רשויות מדינת ישראל

הרשות השופטת

הגדרה:

הרשות השופטת היא רשות עצמאית ובלתי תלויה בשתי הרשויות האחרות, המסדירה את היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לשלטון במדינה ומכריעה בסכסוכים בין בני אדם או בין אדם לשלטון.

הרשות השופטת בודקת אם מעשיהם של אזרחים ושל הרשויות נעשו בהתאם לחוק (ובכך נותנת פרשנות לחוק), ומפקחת על חוקיות הפעולות של הרשות המבצעת (מנגנון פיקוח פורמלי). בנוסף, הרשות השופטת מוסמכת לפקח על הרשות המחוקקת באמצעות ביקורת שיפוטית בהתאם לחוקי היסוד. נושא זה שנוי במחלוקת ציבורית.

הכללים המבטיחים את אי תלותה (=עצמאותה) של הרשות השופטת  

הרשות השופטת עצמאית בהחלטותיה השיפוטיות, במטרה להבטיח מימוש של הזכות להליך הוגן, עקרון שלטון החוק ושמירה על אמון הציבור במערכת המשפט.

עקרון זה של אי תלות של הרשות השופטת מובטח באמצעות מספר כללים:

1. מרות החוק: על פי חוק יסוד השפיטה: "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה זולת מרותו של הדין" - השופט כפוף רק להוראת החוק עצמו ופוסק רק לפיו ולא לפי הנחיות או הוראות ממישהו.   
2. עקרון הסוביודיצה – עקרון לפיו אסור לפרסם מידע ולעסוק בפומבי בנושא הנמצא בתהליך של בירור שיפוטי בפועל, חוץ ממידע עובדתי. זאת כדי שלא להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו.
3. מינוי שופטים – בהתאם לחוק יסוד: השפיטה, שופט יתמנה ע"י נשיא המדינה, לפי בחירה של הוועדה לבחירת שופטים. בוועדה חברים 9 אנשים, המייצגים את 3 רשויות השלטון – הרשות המחוקקת (2 נציגים), הרשות המבצעת (2 נציגים) והרשות השופטת (3 נציגים), ועוד שני נציגים מלשכת עורכי הדין, המייצגים את הגוף המקצועי המשפטי:

•          הרשות המחוקקת - שני חברי כנסת שייבחרו ע"י הכנסת (לפי הנוהג – ח"כ אחד מהאופוזיציה וח"כ אחד מהקואליציה).
•          הרשות המבצעת - שר המשפטים המשמש כיושב-ראש הוועדה לבחירת שופטים, ושר אחד נוסף שייבחר ע"י הממשלה.
•          הרשות המחוקקת - נשיא/ת בית המשפט העליון, שני שופטים נוספים של בית המשפט העליון שייבחרו ע"י שופטי בית המשפט העליון.  
•          שני נציגים של לשכת עורכי הדין.

שיטה זו מבטיחה רוב של 5 אנשי מקצוע בתחום המשפט, וזאת כדי לצמצם השפעות פוליטיות בבחירת השופטים, ולהגביר את הסיכוי שבחירת השופטים תיעשה משיקולים מקצועיים משפטיים. שופטים נבחרים בוועדה ברוב רגיל. שופטי בית המשפט העליון צריכים להיבחר ברוב של 9 חברי הוועדה.

4. תנאי העסקת השופטים – נועדו כדי להבטיח את החופש ואת אי התלות של השופטים בגורם כלשהוא: 

                     א.         שכר – נקבע ע"י ועדת הכספים של הכנסת ולא ע"י משרד האוצר. השכר גבוה יחסית כי נאסר עליהם לעבוד בעבודה נוספת.

                     ב.         תקופת כהונה – מובטחת על לגיל הפרישה (70), למעט מקרים חריגים בהם קיצור הכהונה מובא לידי ועדה המורכבת משופטים בלבד.

                      ג.         מקום כהונה -  אין מעבירים שופט ממקום כהונתו הקבוע למקום אחר אלא בהסכמת נשיא בית המשפט העליון או בהחלטת בית הדין המשמעתי של השופטים. זאת כדי למנוע לחצים על שופט באמצעות איום על שינוי מקום כהונתו.

                     ד.         חסינות – לשופטים יש חסינות, בדומה לחברי הכנסת. תביעה פלילית נגדם יכולה להיפתח רק באישור היועץ המשפטי לממשלה.

                     ה.         הדחת שופט נעשית בבית דין משמעתי מיוחד, רק במקרים של עבירות חמורות וללא קשר לפסקי הדין שלו.

                      ו.          אסור לשופט לכהן בתפקיד פוליטי – חבר כנסת, חבר מועצה מקומית או כל תפקיד פוליטי.

