ניתוח היצירה

בסיפור מופיעות שתי דמויות בלבד והקשר ביניהן מבוסס על אינטרסים. יוסף כבר בתחילה מתקן תיקונים ביתיים ותמורת זאת מקבל מחסה ואוכל, מתעלם מכל סימני הסכנה והאזהרה, גם כשהאדונית רומזת לו כי טרפה את מאהביה והם בביטנה וקוראת לו בשמות חיבה מוזרים מסוג "פגר מתוק". יש שני יסודות מנוגדים המנהלים את מערכת היחסים בין השניים: כוח מול חולשה; משיכה ופיתוי מול דחייה ורתיעה. מעניין לציין שהכוח דווקא מיוחס לאישה, בעוד שהחולשה, הכניעות והתלותיות מיוחסות דווקא לגבר. הרוכל תמים, כנוע, מתרפס, חסר מודעות לגבי המתרחש ברוב חלקי הסיפור, בעוד שהאדונית מתנשאת, שולטת, מכנה אותו, למשל, בכינוי "יהודי" שבהקשר שמתבקש בסיפור מבטא הרגשת עליונות ואף בוז.

יחסי הכוחות ביניהם מוכתבים גם ע"י מעמד חברתי-כלכלי: רוכל יהודי (מיעוט בסביבה נוצרית), נודד, תלוש מביתו, שמאבד את דרכו ומחפש מחסה מהסערה, מול "אדונית", גבירה, נוצרייה, הרוכל ש-"אדם תמים היה" נגרר אחרי הפיתויים החומריים שהאדונית מציעה לו, מחסה, מזון, חיי נוחות נהנתניים, הוא "עולה בדרגה" מבחינת הקירבה לאדונית, מהרפת עד למיטה. הוא לוקה ב-"עצלות מנטלית" (פגם באישיותו) ובשלבים השונים של הסיפור הוא הולך ומאבד את זהותו היהודית ביחסיו עם הגויה בלבוש, בעירוב מאכלי חלב ובשר ובהתרחקות ממצוות הדת היהודית. הוא בעצם מתנהל כיהודי מתבולל. 

כוחה של האדונית במערכת יחסים זאת הוא במסתורין ובכפל המשמעות בדבריה ובהתנהגותה. למרות שהאדונית אומרת באופן מפורש משפטים מסוג "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת", הרוכל התמים מפרש את הדברים שלא כפשוטם אלא "לפי דרכו" ו-"לטובת עצמו", באופן מטאפורי, וכשהוא שואל משיבה לו האדונית כי "כל המרבה לשאול מעמיק לו שאול". האמת של האדונית כה מדהימה עד שהיא מתקבלת כלא אמת. כך היא מתעתעת ברוכל הנשבה בקסמיה. רק ההתעוררות שלו לקרוא קריאת "שמע" ויציאתו החוצה מצילים אותו, אז הוא גם מגיע למודעות נדירה במילים: "אבי שבשמיים...כמה נתרחקתי. אם איני חוזר מיד, הריני אבוד..." אולם בסיום, במקום לחזור אל עצמו, הוא שב לבית האדונית המאיים והמושך גם יחד, ואף מטפל בה לאחר שפגעה בעצמה.