חיזו בטטה - ניתוח הסיפור

הדמויות

חיזו (אדוארד)

אדוארד הוא נער בן 16, בנה הבכור של אישה קשת יום, ואחיו של שמעון בן 13. אמו אמרה עליו ש"כשנולד קרנו עיניו" ומאותו רגע החלה לקנות לו גזר כדי לחזק את התכונה הזו אצלו. הוא רואה הכל, שם לב לפרטים, ויש לו זיכרון צילומי. 

חיזו הוא נער שמרן ומאופק ברגשותיו. גם כשקשה לו מאוד, הוא לא יראה זאת. הוא הבכור, הילד המרצה של אמא שדאגה להאכיל אותו גזר ולהכין מאכלים שיחזקו אותו.  הוא חי בתחושה שהכול זמני ומנסה להחזיק את מה שיש. הוא בוחר לספר בעיקר על הרגעים היפים של המשפחה. לפעמים אפילו מתכחש או מתעלם מהפרשנות של מה שהוא רואה, ומשתיק את שמעון שמצביע על החולי של הבית, על מה שיש בחוץ. חיזו מרוצה ממה שיש לו ומסתפק במועט. מסתפק במה שיש לבית להציע ולא פוזל למה שיש לסביבה להציע. 

חיזו מרגיש שהוא צריך להסתפק במה שיש לו, ואומר תודה על הטוב בזה. במקביל מרגיש שאם יערער על הקיים, הכל עלול להתמוטט לו. 

חיזו בוחר לשמר את המקום בו הוא נמצא, מאחר ואימו היא הדמות המשמעותית עבורו. הוא לא מכיר הרבה משפחות וממעט לדבר. הוא הבכור, משמש כהורה תומך נוסף ולא על תקן נער בוגר. 

חיזו חסר הביטחון והכוח היה עסוק בשמירה על שלמות המשפחה ועל שלמות נפשו, כששתיהן בעצם היו סדוקות ועמדו להישבר.  

אפשר לסכם ולומר שההתמודדות של חיזו עם החיים היא הדחקה והתרפקות על מה שיש, ללא ביקורת. בסיום הסיפור הוא מעביר את הסמכויות של האם אליו, רואה מתחת למיטה את העגבניות והביצים, ומקבל מזה תחושת ביטחון, כיוון שזו שיגרה מוכרת לו שאותה הנהיגה אמא.  

יחסו של חיזו לשמעון הוא יחס אמביוולנטי. חיזו כועס ששמעון מדברים מילים קשות על הבית, מתוך פחד שהמרקם יתמוטט. הוא מפחד שמשהו בצורה שבה הבית קיים ישתנה ומשתיק את מעון בכל הנוגע לכך. הוא מרגיש שדברי בטטה על הבית מביישים את הבית ואת הגרים בו.  

ומצד שני הוא מעריץ את בטטה. מקנא בו על כך שהוא חזק יותר מבחינה פיזית, חזק יותר נפשית, חברותי, ספורטאי, ועל כך שהוא מסוגל להטיל דופי על החיים שלהם באופן גלוי וברור. חיזו גם יודע בתוך תוכו שיש אמת בביקורת של בטטה על הבית, אבל הוא לא מסוגל להתמודד עם הביקורת הזו. בתת מודע מבין חיזו שהבית שלהם חשוך בהשוואה למה שקורה בחוץ. לכן, ניתן לומר שבטטה אינו רק הניגוד של חיזו, אלא גם קול פנימי שלו, בטטה מגלם ישות חבוייה ומוצנעת שקיימת בחיזו. 

בחיזו יש תסכול על חולשתו האישית, על כך שאינו יכול להיות אחר. את הכעס הזה הוא משליך על בטטה שמציב מראה שמשקפת בפניו את חריגותו של הבית.

בטטה (שמעון)

שמעון הוא אחיו הקטן של אדוארד, נער בן 13 וחודשיים. בניגוד לחיזו, בטטה נולד חזק וגדול יותר, ולכן קנתה לו אימו תפו"א אצל הירקן. הוא גדול, חזק, בעל שרירים ארוכים, ספורטאי ופתוח אל העולם. לאם קשר מיוחד עם שמעון, וכשהם הולכים מחובקים, חיזו לא מצליח להיכנס ביניהם. 

למרות האהבה של אימו, הוא מבקר את דרך החיים של אמו שלה, ולא חוסך במילים - נגד ההתנהגויות שלה, - נגד העובדה שהיא מחזיקה ביצים מתחת למיטה ומחביאה נקניק מאחורי החלוק שלה בחדר השינה. הוא  מדגיש את רצונו לחיות בבית אחר, כזו שאוכלים בו עוף עם גבינה, או שהאמא הולכת עם בגד ים בשבת. כלומר - משפחות שאינן מסורתיות.  הוא רוצה לחיות בלי מגבלות בבית שיש בו שפע כלכלי ולהגיע להישגים בתחומים שונים, שבעיני חיזו נתפסים כמרד, ומעוררים בו פחד ותחושה של ערעור הידוע והקיים. 