 

 

בית המשפט הגבוה לצדק – בג"צ

בג"צ = בית משפט גבוה לצדק. אחד מתפקידי בית המשפט העליון.

בג"צ מאפשר לכל אדם או ארגון לעתור (=לפנות) בקשר להחלטות של רשויות המדינה או גופים ציבוריים אשר לדעתו גורמים לו עוול או פוגעים בזכויותיו.

תפקיד בג"צ:

תפקיד בג"ץ לפי חוק יסוד: השפיטה: "בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד (עזרה) למען הצדק, ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר."

בג"ץ מגן על זכויות האדם והאזרח ועל זכויות הקבוצה, כולל כאלו שאינן מוגדרות בחוק. במקרה שאחת מרשויות השלטון חורגת מסמכויותיה או אינה מבצעת מה שמחובתה לבצע על-פי החוק, האזרח יכול לעתור נגדה לבג"ץ. זאת כדי למנוע מהרשות השלטונית לפגוע בזכויותיו, או כדי לחייב אותה למלא את חובתה החוקית כדי להגן על זכויותיו.

בג"צ דן כערכאה ראשונה ואחרונה בעניינים שבין האזרח לשלטון. הוא אינו פועל ביוזמתו אלא לאחר שפנו אליו באמצעות עתירה בכתב. בג"צ יכול להחליט שאינו דן בנושא מסוים. רק שלושה שופטים יכולים לדחות עתירה ובמקרה כזה אין יכולת ערעור.

סמכויות בג"צ

בג"צ מוציא צווים המנחים את הרשויות כיצד לנהוג בנושא העתירה או מבטלים החלטת רשויות המדינה.

סוגי צווים:

ביקורת שיפוטית

בתי המשפט נותנים פרשנות לחוקים הנקבעים ע"י הרשות המחוקקת, באמצעות האופן שבו הם שופטים במקרים המובאים בפניהם. החוק הינו כללי ובתי המשפט קובעים האם במקרה המובא בפניהם הייתה עבירה על החוק או לא, וזוהי הפרשנות שלהם לחוק.

לאחר חקיקת חוקי היסוד הנוגעים לזכויות האדם והאזרח (חוקי היסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו), החלו בתי המשפט להתייחס לחוקי יסוד אלו כאל חוקה, ולפיכך לפסול חוקים של הרשות המחוקקת הסותרים את חוקי היסוד . ביקורת שיפוטית היא ביקורת של מערכת המשפט (בדרך כלל בג"צ) על הרשות המחוקקת ועל הרשות המבצעת, הבאה לידי ביטוי במידה רבה ע"י פסילת חוקים הסותרים חוקי יסוד אלו. סמכות בית המשפט לביקורת שיפוטית והיקפה הראוי שנויים במחלוקת ציבורית.

 

 

אקטיביזם שיפוטי

בית המשפט, ובעיקר בג"ץ, רואה את תפקידו בהגנה על עקרונות הדמוקרטיה ועל זכויות האדם והאזרח, כפי שהם באים לידי ביטוי בחוקי היסוד. אקטיביזם שיפוטי הוא מדיניות מרחיבה של בית המשפט בהתערבותו בפעולות הרשות המבצעת והמחוקקת. כלומר: פסילה של חוקים שחוקקה הכנסת או פסילה של תקנות של הרשות המבצעת, או פסילה של מינויים של הרשות המבצעת ושל פעולות שלה, כאשר בג"ץ סבור שיש בפעולות אלו משום פגיעה בחוקי היסוד של המדינה. מדיניות זו באה לידי ביטוי בכך שבג"ץ דן בעתירות הנוגעות לסבירות שיקול הדעת של הממשלה במינויים ובהחלטות שונות.

האקטיביזם השיפוטי נתון בוויכוח ערכי-ציבורי במדינת ישראל. יש הסבורים שלרשות המחוקקת מעמד על בשל היותה הרשות הנבחרת ע"י האזרחים, ועל כן אסור לבית המשפט לפסול חוקים שחוקקה הכנסת, כי יש בכך משום פגיעה בריבונות העם שבחר בחברי הכנסת. לעומת זאת, יש הסבורים שעל בג"ץ מוטלת החובה למנוע פגיעה בחוקי היסוד, במיוחד אלו המגדירים את סמכויות רשויות השלטון ומעגנים את זכויות האדם והאזרח, ולפסול פעולות של השלטון הפוגעות בחוקים אלו.  לדעתם, זהו מימוש של עקרון הפרדת הרשויות והפעלת מערכת איזונים ובלמים של בתי המשפט על רשויות השלטון האחרות.