שיבת ציון - תקציר

נחמיה ה'

הרפורמה החברתית של נחמיה

הקדמה לנחמיה פרק ה':

נחמיה (שר המשקים של מלך פרס) עלה לארץ מפרס, 12 שנים לאחר עזרא הסופר (סופר המלך), כלומר, כ 70 שנה לאחר "שיבת ציון" / לאחר "הצהרת כורש" (שהתחרשה בשנת 538 לפנה"ס).

הוא מונה ע"י מלך פרס להיות בירושלים "פחה" (נציב/שליט) מקומי, שכפוף למלך האימפריה. בפרקים א-ד (וכן בפרק ו') מתואר כיצד דאג בחוכמה וביעילות לבניית חומות ירושלים (שכן אלו נחרבו בחורבן ממלכת יהודה והמקדש ע"י מלך בבל בשנת 586 לפנה"ס). גם בפרק זה (פרק ה') נחמיה מתגלה כמי שנותן דוגמה אישית ולא רק מחלק הוראות והוא שותף פיזי במלאת הבנייה ולא רק "מנהל" עבודה.

תקציר

בפרקים א-ד וכן בפרק ו' התנ"ך מתאר את בניית החומה בהנהגת נחמיה. באמצע התיאור עובר המספר המקראי מתיאור המצב המדיני-פוליטי-בטחוני לתאר את המצב החברתי-כלכלי הקשה. נחמיה נותן דוגמה אישית גם בתחום החברתי-כלכלי מוותר על המיסים שנועדו לרווחתו האישית ("לחם הפחה"), וכן, מוותר לעניים על החובות הפרטיים שלהם כלפיו והוא מצפה מהעשירים גם לנהוג כך בעניים. נחמיה כנראה דמות בעלת השפעה רבה. העשירים מסכימים לבקשתו. כדי לחזק את ההסכמה שלהם הוא משביע אותם (באמצעות) הכוהנים – שלא יחזרו בהם מהבטחה "לשמוט חובות" לעניים.

סיכום הפרק:

תלונות העניים:

פסוק א: וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל-אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים – נחמיה מספר שפנו אליו בזעקות כאב האנשים והנשים על היחס שהם מקבלים מיהודים (עשירים).

פסוק ב: וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים (חלקם אליי והתלוננו בפניי): בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים; וְנִקְחָה דָגָן, וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה – אנו נאלצים לקחת אוכל – לקחת כהלוואה. כי אין לנו מה לאכול ואיך לשלם על האוכל. אחרת נמות.

המילה "רבים" לא מובנת בהקשרה. יש מפרשים שהיה כתוב "עורבים" כלומר יש כאן השמטה של אות. והכוונה שהם מכרו את הילדים והנשים שלהם כי נתנו אותם כ"ערבון" על מוצרי מזון.

פירוש זה מסתדר יפה עם מה שמסופר בהמשך, בפסוק ג:

וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים (וחלק התלוננו), שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים; וְנִקְחָה דָגָן, בָּרָעָב.

כלומר, אנשים משכנו (מלשון משכנתא/משכון) את השדות כדי שיהיה להם מה לאכול, וכעת אין להם לא אוכל ולא שדות והם גוועים ברעב.

פסוק ד: וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים, לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ, שְׂדֹתֵינוּ, וּכְרָמֵינוּ.

הקבוצה השלישית טענה שהיא נאלצה לקחת הלוואות כדי לשלם את המיסים למלך וכעת אין להם שדות וכרמים להתפרנס מהם כי הכל "מושכן" (נלקח כערבון) לעשירים שנתנו לנו הלוואות.

פסוק ה: וְעַתָּה, כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ, כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ – היחס הזה של העשירים פוגע בהם. כי הם ציפו שיתייחסו לבני עמם כאחים. כמשפחה. אך כרגע הם מנושלים מכל רכושם וגוועים ברעב.

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת-בָּנֵינוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים, וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ, וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ, לַאֲחֵרִים = אין לנו כסף לפדות בחזרה את הילדים והילדות שמכרנו לעבדות ולא כסף כדי לפדות את הכרמים והשדות שמשכנות לעשירים.

תגובת נחמיה לתלונות העניים:

פסוק ו: וַיִּחַר לִי (כעסתי/נעצבתי/כאב לי) מְאֹד, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת-זַעֲקָתָם, וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה = נחמיה מזדהה עם כאבם.

