תקציר ידע

השוואה בין היהדות לבין תנועות לאומיות אחרות

נקודות דמיון ונקודות שוני בין התנועה הציונית בראשית דרכה לבין תנועות לאומיות של עמים אחרים במאה ה-19

1. הגורמים להתעוררות התנועות הלאומיות 

ההתעוררות הלאומית האירופית וההתעוררות הלאומית היהודית הושפעו מן התהליכים הבאים:

• המודרניזציה 
• התיעוש 
• העיור
• החילון 
• הדמוקרטיזציה
• תנועת הרומנטיקה. 

הלאומיות היהודית הושפעה רבות גם מהקמתן ופעילותן של התנועות הלאומיות האחרות והאידיאולוגיות שלהן. רעיונות החופש השוויון ואחווה של המהפכה הצרפתית, השפיעו על שתי התנועות היהודית והכללית, רעיונות ההשכלה תרמו אף הם לצמיחת מנהיגי התנועה הלאומית היהודית.

2. דרך הקמתן ובנייתן של התנועות 

הדרך לבניית התנועה הלאומית האירופית וזו של התנועה הלאומיות היהודית היו מלוות בחילוקי דעות בין המרכיבים השונים. בלאומיות הגרמנית, היה מצד אחד עניין ב"גרמניה גדולה" הכוללת גם את אוסטריה ואילו מצד שני היו כאלה שביקשו גרמניה קטנה, ללא אוסטריה. בתוך התנועות הלאומיות היה מאבק בין ליברלים לשמרנים. גם בתנועה הלאומית היהודית הייתה מחלוקת לא רק בין הגישות השונות, אלא גם בתוך כל גישה (בין הזרמים השונים – על כך בפרק נפרד).

3. הדרכים שנקטו התנועות להשגת מטרותיהן

דבר נוסף שהיה משותף בין התנועות הלאומיות באירופה לבין התנועה הלאומית היהודית, שרוב התנועות הלאומיות הבינו כי תמיכה של כוחות חיצוניים ובעיקר משטרים של מעצמות גדולות יש בה כדי לסייע. כך נעזרו הלאומנים ביוון באימפריה הבריטית והאיטלקים הסתייעו ברפובליקה הצרפתית.
גם היהודים הבינו שהם זקוקים להכרת המעצמות במטרה להגשים את מטרותיהן. הפעילות הדיפלומטית היוותה כלחי מרכזי בהשגת יעדי התנועה הלאומית הציונית. כך במאבקו של הרצל לקבלת הכרה להתיישבות היהודית בארץ ישראל (הצ'ארטר), כך בהשתדלות של גורמים יהודים רבי השפעה לקבלתה של הכרזת בלפור.
כמו כן ניסתה התנועה הציונית לבנות תדמית בינלאומית ומימשה זאת על ידי הקמת מוסדות, על ידי יצירת סמלים שעזרו לה להפיץ את האידיאולוגיה ועל ידי כינוסם של הקונגרסים הציוניים.

נקודות השוני – הקשיים המיוחדים של התנועה הלאומית היהודית

1. היעדר טריטוריה

בעוד שתנועות לאומיות באירופה ריכזו מאמציהן במימוש שאיפותיהם לשטח (טריטוריה) אשר בה ישב הרוב הלאומי, הרי שכאשר התעוררה הלאומיות היהודית, היהודים היו מחד מפוזרים בארצות שונות ללא טריטוריה משותפת. ומאידך, ארץישראל אשר הייתה שאיפתם הטריטוריאלית של היהודים, לא הייתה בהישג יד, שכן היא הייתה בשליטה עותמנית. כך נוצר מצב מאתגר בו פעילות התנועה הלאומית היהודית לא התרחשה בטריטוריה המבוקשת – בארץ ישראל אלא באירופה. על מנת שיהיה אפשר לבטא את רעיון הלאומיות היה צורך להעביר את העם היהודי לארץ ישראל, מה שכמובן היה בלתי אפשרי. ראוי לציין שלא תמיד חשבו הוגי דעות שארץ ישראל היא הפתרון ואולי אפשר למצוא איזור אחר להתיישבות יהודית כמו ארגנטינה או אוגנדה.

2. היהודים לא דיברו שפה אחת

השפה היא מרכיב חשוב בלאומיות, בעזרתה ניתן להנחיל תרבות, אידיאולוגיה ומסורת. בפועל, לא כל יהודי התפוצות דיברו אותה שפה. במאה ה-19 יהודי אשכנז דיברו את שפת (או שפות) מקום מושבם ויידיש; יהודי צפון אפריקה דיבור את שפת המקום ולדינו; ומדינות ערב האחרות דיברו בעיקר ערבית בניב המקומי. העברית נחשבה באותה עת לשפת התפילה, ושפת קודש. רק מאוחר יותר הפכה העברית לשפה שימושית, בעיקר באירופה.

3. מרד בדפוסי חיים שונים

הציונות, בנסותה לשנות את פני החברה היהודית בגולה מצאה עצמה נאבקת בקבוצות שונות: המתבוללים, אשר בחרו בהתבוללות מתוך חיקוי; האורתודוקסים, אשר ראו בעליה לארץ ישראל אם כל חטאת; ובאורח החיים הגלותי שהתבטא בחוסר המעש התכליתי של היהודים.

4. התנגדות רבה לתנועה הציונית בתוך החברה היהודית

בין מתנגדיה החריפים של הציונות בתוך העם היהודי היו אנשי מפלגת הבונד, מפלגה יהודית שנאבקה למען אוטונומיה תרבותית ליהודים, ולמען משטר סוציאליסטי. אנשי הבונד ראו את עצמם כנציגים האותנטיים של מעמד הפועלים היהודי.
יהודים רבים אחרים פעלו במסגרת המפלגות הסוציאליסטיות המהפכניות שנאבקו נגד המשטרים הקפיטליסטיים הקיימים. על פי תפיסתם, המהפכה הסוציאליסטית תביא גאולה לעולם, ובתוך כך – גם לעם היהודי. חלק מעקרונות המהפכה הקומוניסטית היה שאיפה לאחדות על בסיס מעמדי- שכל הפועלים (שהיו עניים יותר) ייתאחדו כנגד מי שמנצל אותם, ללא הבדל לאומי. חלק מן היהודים חשבו שהתשובה לאנטישמיות היא נטישת הזהות היהודית והתאחדות על בסיס לא לאומי.