ניתוח היצירה

עלילת הסיפור

זהו הסיפור של הדוד נתן. הסיפור מסופר על ידי הילד, שמתבונן מבחוץ אבל הוא לא באמת מחוץ לסיפור. 

הכשרון של דוד נתן הוא לעשות צלליות, בעיקר באירועים משפחתיים, בארוחות שישי. הוא מאוד מוכשר וכולם שמחים מזה. בתחילה נראה כי מדובר ב-Show קטן, בידורי, צנוע, מעין "תוכנית אומנותית" חובבנית המתארחת בארוחות חג ובימי שישי. סביב נתן היו מתקבצים "מעריציו" המתפעלים מהקסם, והדימויים שהופיעו על הקיר היו פשוטים ומזוהים, כמו פרפר, צבי, צב (אך שימו לב שכבר בתאור הראשון של "מופע הצלליות" מופיע גם תאודור הרצל, חוזה המדינה). 

מופעי הצלליות מחיים אותו ונותנים לו טעם לחיים. זה מוציא אותו מהחיים האפורים יותר. בעבר, נתן היה פקיד הנותן שירות לאנשים וברגע אחד החליטו להעביר אותו מעבודתו מול אנשים, בודדו אותו והכניסו אותו לחדרון בין 4 קירות. נתן לא מתלונן ומקבל את הגזירה. אחרי שיוצא לפנסיה, הדוד נתן מסתודד בבית הרבה זמן. בזמן הזה מסתבר שהוא הכין ממש מופעי תאטרון מורכבים ואם בעבר היה מכין צלליות של פריטים מסוימים, עכשיו הוא מכין צלליות של אירועים היסטוריים שקרו בישראל. הוא מתלהב מהצלליות המשוכללות אבל המשפחה קצת פחות, המשפחה דוחה אותו ומבקשת את הצורות הפשוטות. 

הדוד נתן נכשל שוב ושוב במופעים הגדולים, בשלב מסוים הוא נעלב, מפסיק לראות אנשים, מתרחק מהם והולך ומתכנס בעצמו עד למצב שהוא צריך להתאשפז במוסד לחולי נפש, ורק הדודה פרלה מבקרת אותו מדי פעם. 

באירוע חד פעמי הדודה פרלה מבקשת שהוא יגיע לארוחת ערב. הוא יוצא מהמוסד ומגיע אליהם לארוחת ערב. המשפחה מבקשת שיעשה עוד מופע צלליות, ואפשר לזהות שהדוד נתן הכין משהו מראש. הדוד נתן מועמד מול סדין לבן גדול, כאילו פסיבי, קצת אילם כאילו "עושים לו טובה"- והנה ההפתעה.

נתן , שקודם נמסר מפי פרלה שנהייה קצת דתי ולראשו עתה כיפה שחורה גדולה, פותח את המופע הטקסי בפאתוס נבואי, חגיגי, טעון. אחרי שזקר באופן תמוה ארבע אצבעות, אחת אחת, וביקש לנחש את צלליתה- הוא פותח בציטוט מספר עמוס פרק ב'. 

זוהי נבואת זעם ותוכחה ופורענות קשה על חטאי ישראל ומידותיו הרעות, חוסר מוסריות, עושק דלים, עיוות דין ויחס משפיל כלפי החלשים. ואז, לאחר הפתיחה המרוממת, מטיל (אקט של התרסה חריפה, האשמה תקיפה, תוכחה כמו-נבואית) דוד נתן על הקיר צלליות מסובכות שכל אחת מהן מייצגת חטא אחר שחטאו בני המשפחה- דוד יצחק שניצל ילדים ניצול מיני, חצי כיכר לחם והינצלות ממוות שהבטיחו לפרלה באקציה בגטו תמורת הסגרת האחרים, צללית של דני חבוש הגבס, שיום לפני מלחמת ששת הימים שמה לו אשתו גבס כדי שלא יצא למלחמה) ובהמשך הלך למפקדה, בעורף, ועוד קיבל על כך אות הוקרה! (את מופע הצללים שהוא כתב האשמה חריף לא מאפשרים לנתן להשלים).

המשפחה לא מבינה על מה מדובר, ובתוך האירוע שהוא מעלה את המופע הכולל את שלושת הסודות (פשעים) של המשפחה, המשפחה עוצרת אותו בגופה, וקושרים אותו עם הסדין, עליו עשה את הצלליות. המשפחה מזמינה אמבולנס ושולחת אותו שוב למוסד לחולי נפש. 

כאן, הילד מתחיל לשאול שאלות, והמשפחה בוחרת שלא לענות לו, ויותר מזה - דואגת להשתיק ולהקטין אותו. במרכז הבמה של הסיפור, הולך ותופס את מקומו המספר הילד המתבגר. בהמשך הוא מגלה שהדוד נתן הוא ניצול שואה ללא משפחה, ולמעשה המשפחה שלו אימצה אותו. הילד רוצה לחקור את הסודות והוא לומד את הדרך לדוד נתן במוסד. אחרי כמה מפגשים איתו, הוא מגיע חזרה אל המשפחה שלו ומספר להם שהוא מתכנן לערוך מופע צלליות.  

הדוד נתן "מוריש" לבן הדור הצעיר לא רק "טכניקה" נרכשת של הפקת צלליות בעזרת אצבעות הידיים. כפי שדוד נתן הפך את אומנותו גם לכלי ביטוי שמעבר ל"בידור" במופע ה"נבואי" המתריס שלו, כך בציון צללית "אליהו ונביאי הבעל" יש רמז לשליחות נעלה יותר, ביטוי לאמת ומחאה נגד השקר, נגד כל מה שמבטאת "עבודת אלילים". הסיפור מסתיים אם כן בתיקון, בנימה אופטימית לאחר שתהליך ההתפתחות שהיה נדמה שהסיפור מוביל אליו הוא תהליך שלילי ופסימי. "ביום הראשון של הקיץ הודעתי שאני עומד לערוך מופע של צלליות." רוחו של דוד נתן כמו נולדה מחדש. סיפור החניכה מגיע לסיומו הסגור. ביום הראשון של הקיץ ישנה התחלה חדשה.