פסוק ז: וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי, (חשבתי מחדש) וָאָרִיבָה (התווכחתי משפטית) אֶת (עם) הַחֹרִים (עשירים) וְאֶת (ועם) הַסְּגָנִים (עשירים), וָאֹמְרָה לָהֶם, מַשָּׁא אִישׁ-בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים (אתם גובים חובות מאחים שלכם. לא מאנשים זרים) וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה (נחמיה מארגן עצרת/אסיפה כדי לנאום לכולם).

נאום נחמיה:

פסוק ח: וָאֹמְרָה לָהֶם (לעשירים), אֲנַחְנוּ קָנִינוּ (פדינו בכסף) אֶת-אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ (כדי שיהיו חזרה איתנו), וְגַם-אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת-אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ-לָנוּ (ואתם עושים להם אותו דבר כמו הגויים?) וַיַּחֲרִישׁוּ (שתקו) וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר (לא ידעו מה לענות לנחמיה)

פסוק ט: וָאֹמַר: לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר-אַתֶּם עֹשִׂים: הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ, מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ.

נחמיה טוען שעליהם לנהוג א) ביראת שמים, ב) לא לחלל את השם שלנו בעיני הגויים.

לכן, נחמיה נותן (שוב) דוגמה אישית ומצהיר: גַם-אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן; נַעַזְבָה-נָּא, אֶת-הַמַּשָּׁא הַזֶּה. גם לי ולמשפחתי ולעבדיי העניים חייבים כסף – הבה נוותר להם על החובות.

בדומה למצוות שמיטת חובות שבתורה, מצווה נחמיה (ללא קשר לתאריך של שנת השמיטה) הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם, שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן (חיטה ושעורה ויתר מיני דגן) הַתִּירוֹשׁ (יין) וְהַיִּצְהָר (שמן), אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים (גובים) בָּהֶם.

ממשיכים לחפור: במילה "מאת" כסף, כנראה הושמטה אות. יש מפרשים שטוענים שהיה כתוב "מאית" כלומר היו גובים מהם 1% ריבית לחודש (12% בשנה). פירוש זה אינו תואם את "הפשט" את המילים בפרק. כי נחמיה דורש מהם לנהוג לפנים משורת הדין ולא לפי רק לפי הדין וממילא לפי התורה יש איסור לגבות ריבית.

פירוש אחר: היה כתוב "גם את (הכסף)" ונמחקה האות ג' ונותרו בטעות רק האותיות "מאת".

תגובת העשירים: פסוק יב: וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה, כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר.

תגובת נחמיה לתגובת העשירים:

נחמיה לא מסתפק בהבטחות ודורש שבועה, בדומה ליעקב אבינו שלא הסתפק בהבטחה של עשיו לותר על הבכורה ודרש ממנו להישבע לו.

נחמיה קורא לכוהנים: וָאֶקְרָא, אֶת-הַכֹּהֲנִים, וָאַשְׁבִּיעֵם, לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.

מדוע קרה להם?

פירוש א: נחמיה הוא לא כהן הוא לא איש דת ולכן הוא לא מוסמך להשביע את העשירים.

פרוש ב: כי גם הכוהנים היו עשירים והם לא הגיעו לאסיפה הקודמת וגם מהם דרש לוותר על חובות.

נחמיה מבצע "מעשה סמלי" (פעולה בעלת מסר/משמעות) כדי לחזק בעם את המסר. הוא מנער את "חוצנו" (=פאוץ' (=כיס/ארנק שמחובר לחגורה). ואומר לעשירים (ולכוהנים) ולעם: גַּם-חָצְנִי (ארנקי) נָעַרְתִּי, וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת-כָּל-הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-הַדָּבָר

נחמיה מאיים שככה ה' ינער (יזעזע) את מי שלא יכבד את השבועה ולא יוותר לעניים על חובותיהם.

תגובת העם והעשירים לדברי נחמיה:

וַיֹּאמְרוּ כָל-הַקָּהָל אָמֵן, וַיְהַלְלוּ אֶת-יְהוָה, וַיַּעַשׂ הָעָם, כַּדָּבָר הַזֶּה.

כל=מילת הדגשה. כלומר: כולל העשירים (כולל האנשים שנפגעים מהויתור על החובות).

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם זה טוב/רע לוותר על חובות?

מצד אחד: זה רע – כי העשיר מפסיד כסף וכן יתכן ואנשים בכוונה לא ישלמו ויחכו שיוותרו להם וינצלו לרעה את הרחמים של העשירים (דבר שעלול לגרום ל"נעילת דלת בפני לווים" שהעשירים יפסיקו לתת הלוואות לעניים).

מצד שני זה טוב – כי ממילא אין להם איך לשלם ואם לא יהיה להם כסף לאוכל הם או ימותו או יגנבו. לכן לפעמים עדיף לתת להם לפתוח דף חדש.

