נביא ונבואה - סיכום

ירמיה ז'

גם המקדש עלול להיחרב אם במקביל לעבודה בו חוטאים נגד ה' ונגד בני אדם

קישור לפרק

תקציר

ירמיה (נביא אמת) יוצא נגד אמונה רווחת בעם בעקבות דבריהם של נביאי שקר שמטעים את העם. ירמיה טוען שבית המקדש יחרב למרות שזה ה"בית" של אלוהים, כי העם חוטא למרות כל אזהרות הנביאים ומחלל בכך את המקום שנקרא על שמו של ה' (בית ה' – בית המקדש). ירמיה משתמש בתקדימים היסטוריים כדי להוכיח טענתנו שה' לא ירחם על המקום ועל עמו.

 

סיכום הפרק

 

פסוקים א-ב: כותרת הפרק

פסוק א:  הַדָּבָר (הנבואה) אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת ה' לֵאמֹר = פרק זה הולך לתאר נבואה.

פסוק ב: מיקום - עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' (בכניסה למקדש),

               קהל יעד - שִׁמְעוּ דְבַר-ה', כָּל-יְהוּדָה (תושבי ממלכת יהודה)

               עיתוי - הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֺת, לַה' (אחד משלושת הרגלים). 

הסיבה לבחירת המיקום והעיתוי – תוכן הנבואה – היוצאת נגד פולחן דתי כמסווה לריקבון חברתי.

 

נבואת ירמיה:

ירמיה מציג קשר של "תנאי ותוצאה"  הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם - וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

אם תתנהגו טוב יהיה טוב. כלומר, יש כאן איום מרומז, אם תמשיכו לחטוא אגלה אתכם מהארץ.

ירמיה מזהיר: "אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר". ירמיה מודע לכך שיש נביאי שקר שמבטיחים הבטחות שווא (שקר) שהכל יהיה טוב ואפשר להתנהג כרגיל ומזהיר את העם לא להקשיב להם.

 

ירמיה חוזר על דברי השקר בצורה אירונית (לעגנית) באמצעות חזרה משולשת על המילים "היכל (ביתו של) ה' ". הוא מצטט את דבריהם כביכול לא יתכן שהמקדש יחרב כי זה "היכל ה'!".

 

הדרך הרצויה בעיני ה':

ירמיה מסביר שה' יסכים להמשיך לתת לעם ישראל לגור בארץ ישראל רק אם ישמרו מצוותיו. כלומר זו "ברית מותנית/ברית דו-צדדית". כל צד צריך למלא את חלקו.

 

סוגי המצוות עליהם יש לשמור:

1)      "עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ" = מצוות בין אדם לחברו –  מצוות חברתיות.

לדוגמה: גֵּר (אדם לא יהודי שמתגורר בארץ) יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ (לא תנצלו לרע), וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ (לא תרצחו חפים מפשע) בַּמָּקוֹם הַזֶּה; (פסוק ו')

2)      ְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם = מצוות בין אדם למקום - מצוות דתיות. 

 

 

התוצאה של שמירת מצוות:  וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה--בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם:  לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם.

המילה "מקום" היא מילה מנחה בקטע והיא מדגישה את שיטת הגמול של "מידה כנגד מידה" אם תשמרו מצוות במקום זה תשארו במקום זה. אחרת תגורשו למקום אחר.

 

תיאור האבסורד:

הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ?

 ירמיה פונה לעם באמצעות שאלה רטורית – נראה לכם שתעשו את כל העברות שבעשרת הדיברות ותגיעו לפה להקריב קורבן וה' ירגע ויסלח לכם כל פעם מחדש?

ירמיה מדגיש בדבריו שהבית של ה' זה רק בית שנבנה לכבודו. בית על שמו. (כי לה' אין גוף ואיננו מתגורר פיזית בבית המקדש). כלומר, ירמיה מבטא בדבריו השקפה דויטרונומיסטית (של ספר דברים) שה' הוא מופשט ואין לתארו בשום תיאור גשמי.

 

הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו—בְּעֵינֵיכֶם?

