תקציר ידע
תנועה לאומית מדגימה - יוון
שימו לב! בבחינת הבגרות תידרשו לתת דוגמה של תנועה לאומית אחת.
כאן בחרנו לפרט על יוון, ייתכן שבבתי ספר שונים ילמדו על תנועות לאומיות שונות, ענו לפי התנועה אותה אתם מכירים, מכאן או מבית הספר.
מאפיינים ודפוסי פעילות - יוון
במאה ה-19 נשלטה יוון על ידי האימפריה העות'מאנית. בתחילת המאה ה-17 החלה האימפריה העות'מאנית בתהליך של דעיכה צבאית ופנימית, שביטוייה היו כישלונות צבאיים, שחיתויות דיכוי מיעוטים לאומיים ודתיים שבתוכה. מצב זה הוביל למרידות ברחבי האימפריה. הטורקים נקטו ביד קשה באמצעות משטר צבאי נוקשה, משטר שעודד את התגברות ההתנגדות היוונית לכיבוש הטורקי.
מטרת המאבק: להשתחרר משלטונה של האימפריה העות'מאנית ולהשיג עצמאות מדינית ליוון, על סמך הרעיונות הליברליים והדמוקרטיים של הגדרה עצמית וריבונות העם.
מאפייני המנהיגות היוונית: אלכסנדר אפסילנטי היה בנו של קונסטנטין איפסילנטי ששלט בנסיכות מולדובה, שהייתה כפופה לסולטאן העות'מאני. בעקבות פעילות פרו-רוסית ושאיפה לחידוש עצמאות יוון, חשדו העות'מאנים בנאמנותו של קונסטנטין והוא ברח ב-1805 לרוסיה עם בנו, אלכסנדר, בן ה-13.אלכסנדר גדל ברוסיה, הצטרף למשמר הקיסרי והיה לקצין משמר. הוא בלט באומץ ליבו ובקרב דרזדן איבד זרוע. ב-1814 קודם לדרגת קולונל ומונה להיות המזכיר הצבאי של אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה ובתפקידו זה השתתף בקונגרס וינה. ב-1820 החל להנהיג את "אגודת הרעים" - פיליקי אטריה בתמיכתן של קהילות יווניות גדולות ומבוססות בבריטניה ובארצות הברית, ואת הפעולות הראשונות של מלחמת העצמאות היוונית. היוונים רואים בו גיבור לאומי.
במרץ 1821 הוא עורר את היוונים למרד בעות'מאנים כשהוא מלווה במספר קצינים יוונים ששירתו לפני כן בצבא הרוסי במטרה להביא לפרישת מולדובה מהאימפריה העות'מאנית אך הניסיון נכשל. הצבא הקטן שלהם לא הצליח לעמוד אל מול הכוח העות'מאני ואפסילנטי לא זכה לתמיכה הרוסית לה קיווה. הייתה זו הפעולה המלחמתית הראשונה של היוונים נגד הטורקים במלחמת העצמאות שלהם. ביוני הצבא העות'מאני פגש את צבאו של איפסילנטי, שהיה גדול ממנו פי 4, ליד דרגשאן בהיעדרו של איפסילנטי שהתעכב הרחק משם והנחיל לו מפלה מוחצת.
איפסילנטי זנח את חייליו ונמלט לטרנסילבניה ומשם לווינה, שם נכלא לבסוף ומת בבית הכלא.
טרם זכתה יוון לעצמאות בהסכם לונדון (1830). משאלתו האחרונה הייתה כי ליבו יועבר ליוון – משאלתו הוגשמה וליבו הועבר לאתונה ( ומאוחר יותר גם גופתו ).
תחומי הפעולה/שלבי המאבק של התנועה הלאומית היוונית
א.טיפוח תודעה לאומית ביווןשלב היערכות + שלב ההרחבה)
במהלך המאה ה-18 התעוררה בקרב היוונים תנועה תרבותית וספרותית חדשה, שנושאי הדגל שלה היו סופרים ומשוררים, תנועה שדגלה בתחייתה של תרבות ושפת יוון העתיקה. מטרת היוונים לא הייתה רק קבלת עצמאות אלא גם לחדש את ה-הלז – התרבות היוונית העתיקה - החזרת עטרה ליושנה בכל הנוגע ליוון העתיקה. הם החלו ללמוד סיפורי עם, ריקודים, שירה, הליכות, סגנון חיים והשקפת עולם על מנת להוכיח כי הייתה המשכיות תרבותית גם תחת הטורקים.
