ראי אדמה - סיכום וניתוח השיר
ניתוח השיר
בית רביעי
המשורר פותח את השורה הראשונה של הבית האחרון בדומה לשאר שלושת בתי השיר בפניה ישירה אל האדמה. גם כאן משתמעת נימה כועסת על האדמה, המשורר מאשים את האדמה שהיא כאילו שיתפה פעולה במעשה מעוות זה, כיסתה והסתירה את כל אלה, את הנערים שנטמנו בקירבה,
אם עד כה תוארה האדמה כפאסיבית והאשמה הייתה מוטלת עלינו ששלחנו את בנינו אל מותם, עכשיו מתוארת האדמה כאקטיבית, אף היא נוטלת חלק באשמה, ועולם כמנהגו נוהג "יעל הצמח בעיתו".
אולם אז מגיע המפנה, הצמיחה החדשה היא "קודש לעם מכורתו", האדמה שקלטה את המתים גם מצמיחה חיים חדשים, קורבנות יקרים אלה אינם לשווא: הפרחים הנפלאים האלה יצמיחו מאה שערים הוד וכוח: "יעל הצמח בעתו… מאה שערים הוד וכוח, קדש לעם מכורתו". שער-שיעור, מידה, מאה שערים= ביטוי שבא לציין יבול רב ביותר, תוצאות מצויינות.
המשורר חוזר לתהליך הטבעי שהאדמה מצייתת לו: צמיחת צמחים בזמנם, בעונתם: "יעל הצמח בעתו!" וזאת בניגוד להפרה של סדרי הטבע האנושיים, קבורת הבנים בטרם עת. כאן בא לידי ביטוי הכאב העצום על כך שהבנים לא יזכו לצמוח, אולם המשורר מברך את קורבנם, למרות הכאב העמוק על מותם:
"ברוך קורבנם בסוד מות, כופר חיינו בהוד". כופר-פידיון נפש, מה שמשלמים כדי להציל חיים. מות הבנים לא היה אם כן לשווא.
בבית זה לראשונה ישנה מעין התרככות ואף השלמה. בדומה ליצחק שמצא מאה שערים באדמת הארץ כך גם עם ישראל יפוצה ב-"מאה שערים הוד וכוח", שכן מותם הוא "כופר חיינו", איפשר את המשך חיינו, זהו המחיר שנאלצנו לשלם כדי להמשיך לחיות באדמתנו.
בבית זה ניתן להבחין בשינוי רגשי – מעבר מן הרגשות הכועסים ותחושת ההחמצה שהביע המשורר בבתים הראשונים לסוג אחר של רגשי השלמה וקבלה.
השיר הנו שיר מעגלי בכך שהוא מסתיים בשורה שפתחה את השיר "ראי אדמה, כי היינו בזבזנים מאד" החזרה על שורה זו – פנייה חוזרת אל האדמה, באה להדגיש ולחדד את תחושת הבזבוז המתסכלת, את הכאב החוזר ונשנה למרות הניסיון להצדיק את המוות ולתת לו משמעות לאומית נשגבת.