המשך הנאום של נחמיה – "ממני תראו וכן תעשו" למדו מ"ניקיון כפיי":

למרות שהעם כבר הסכים לבקשה ונשבע עם הכוהנים בה' נחמיה ממשיך בהטפת מוסר לעם ומספר על התנהגות טובה נוספת שלו כדי לשמש דוגמה אישית כדי שהעשירים לא יפרו את השבועה:

גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר-צִוָּה אוֹתִי, לִהְיוֹת פֶּחָם (הפחה שלהם, השליט) בְּאֶרֶץ יְהוּדָה... לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי. מעולם לא גביתי תשלומים שמגיעים לי מכם מעצם היותי השליט שלכם.

ויתרה מכך, וְהַפַּחוֹת (השליטים) הָרִאשֹׁנִים (הקודמים) אֲשֶׁר-לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל-הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן ... גַּם נַעֲרֵיהֶם, שָׁלְטוּ עַל-הָעָם; וַאֲנִי לֹא-עָשִׂיתִי כֵן, מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים. כלומר, יכלתי גם אני להתנהג כמו כל מי שבשלטון, ולגבות לא רק מה שמגיע לי אלא אפילו יותר מכך. כלומר יכלתי גם אני לנצל את מעמדי לרעה.

זאת ועוד: למרות שהייתי שותף בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת – למרות זאת שָׂדֶה, לֹא קָנִינוּ (לא ניצלתי את ההזדמנות שהמחירים היו פה נמוכים כשלא היתה חומה ולא קניתי מכם בזול קרקעות).

ומעל הכל: לא רק שאני לא לוקח מכם כסף – הרי הַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-סְבִיבֹתֵינוּ--עַל-שֻׁלְחָנִי – בגלל תפקידי באים אלי כל הזמן אנשים לאכול על חשבוני. ומדובר בכמות גדולה (ככל הנראה 600 איש מידי יום לפי כמות הבשר שמתוארת בהמשך) ולכן הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד (כל יום), שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ-בְּרֻרוֹת (מובחרות) וּבֵין (וכל) עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל-יַיִן לְהַרְבֵּה (יין בכמות מוגדלת/מובחרת) וְעִם כל זֶה, לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי-כָבְדָה הָעֲבֹדָה, עַל-הָעָם הַזֶּה.

שאלת עמ"ר/חשיבה/דיון: האם זה טוב/רע שנחמיה פירט את המעלות של עצמו בפני העשירים?

מצד אחד זה טוב – כדי שיזדהו עימו וגם יתגייסו לעזור מכספם לעם ולא יפרו את השבועה כשיחזרו הביתה.

מצד שני זה רע – כי לאחר שנשבעו זה נשמע קצת מיותר ויש פרשנים שטוענים שזו היתה "התרברבות" מיותרת.

תפילת נחמיה: זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עַל-הָעָם הַזֶּה

נחמיה לא מצפה לכבוד או תשלום אלא מקווה שה' יראה בו צדיק ויזכור אותו לטובה.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 6 סעיפים א-ג

צריכים קצת עזרה?

בסעיף א' לא להתבלבל בין למי הן מופנות וכלפי מי הן מופנות.

כמו כן, ניתן למצוא מכנה משותף בין כל הדמויות עליהם הם מתלוננים, ליתר ביטחון כדי לפרט 2 סוגים לפחות ואז לומר מה המכנה המשותף ביניהם.

בסעיף ב2 ניתן להיעזר בדבריכם בסעיף ב1 - שלא היה די בדרך אחת.

בסעיף ג2 יש ניב בגוף השאלה אך הוא מוסבר בהמשך השאלה.

רושמים במחברת:
מילים חשובות:

משכון, וַיִּחַר לִי (כעסתי/נעצבתי/כאב לי), וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי, (חשבתי מחדש) וָאָרִיבָה (התווכחתי משפטית) אֶת (עם) הַחֹרִים (עשירים) וְאֶת (ועם) הַסְּגָנִים (עשירים) מַשָּׁא אִישׁ-בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים (אתם גובים חובות מאחים שלכם, תִּירוֹשׁ (יין) יִּצְהָר (שמן), נֹשִׁים (גובים), חוצנו (=פאוץ' (=כיס/ארנק שמחובר לחגורה).

מונחים ותאריכים חשובים:

70 שנים לאחר הצהרת כורש , 538 לפנה"ס, פחה, שנת 586 לפנה"ס,

שמיטת חובות, שנת השמיטה, מעשה סמלי