בטטה מבקש להשתחרר מהשמרנות ורוצה להתפתח. לאחר שהאם נלקחת למוסד לחולי נפש, חיזו שם לב ששמעון "מתחיל להרגיש משוחרר, שחרור בריא שלומד לחיות עם החולה". עבור שמעון החיים האמיתיים מתחילים עם העובדה שהאם קצת פחות כובלת אותו. לבטטה הייתה אפשרות לגבש את זהותו האישית. החונך שלו הייתה החברה ולא רק אמו, הוא התחכך עם מגוון דמויות מאחר ונכתב כי הוא הכיר הרבה יותר משפחות ואנשים בסביבתו, בנוסף הוא התעמת עם האם ועם המצב, שם עצמו בקונפליקט והביא את עצמו לשחרור ריגשי , וזה אפשר לו לבנות את האני שלו. הוא אדם חושב ולא מדחיק ולא פוחד משינויים.

בטטה מנסה להסביר לו שיש דברים שהם בושה -ביקורת על האם ששמה אוכל מתחת למיטה או למשל הנאות החיים שאין בבית כמו סקייטבורד או עוף עם גבינה.

האם (חיזו בטטה)

האם היא דמות ללא שם, שחיה ומגדלת שני ילדים לבדה. בסיפור לא מתארים את דמות האב ואנו יכולים רק לנחש היכן הוא, מה עלה בגורלו ומדוע האם מגדלת את ילדיה לבד. האם חיזו בטטה היא אישה החיה בדלות, מפרנסת יחידה, היא עובדת מאוד חרוצה ופועלת על מנת שלא יחסר לילדיה - בעיקר אוכל, שהיא מחביאה מתחת למיטה.

האם חוששת מדמויות בעלות סמכות - היא חוששת מהמפקחת שעלולה לשלול ממנה את עבודתה, ומספרת לילדים שהם צריכים לתת כבוד למורים ולמבוגרים סביבם. 

התנהגותה מוזרה לפעמים, למשל: היא נוהגת להחביא את הביצים מתחת למיטה ואת הנקניק מאחורי החלוק. היא לא מתחברת עם השכנים, אין לה חיי חברה, ונמנעת מלהיפגש עם קרובי משפחה. לחתונות היא שולחת את הילדים במונית. כל ההתנהגויות האלה עשויות להעיד על הפרעות חרדה, חרדה חברתית ועל קשיים נפשיים. אפילו בנה שמעון לועג לה על הרגלים אלה. לצד זה ניתן לומר שהיא אישה פשוטה, אך חדה, שכן הבחינה בתכונות המיוחדות של ילדיה, ובעזרת מעט תושיה, העצימה אותן. 

ההתמוטטות הפתאומית שלה מפתיעה אך נרמזת לאורך הסיפור. הדגש לכך ניתן כשהיא מפסיקה לעבוד, ומצבה הנפשי מתדרדר מהר עד לנסיון ההתאבדות ואשפוזה.

לאם ישנם הרגלים משונים ולמעשה, אפילו שמעון בנה הצעיר לועג לה על כך. 

היא אישה חסרת זהות משלה, וכל מהותה לא באה לידי ביטוי, אלא באמצעות ילדיה. 

אפשר להבחין בין שני צידי האופי של האם: מחוץ לבית הפגינה האם חוסר ביטחון, ניסתה תמיד לרצות את סביבתה, הרי שבתוך הבית שליטתה הייתה בלתי מעורערת. היא חילקה הוראות, פיזרה פקודות. חיזו היה צייתן אילם לפקודות אלה ואילו בטטה הפגין את מרותו על העניין. 

האם אוהבת את ילדיה אך ממעטת להחצין זאת, אולי משום שחייה הקשים מאפילים על רגשותיה, או אולי מפני שהיא מאמינה כי חיבוק או ליטוף יפגעו בחוסנם של ילדיה. היא משדרת לילדיה תחושה של חיים במצור מול הסביבה המאיימת בחוץ. התחושה היא של צורך להסתיר ולהחביא הכול מפני הכוחות האורבים בחוץ.

לקראת הסיום, האם הבודדה מרגישה כי אין בה תחושת משמעות, היא אינה יכולה לשאת יותר בעול החיים ומבקשת את מותה. עם כל דאגתה לילדיה והרצון לגונן עליהם, השבירה הייתה גדולה מכדי שתוכל לחשוב על השבר שיקרה לבניה עם ניסיונה לשים קץ לחייה. "אני לא יכולה יותר אמרה לי והתחילה להזיל דמעות בלי לבכות".