ספרות החוכמה- תקציר

קהלת ב'

תקציר:

קהלת ממשיך בחיפושיו אחר האושר. הוא מנסה את מזלו בהנאות חומריות אך שולל גם אופציה זו כדרך למציאת האושר. הוא שוב מנסה לבדוק אולי החוכמה היא הדרך לאושר גם שוב שולל (בתוספת נימוקים) גם אופציה זו. יחד עם זאת, יש בפרק רמזים מה יכול לגרום לאדם להיות מאושר. אם יתמקד פחות בעצמו ויותר בהענקת עזרה לאחרים – יחוש משמעותי ומאושר יותר מאשר צבירת נכסים ועושר פרטי לעצמו בלבד. וכן, היכולת לשמוח בחלקך היא מתכון לאושר מנצח. אבל זה רק ברמז. בגלוי קהלת מתאר תמונה קודרת ומדכאת מאוד.

 

 

סיכום הפרק:

 

פסוקים א-ג: חיפוש האושר בהנאות החיים

לאחר שהחיפושים שערך בסוף הפרק הקודם כשלו, וגם חוכמה לא נמצא בה יתרון, ממשיך קהלת לחפש את הדרך אל האושר.

הוא נהנה ממנעמי החיים, צחוקים, מסיבות, רחצה – הכל הבל.

 

פסוקים ד-יא: חיפוש האושר בצבירת נכסים

קהלת צובר רכוש רב:  בתים, כרמים, גנים פרדסים, בריכות וכו' וכו'. בונה לעצמו "גן עדן" או "כלוב של זהב" ובכל זאת חש ריקנות ובזבוז זמן.

 

רמז א) לפתרון בעיית האושר:

בָּנִיתִי לִי... נָטַעְתִּי לִי... עָשִׂיתִי לִי... הַרְבֵּה הָיָה לִי.... מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. 

בפסוקים אלו מסתתרות שתי הסיבות לדכאון

א)      האדם מרוכז בעצמו. המילה המנחה "לי" מדגישה את האגוצנטריות המדכאת. לאחר שאדם בנה לעצמו ועשה לעצמו הוא נשאר עם עצמו וחש חוסר משמעות לקיומו. אולם, אם היה תורם מעצמו ונותן מעצמו יתכן והיה חש סיפוק ערך עצמי ומשמעות.

ב)      האדם שצובר נכסים בהשוואה למה שיש לאחרים תמיד נמצא בתחרות בלתי פוסקת להיות עשיר יותר מהאחרים. תחרות שמתסכלת או מדאיגה אותו. אם במקום להביט מי נמצא מעליו בסולם הכלכלי יביט מי נמצא נמוך ממנו – האדם יחווה פחות תסכול ויותר אושר. (איזה הוא העשיר? השמח בחלקו!).

 

קהלת מודה שניצל את חוכמתו לעסקיו  וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי (רכוש), מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם; אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי (עזרה לי) – אך גם מודה שזה לא עזר לו להרגיש מאושר.

 

קהלת מודה שהוא טעם מכל מה שחמד בעולם  וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי, לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם  לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה – אבל גם זה לא הפך למתכון לאושר וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ

 

רמז ב) לפתרון בעיית האושר

קהלת חוזר ומדגיש את הטענה שאין יתרון אמיתי בשום פעולה "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

אולי הכוונה שיש לבצע פעולות שהערך שלהם הוא נצחי ולא רק תועלת זמנית.

לכן, שוב מתאר את הניסיון לרכוש וללמד (ולכתוב) דברי חוכמה, אך שוב מוצא גם בחוכמה חסרונות:

 

תחילה, יתרונות החוכמה:

וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת (טיפשות/בערות) כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן-הַחֹשֶׁךְ. 

פשט: יותר עדיף להיות חכם מאשר טיפש ממש כשם שעדיף שיהיה אור מאשר חושך.

דרש: היתרון של האור נוצר רק בגלל החיסרון של החושך. הטוב מתברר רק בהשוואה לרע. החוכמה מוערכת בהשוואה לטיפשות. אם לא היה סבל/רוע בעולם לא היה לנו קנה מידה לטוב.

 

הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ = החכם יודע כיצד להתנהל

וְהַכְּסִיל (טיפש) בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ = הטיפש מגשש את דרכו באפלה. מטאפורת האור. אור=שכל=טוב. 

[חכם/טיפש=תקבולת ניגודית]

 

חסרונות החוכמה:

חסרון א) וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם = בסוף כולם מתים. גם הטיפשים וגם החכמים. (גם בני אדם וגם בעלי חיים) כולם זמניים. אז מה הערך בצבירת מידע וידע?

חיסרון ב) כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל = מה התועלת בחוכמה אם אחריך יש טפשים שלא משתמשים בחוכמה? הַכֹּל נִשְׁכָּח.

חיסרון ג) אדם יכול להקדיש מחשבה ולהקריב את חייו ולהקים מפעלים ובסוף הכל עובר בירושה לבן טיפש שלא ידע להעריך ולא לשמור על השיגי אביו: כִּי-יֵשׁ אָדָם, שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן; וּלְאָדָם (בן) שֶׁלֹּא עָמַל (השקיע) בּוֹ (במפעל) יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ (ירש אותו).

חיסרון ד) כאמור בפרק הקודם (יוסיף דעת יוסיף מכאוב) שוב חוזר קהלת על החיסרון כִּי כָל-יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם-בַּלַּיְלָה לֹא-שָׁכַב לִבּוֹ. התסכול והייאוש והדיכאון לא מרפה מהחכם גם בלילות .

 

התוצאות השליליות של חיפוש רציונאלי לדרך אל האושר:

קהלת הרציונליסט לא מצא טעם לחייו והוא חש עצב/דיכאון: וְשָׂנֵאתִי, אֶת-הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:  כִּי-הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ. 

ממשיכים לחפור: לא במקרה ה' אסר על האדם לאכול מעץ הדעת לפני שאוכל מעץ החיים. לאדם שאין יצר חיים השכל עלול לגרום לו לרצות לסיים את חייו.

 

המסקנה של קהלת (לפי פרק ב'):

גַּם-זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא = הכל משמים. כל מה זכית שיהיה לך (חכמה/נכסים/הנאות).

מי המאושר? השמח בחלקו! כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו (טוב לפני ה' = צדיק) נָתַן (ה') חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה (להינות ממה שיש לו בלי לרדוף עוד ועוד ללא סוף);

 וְלַחוֹטֶא (לרשע) נָתַן עִנְיָן (דחף) לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס (עוד ועוד באופן בלתי פוסק ומתסכל). מה שהחוטא שרודף ורודף אחרי הנאות ונכסים לא יודע – שבסופו של דבר – מה שהוא מייצר/צובר לא מונע מה' לתת את זה ליורש/אדם אחר שלא עבד על הדבר.

[צדיק/חוטא=תקבולת ניגודית]

 לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים = החוטא מייצר/משדרג/ממציא דברים טובים אך ה' בוחר מה לעשות עם דברים אלו ולמי הם יגיעו.

ולכן, גם יצירה וצבירה (מתוך אמונה שזה למענך בלבד) גַּם-זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

פותרים את זה יחד:

טרם נשאלה שאלת בגרות על קהלת פרק ב'

 

רושמים במחברת:

מילים חשובות:    

עָמְדָה לִּי (עזרה לי), סִּכְלוּת (טיפשות/בערות), כְּסִיל (טיפש), עָמַל (השקיע), הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ (שטויות).

 

מונחים חשובים:

מילה מנחה, חזרה/כפילות, פשט/דרש, תקבולת ניגודית.