ניתוח היצירה
הסיום
תמונת הסיום, לפי הוראות המחזאי, מסמלת את השיא בעליה האיטית של רמת החיים שהתבטאה קודם בשינוי הדרגתי בלבוש, הבמה\התפאורה לובשת צורה נאה ועשירה יותר, פלאי הטכנולוגיה, דגלים, אורות ניאון, כרזות.
תחנת הרכבת משופצת בתקבולת ניגודית לתמונה הראשונה, הגילנאים לבושים בגדי ערב, יוצרים שתי מקהלות בדומה למקהלות בטרגדיה היוונית. בטרגדיה היוונית המקהלה מייצגת את חוקי האלים, את התבונה והמוסר העליונים, את אפסות האדם מול האלים. ואילו כאן, בלשון מליצית גבוהה, בצורה שירית, ממש פרודיה (חיקוי נלעג) של השגב בטרגדיה היוונית.
המקהלה שרה על העוני הנורא מכל והגורל הטוב שפקד את העיר. מעיר נידחת ועלובה היא הפכה לעיר משגשגת. כולם מצליחים בכל התחומים ומאושרים, והאושר מבוסס על חומרנות, אפילו על רכישת מכונית הספורט. המקהלה מספרת על ראוותנות ויוקרה חברתית, על השגשוג הכלכלי של הטייקונים, איילי ההון, שיר הלל לקפיטליזם, לנוחות הבורגנית.
על רקע השירה, מופיעה קלייר על האפיריון שלה, יושבת כאלילה, עוברת בין שתי המקהלות. המקהלה מודה לה על נדיבותה. אחריה משתרך ארון הקבורה, בו נתון איל המת. ממש טקס פולחני, תוך שימוש נלעג במילים בעלות קונוטציות דתיות גבוהות. המקהלה מסיימת בתפילה לאלוהים שימשיך את השגשוג ומדברת על הערכים המקודשים של העיר.
אין ספק כי הצופה\הקורא מבין כי זהו מצב אבסורדי, גרוטסקי, תוך שימוש אירוני בביטויים כגון "שישמור האל, על רמת החיים שלנו...על ערכינו המקודשים, על השלום ועל החירות...אל יחשיך עוד את עירנו, זו הנהדרת..."