נראה לכם שבית המקדש זה עיר מקלט לרוצחים? הבית שנקרא על שמי ונבנה לכבודי נועד למחסה לרוצחים?

 

שימוש בתקדימים היסטוריים:

לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. ירמיה מבין שנביאי השקר מרגיעים את העם שהעם יכול לנהוג כהרגלו ולכן כדי להוכיח להם שה' עלול לפגוע גם במקדש הוא מביא תקדים היסטורי לכך שה' החריב את המשכן שנבנה לכבודו (המשכן היה דומה לבית המקדש אך בגרסת האוהל. הוא נבנה אחרי חטא העגל, נדד עם עם ישראל במדבר וכשנכבשה הארץ הוצב בשילה שליד ירושלים. הוא נחרב במלחמות מול פלישתים, הארון עם לוחות הברית נלקח בשבי והוחזר אחרי הרבה שנים לקראת בניית המקדש).

וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי (אגלה אתכם מהארץ), כַּאֲשֶׁר (כמו ש) הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם – כמו שה' הגלה את ממלכת שומרון לאשור (בשנת 722 לפהנ"ס, כמאה שנה לפני האירועים בפרקנו, כך שהזכרון מחורבן שומרון טרי, אך לא מאוד טרי).

כלומר, המקום הזה לא מובטח לכם. מי שחוטא הארץ "תקיא" אותו לגלות.

(הערה: שימו לב, גלות זה גמול שלילי קיבוצי– כי גם צדיקים סובלים מכך שהעם נענש ונלקח לגלות).

 

ה' אוסר על ירמיה להתפלל בעד העם:

למרות שאחד מתפקידי הנביא זה להתפלל לרחמים על העם ה' אוסר על ירמיה לבצע תפקיד זה.

וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה

        וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה

       וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי

       אנפורה – חזרה על מילה בראש כל צלע.

תקבולת נרדפת – שימוש במילים נרדפות.  (תתפלל=תשא רינה=תפגע בי). (תפגע בי=תבקש ממני)

הנימוק למניעת ביצוע תפקיד הנביא: כִּי-אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, אֹתָךְ! ה' לא רוצה לשמוע יותר בקשות סליחה.

הנימוק לסלידה מבני ישראל: הַאֵינְךָ רֹאֶה, מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה, וּבְחֻצוֹת, יְרוּשָׁלִָם.  הַבָּנִים מְלַקְּטִים (אוספים) עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים, לָשׁוֹת בָּצֵק:  לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים (עוגות) לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם (לעבודה זרה – לעבודת כוכבים) לְמַעַן, הַכְעִסֵנִי (כלומר, במתכוון ולא בשוגג).

 

מדוע ה' אוסר על ירמיה להתפלל? יש איסור לבקש רחמים מה'?

פירוש א: כדי להדגיש את חומרת החטאים של בני ישראל – שהם לא ראויים למחילה וכפרה.

פירוש ב:  כדי לבחון את ירמיה האם ינצל את ההזדמנות להשתחרר מתפקיד זה וכן מיתר תפקידי הנביא.

תיאור העונש:

לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי (כעסי) נִתֶּכֶת (ימס/ישפך) אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל-עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל-פְּרִי הָאֲדָמָה; וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה.  = ה' ישרוף את המקום. כלומר, הם יענשו במידה כנגד מידה. בתיאור החטא הוזכר האלמנט של אש ולכן גם בתיאור העונש יוזכר אלמנט של אש.

 

עקרון העדפת המוסר על פני הפולחן:

ה' סולד מהתנהגות העם ואינו מוכן עוד שהנביא יבקש את רחמיו בעד העם. יתרה מכך, מציע להם במקום לבזבז בשר על הקרבת קורבנות – שיאכלו את הבשר. כי את ה' הקורבנות האלו אינם מעניינים. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  עֹלוֹתֵיכֶם (קורבנות לה') סְפוּ (הוסיפו) עַל-זִבְחֵיכֶם (על בשר זבח שאתם אוכלים), וְאִכְלוּ בָשָׂר. 

