עמדות שונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל
רצף העמדות בנושא זהותה הלאומית הרצויה של המדינה
רצף העמדות בנושא זהותה הלאומית הרצויה של המדינה
רקע
ישראל הוקמה כמדינת הלאום של אתנית-תרבותית יהודית וכמדינה דמוקרטית. תפישה זו של המדינה כיהודית וכדמוקרטית באה לידי ביטוי בהכרזת העצמאות והיא על דעת רוב אזרחי המדינה, ומעוגנת בכמה מיסודותיה החוקתיים.
יחד עם זאת, ישנן קבוצות שאינן מסכימות עם הגדרת המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומבקשות לשנות את אופייה הלאומי.
הקריטריון העיקרי להבדל בין הדעות השונות בנושא זהותה הלאומית הרצויה של המדינה הינו – מהי הזהות הלאומית שישראל צריכה לבטא בסמליה, במוסדותיה ובחוקיה.
העמדות השונות:
מדינת לאום יהודית אתנית-תרבותית דמוקרטית
1. ישראל היא מדינתו של העם היהודי בישראל ובתפוצות.
2. המדינה מזוהה ברמה הקולקטיבית עם לאום אתני-תרבותי יהודי ומבטאת את זכותו להגדרה עצמית לאומית.
3. מדיניות ההגירה מאפשרת לכל יהודי לעלות לארץ ולהתיישב בה (חוק השבות).
4. עברית היא שפתה הרשמית של המדינה (חוק הלאום).
5. מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי בתרבותה של המדינה.
6. חלק מסמלי המדינה נותנים ביטוי למאפיינים האתניים-תרבותיים היהודיים (שפה, דת, היסטוריה, מוצא ותרבות).
7. למרות היותה מדינת הלאום היהודי (המישור הלאומי הכללי), המדינה מחויבת למתן שוויון זכויות ולשמירה על זכויות הפרט של כלל אזרחי המדינה, ללא קשר לשייכות הלאומית, האתנית והדתית שלהם (המישור של הפרט). בכך בא לידי ביטוי אופייה הדמוקרטי של המדינה.
8. הריבונות של המדינה קיימת לכלל אזרחיה באמצעות הבחירות לכנסת וזכויות האזרח.
9. אין חפיפה מלאה בין לאומיות לאזרחות – אזרח ישראלי יכול להיות שייך ללאום היהודי או ללאום הערבי.
10. במדינה ישנם גם יסודות אזרחיים המשותפים לכלל אזרחי המדינה, ללא קשר לשייכותם הלאומית. לדוגמה: ערכי הדמוקרטיה.
11. יש הכרה בזכויות קבוצה מסוימות לקבוצות אתניות-תרבותיות מסוימות החיות במדינה. לדוגמה: הזכות לשפה, הזכות לתרבות, הזכות לפולחן דתי. בתוך עמדה זו יש הסכמה על היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, אך יש בה רצף של דעות באשר להיקף ולאופן המימוש של הסעיפים המרכיבים את העמדה.
עמדות שאינן תואמות את תפיסתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית:
מדינת לאום אתנית-תרבותית לא דמוקרטית
1. ישראל היא מדינתו של העם היהודי בישראל ובתפוצות.
2. המדינה מזוהה ברמה הקולקטיבית עם לאום אתני-תרבותי יהודי ומבטאת את זכותו להגדרה עצמית לאומית.
3. מדיניות ההגירה מאפשרת לכל יהודי לעלות לארץ ולהתיישב בה (חוק השבות).
4. סמלי המדינה, חוקיה, המועדים הרשמיים ומוסדות המדינה נותנים ביטוי למאפיינים האתניים-תרבותיים היהודיים (שפה, דת, היסטוריה, מוצא ותרבות).
5. מדינת ישראל אינה מחויבת למתן שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל השתייכות לאומית.
6. בכל התנגשות בין היסוד היהודי ליסוד הדמוקרטי במדינה, ליסוד היהודי תינתן עדיפות.
7. הגרסה הקיצונית של עמדה זו מבקשת לשלול את אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים ולכונן מדינה ליהודים בלבד.
מדינה דו-לאומית דמוקרטית
1. מדינה דו לאומית המזוהה עם הלאום היהודי והלאום הערבי במידה שווה.
2. יש לשנות את מרכיבי הזהות של המדינה (דגל, סמל, המנון ומרכיבים נוספים) כך שייתנו ביטוי שווה לזהותם של שני הלאומים.
3. יש לבטל את ההכרה במוסדות הציוניים של המדינה (הסוכנות היהודית, קק"ל).
4. מדיניות ההגירה של המדינה צריכה להתייחס באופן שוויוני להגירה של יהודים וערבים לארץ (ע"י ביטול חוק השבות, מתן זכות השיבה לערבים, פתיחת שערי הארץ להגירה ערבית המונית).
5. קיימת גישה של מדינת כל לאומיה או מדינה רב תרבותית במישור הלאומי – גישה לפיה המדינה מזוהה עם כל קבוצה לאומית החיה בתוכה.
6. אין חפיפה מלאה בין לאומיות לאזרחות – אזרח ישראלי יכול להיות שייך ללאום היהודי או ללאום הערבי.
7. במדינה ישנם גם יסודות אזרחיים המשותפים לכלל אזרחי המדינה, ללא קשר לשייכותם הלאומית. לדוגמה: ערכי הדמוקרטיה.
מדינת לאום אזרחית דמוקרטית
1. עמדה התומכת בביטול זהותה היהודית של המדינה ומבקשת למנוע זיקה של המדינה לקבוצה אתנית-תרבותית כלשהיא.
2. המדינה תגדיר את זהותה הלאומית על בסיס האזרחות הישראלית בלבד.
3. תהיה חפיפה מלאה בין לאומיות לאזרחות, והיסודות המשותפים יהיו יסודות אזרחיים בלבד (כלומר: לא יסודות דתיים או תרבותיים אלא יסודות של ערכים כמו ערכי הדמוקרטיה).
4. מדיניות ההגירה לא תיתן עדיפות לקבוצה לאומית כלשהיא, וחוק השבות יבוטל.