ניתוח היצירה

מערכה רביעית וחמישית

אנטיגונה, מובלת אל קברה (במערה), והיא שרה ובוכה על עלומיה (צעירותה), על כך שהיא לא תזכה להינשא, היא לא תזכה בילדים, על כך שכל מה שהיא רצתה זה ליצור צדק בעולם עם המתים (אחיה). בשיר בכייה של אנטיגונה ישנה מודעות לאמת. רק בגלל שיר זה ניתן לומר שאנטיגונה גיבורה טרגית כי השיר מעיד על כך שהיא מודעת לסבל שלה. אולם כגיבורה טרגית אנטיגונה לא יכולה להשתחרר מתכונותיה שאחת מהן היא ההיבריס (הגאווה) היא משווה את עצמה לאלה איובה שהלכה אל מותה צעירה. המקהלה מלווה את אנטיגונה בשירה, והיא מנחמת אותה אבל מזדעזעת מההיבריס (חטא הגאווה) של אנטיגונה להשוות את עצמה לאלה.

 המקהלה, מלווה אותה בשירים על אהבה, על כוחה ועל שלטונה.

בינתיים בארמון המלך קריאון מופיע החוזה העיוור-  טרסיאס- שמובל ע"י ילד, ומביע את דעתו נגד גזרתו של קריאון (לא לקבור את פוליניקס). קריאון נשאר בודד בעקשנותו ובאכזריותו. הוא מאשים את טרסיאס בלקיחת שלמונים (שוחד). טריסיאס כועס על קריאון ומבהיר לו שהוא השהה את צו הגורל שהוא שמע מהאורקל, האומר כי לא תבוא החמה (השמש) בסוף השמיים עד שבביתו של קריאון ישמעו נשים בוכות והוא ישלם גופה על גופה, כי הוא גזל מהשאול את גופתו של פוליניקס.

 קריאון פוחד מטרסיאס ולבסוף גאוותו (ההיבריס- חטא הגאווה) נשברת.

בעצת המקהלה הוא החליט לבטל את גזר דינה של אנטיגונה, הוא מצווה על השומר לרוץ אתו לקבור את פוליניקס ואחר כך לגשת למערה לאנטיגונה. קריאון מתנהל בניגוד לדעת המקהלה, בגלל הפחד שלו מפני האלים. ובהגיעו לאנטיגונה הוא איבד זמן וכבר מאוחר מידיי, אנטיגונה תולה את עצמה בצעיף של הינומת הכלה שלה.

 במערה הוא מוצא את בנו היימון שחיבק את גופתה ותוקע בליבו את חרבו מול פניו של אביו.

בביתו, רעייתו של קריאון שלא יכולה לשאת את הצער על שבנה היחיד מת, ומתאבדת.

קריאון מבין ומודע לכך כי הוא שגרם למותם של אנטיגונה, בנו היימון ואשתו אאורדיקה.

 הוא קורא למקהלה שיבואו ויגזלו ממנו את נפשו, ויגאלו אותו מייסורי הנפש, אבל אסור להרוג מלך, וכך הוא נשאר מדוכא ואומלל, ואשמה נוראית וכבדה רובצת על ליבו ונפשו.