לא זכיתי באור מן ההפקר- ניתוח השיר

רק בבית זה מתבהרת הסיטואציה של השיר כולו – למי פונה המשורר? למי מופנה השיר? מי מדבר אל מי? שיר מופנה לנמענים "אתם"- גוף שני רבים, קהל הקוראים, הציבור הרחב, אנחנו שלומדים את השיר.

בשלב הזה השיר, משיצא מרשות המשורר, נקרא על ידי הקוראים. לזמן קצר מצליח השיר להדליק בעירה בלב הקוראים ולהלהיב אותם, הניצוץ הופך לאור, במילה אור ה-וו בשורוק, כלומר- אש. השיר עובר "מלב אל לב". ההמשכיות הקולחת נקטעת לפתע באמצע השורה השנייה במילת המפתח: יתעלם כלומר, נעלם. הניצוץ נעלם, נכחד אך אל תטעו. זה לא קהל הקוראים שהתעלם מהמשורר ומשירו. מתברר כי התלהבות זו של קהל הקוראים איננה ארוכת טווח. מתלהבים לרגע- וזהו.

ואילו המשורר חש שהוא משלם את מחיר החשיפה של השיר בחלבו ובדמו כלומר, בכל היקר לו. חלב ודם מזכירים תמונה של קורבן מובחר העולה באש על המזבח. המשורר כאילו מקריב את עצמו לשם הגשמת ייעודו. המשורר משלם מחיר כבד על חשיפתו העצמית. בעוד המשורר עובר תהליך קשה מאוד בזמן כתיבת השיר וקודם לכן בחציבת האור הפנימי, הקורא עובר חוויה מהירה בזמן קריאת השיר. בניגוד לאש הבוערת בלב המשורר, אש שלא תכבה, בדומה לאש הקורבן המאכלת את הקורבן ("חלבי ודמי") – האש שניצתה בלב הקוראים תבער ותכבה במהרה.

רובד נוסף לשורות הסיום: הן קשורות לדיני נזיקין בתורה ובהלכה: מהו הדין של מי שמבעיר אש? בתורה ישנו חוק שמטיל אחריות משפטית גם על מי שגרם לבערה בלי שהתכוון לכך.

הדוגמה, הקשורה לעבודת אדמה: "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שמות כב\5). הגמרא מרחיבה את הבסיס המקראי, ומוסיפה דוגמה מתחום המלאכה:" גץ (ניצוץ אש) שיצא מתחת לפטיש והזיק- חייב ". כזכור לכם, ה-"בערה" בשיר נגרמה בגלל ה-"ניצוץ" שפרץ מתוך הלב שהתפוצץ תחת "פטיש" הצרות הגדולות של המשורר. מכאן שהמשורר רואה עצמו חייב לפי הדין ההלכתי, המטיל אחריות משפטית גם על מי שגרם בערה מפני שפטישו התיז גץ (ניצוץ).

סיום השיר הוא מעין טענה\התרסה כלפי הקוראים: מצד אחד, המשורר זקוק לקוראיו על מנת שתהליך יצירת השיר יהיה שלם. מצד שני הוא מתוסכל מכיוון שאת מחיר החוויה שלהם הוא משלם בדם ליבו. ואולי נסתרת כאן טענה נוספת: הקוראים חשים "בעלות" על שירתו- השיר הופך כאילו ל"שלהם", לנחלת הכלל. אך ביאליק עומד על משמר הפרטיות שלו. כבר מתחילת השיר מודגשת לא רק מקוריות שירתו אלא בעלותו הבלעדית עליה - היא שייכת אך ורק לו, היא באה ממנו והוא עמל קשות ביצירתה. הקוראים תובעים, כביכול, בעלות על הנכס האישי ביותר, המשורר אינו יכול שלא "לשיר", כמו הנבואה זה כאש האצורה בעצמותיו (הנביא, גם אם ינסה, אינו יכול להימלט מה"שליחות") הוא חייב להוציא את שיריו לאוויר העולם.

התהליך בשיר: מלב המשורר נחצב הניצוץ – עף לעינו- מעינו לחרוזו (לשיר הכתוב) - מן הדף ללב הקוראים. כלומר, ממקום פנימי- למרחב חיצוני- וחזרה למקום פנימי.