 

סוגי קורבנות:

עולה = קורבן שנשרף כל כולו על המזבח לכבוד ה'. האדם לא אוכל ממנו כלום.

זבח/שלמים = קורבן שרק חלקו נשרף על המזבח והשאר נאכל ע"י בני האדם.

 

ה' למעשה טוען כי מעולם לא ציווה אותם להביא קורבנות (כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח).

לכאורה, טענה זו עומדת בסתירה למסופר בספר שמות, ויקרא ובמדבר – בהם מפורטים דיני קורבנות.

פתרונות:

פירוש א: ביום היציאה ממצרים ה' לא צווה זאת. כלומר זה לא מה שהיה הכי חשוב לו באותו יום.

פירוש ב: זו הגזמה ספרותית שנועדה להדגיש את המסר שהקורבנות זה לא הדבר החשוב.

 

תכונות האופי השליליות של עם ישראל:

למרות כל האזהרות של ירמיה וקודמיו, עם ישראל היה "עם קשה עורף" (עקשן) כד וְלֹא שָׁמְעוּ, וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם, וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת (עצות) בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע; וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר (נגדי), וְלֹא לְפָנִים (עימי).

וזאת מהרגע הראשון: לְמִן-הַיּוֹם, אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה

למעשה, יש כאן גם "כפיות טובה" כלפי מי שהוציאם מארץ מצרים והכניסם לארץ ישראל.

 

וְלֹא לָקְחוּ, מוּסָר; אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם = הם הפכו למנותקים כל כך שהם אפילו לא מכירים/זוכרים את המילים שמתארות את מצוות ה' והאמונה בו. (למשל, חלקם לא ידעו מה זה תפילין או כשרות או אמונה באל אחד).

 

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם לדעתך עקשנות היא תכונה שלילית או חיובית?

מצד אחד שלילי – אדם חסר גמישות לא מוכן לשנות/להשתנות בהתאם לנדרש/מצב והדבר עלול לפגוע גם בו וגם בסביבתו. למשל, אדם דוהר קדימה בלי להביט לצדדים ולא נעצר שיש רכב שחולף בכביש.

מצד אחר חיובי  - אדם לא משנה/משתנה בגלל לחצים שמפועלים עליו. למשל, אדם לא מפסיק ללמוד למבחן למרות שיש הרבה פיתויים מסביב.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, גללו לעמוד 3, ופתרו את שאלה 2 על פרק ז' - את סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

התשובות כתובות במפורש בגוף הסיכום

רושמים במחברת:
מילים חשובות:    

הַדָּבָר (הנבואה),  תַעֲשֹׁקוּ (תנצלו לרע), דָם נָקִי  (חף מפשע) , פָּרִצִים (רוצחים), רִנָּה וּתְפִלָּה, לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים (עוגות), אַפִּי וַחֲמָתִי (כעסי) נִתֶּכֶת (ימס/ישפך), עולה = קורבן שנשרף כל כולו על המזבח לכבוד ה'. האדם לא אוכל ממנו כלום. זבח/שלמים = קורבן שרק חלקו נשרף על המזבח והשאר נאכל ע"י בני האדם.  עם קשה עורף (עקשן) וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר (נגדי), וְלֹא לְפָנִים (עימי).

 

מונחים ותאריכים חשובים:

נביא אמת/שקר, קשר של "תנאי ותוצאה, אירוניה, חזרה משולשת, ברית מותנית/ברית דו-צדדית,  מצוות בין אדם לחברו –  מצוות חברתיות, מצוות בין אדם למקום - מצוות דתיות, מילה מנחה, שיטת גמול "מידה כנגד מידה", שאלה רטורית, השקפה דויטרונומיסטית (של ספר דברים), גלות שומרון 722 לפהנ"ס,  גמול שלילי קיבוצי,  תפקידי הנביא,        אנפורה, תקבולת נרדפת , עקרון העדפת המוסר על פני הפולחן, סתירה,  הגזמה ספרותית , כפיות טובה