להיות יום יום מת?" מסכם וחיד את הבעיה. ותמונה אחרת: הודא מגהצת את מדיו של אלכס ופתאום תופסת: "הרבה גברים ישראלים שלבשו מדים שכאלה הרגו ערבים...והמדים האלה כשהם על גופו של אלכס יהיו מטרה רצוייה לכל חייל ערבי או לוחם פלשתיני." (עמ' 201). הודא כמו חצוייה בין שני עולמות, משבר הזהות שלה חוזר שוב ושוב.

במתח בין האישי לפוליטי-ההיסטורי, בין תקוה אופטימית לנצחון האהבה לבין הפסימיות מול הכוחות המכשילים וההרסניים – נע הרומן כולו שנזהר מלתאר את המצב באופן סכמטי בצבעי שחור/לבן.