היוונים החלו במחיקת הפרק העות'מאני מההיסטוריה והתרבות היוונית. בין היוונים אשר חיו במקומות שונים ברחבי המזרח התיכון והקרוב נתקיימו ניבים שונים לשפה היוונית וכן חדרו אל שפתם מילים רבות מהשפה הטורקית. בשל כך החלו להרכיב שפה יוונית שהפכה לשפתם המשותפת. ההתעניינות בתרבות יוון העתיקה הלכה והתרחבה באירופה, והובילה לתמיכה אירופית מסיבית לשחרור יוון מידי הטורקים. גם מהגרים יוונים שחיו מחוץ ליוון המשיכו לשמור על הזהות היוונית שלהם.
ב. המאבק ( המאבק העממי + מאבק צבאי )
מאבק עממי - פעילות פוליטית ביוון: האגודות הלאומיות של יוון לחיזוק הזהות הלאומית היוונית והעמידו את הדרישה לשחרור משלטון זר, משלטונה של האימפריה העות'מאנית המוסלמית. מספר החברים ב"אגודות הרעים" הגיע ל-200,000 כאשר האגודה הפעילה הגדולה הייתה באודסה (רוסיה). לקראת שנות ה-20 האיצה "אגודת הרעים" את פעילותה המחתרתית. הקיצונים באגודה ביקשו לנצל את העובדה, שהאימפריה העות'מאנית עסוקה במרידות באסיה הקטנה ובדיכוי מרד באלבניה. הם האמינו כי הממשלה הרוסית תתמוך במאבק היוונים לעצמאות, מכיוון שהיוונים היו תחת השפעת הכנסייה היוונית האורתודוכסית שלמעשה שלטה ברוסיה. הם החלו לתכנן מרד בשלטון העות'מאני, בתמיכתם הכספית של יוונים גולים בבריטניה ובארצות הברית, ובעזרתה של רוסיה בהכנתו.
מאבק צבאי - פעילות צבאית דיפלומטית ביוון:
היוונים יצאו למרד באזור הפלופונסוס, ובשלב הראשון התקשו העות'מאניים לדכא את המרד, למרות שצבא בן 30 אלף אנשים נשלח למלחמה נגד המורדים. בתאריך ה-25 במרס 1821 (כיום יום העצמאות של יוון), הניף ארכיהגמון אורתודוקסי את נס המרד בפלפונוסוס. המורדים החזיקו מעמד בשל האזור ההררי בו הם נאבקים והצליחו להרחיב את אחיזתם באזורים נוספים בהם פרצו מרידות: מקדוניה, כרתים וקפריסין. הם הצליחו להשתלט על חלקים גדולים מיוון ואף הקימו "אסיפה לאומית", אך הפיצול הגיאוגרפי הקשה עליהם ליצור אחדות בין ארגוני הלחימה השונים ולמעשה באמצע שנות העשרים נטתה הכף לכיוונים של העות'מאניים.
העות'מאניים ביקשו משליט מצרים, מוחמד עלי, להצטרף למאבק לצדם והוא שלח את צבא והחזק והמיומן שדיכא באכזריות את המורדים. עשרות אלפי יוונים נהרגו, כולל ראשי הכנסייה היוונית והפטריארך היווני (ראש הכנסייה האורתודוכסית) שהוצאו להורג עקב היותם סמלים רוחניים של העם היווני. מעשי הטבח שביצעו העות'מאניים ביוונים הגבירו את האהדה שרחשה דעת הקהל האירופאית למרד היווני והובילו להתערבות מעצמות אירופה בריטניה, צרפת ורוסיה.
המעצמות ניסו לתווך בין הצדדים באמצעות הסכם לונדון (1827), אך העות'מאניים סירבו. לאור כישלון התיווך, שלחו המעצמות סיוע צבאי ימי לצדם של המורדים הלוחמים ובקרב נברינו הושמד הצי המצרי-עות'מאני והאימפריה העות'מאנית נאלצה לוותר על שליטתה ביוון ולחתום על הסכם אדריאנופול (1829) בו הובטחה ליוונים אוטונומיה. המהלך הזה סיים למעשה את שליטת טורקיה העות'מאנית ביוון. ועידת השלום שנערכה בלונדון בשנת 1829, קבעה את הקמתה של מדינה יוונית עצמאית וב-11 במאי 1832 הוכרזה והוכרה רשמית יוון כמדינה עצמאית. לסיכום, מלחמת השחרור הלאומית של יוון היא דוגמה לשילוב בין ערכי המהפכה ובין התפיסה הרומנטית. היוונים התקוממו ותבעו עצמאות מדינית על סמך הרעיונות הליברליים והדמוקרטיים של הגדרה עצמית וריבונות העם, בשילוב תפיסת עולם רומנטית שהדגישה את מורשת העבר המפואר של יוון העתיקה.