ניתוח היצירה

"צלליות" כסיפור בעל יסוד ארס-פואטי

"צלליות" כסיפור בעל יסוד ארס-פואטי (= יצירת אומנות-סיפור, במקרה זה, העוסקת ביצירת האומנות כאחד מנושאיה. לדוגמה, שיר אודות "איך שיר נולד..." הוא שיר "ארס-פואטי". כזהו שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר"). יש ב"צלליות" הד לכוחה של האומנות, לדחף ליצור, לתהליכי היצירה, למפגש עם הקהל הנלהב בתחילה ובהמשך לנתק בין האומן לקהל שאפילו מתנכל לו, לתפקיד האומנות בכלל. אומנם "אומן צלליות" הוא בדרך כלל מעין "אומן עממי" (בדומה ל"קוסם" לדוגמה) שכוחו בעיקר במיומנויות טכניות, אך הדוד נתן מתעלה מעל זה. הפקיד האפור, הדחוי, הבודד, האנטי-גיבור, הופך בזכות אומנותו למי שמרתק את קהל מעריציו, למי ש"כשהחל לקסום צללים רותקו כל העיניים", שיוצר "יש מאין" – "רק תנו קיר, תנו אור" – האיש הכפוף, הפסיבי מול נסיבות חייו, מתחייה בזכות האומנות, "עיניו זוהרות", הוא מציג את פלאיו בפני הקהל. המופעים הראשונים היו מעין "בידור" קליל ובלתי מחייב. כשאומנותו של הדוד נתן משתכללת, כשהוא נעשה יומרני יותר, עד לשיא כשהוא מופיע כנביא זעם ותוכחה וחושף את "צד הצל" המוסתר של בני המשפחה – ההתנגדות למופעי האומן המתריס הופכת לאלימה. וכשהוא נדחה ע"י הקהל והופך ללא מובן ובהמשך ל"מסוכן" (חושף מה שבעיני בני המשפחה אסור לחשוף!), הוא מתבודד, מתכנס בתוך עצמו, מצבו הנפשי כנראה מידרדר. הוא איבד את הרצון לחיות.