ניתוח היצירה

מערכה שלישית

היימון, בנו של קריאון, מופיע זועף וכועס. אולם, הוא מכבד את אביו ומשתדל לשכנע אותו לא לשלוח את אנטיגונה למותה.

 מצד אחד, היימון מחויב לרגש האהבה לאנטיגונה. ומצד שני, היימון מחויב לרגש כיבוד אב ואם. הוא מנסה להסביר לאביו ע"י שני משלים למה לא כדאי להיות נוקשה.

 המשל הראשון- עץ האגמון:  האגמון הוא עץ, שכשהרוח מגיעה הוא מתכופף, וכשהרוח נגמרת הוא מתיישר בחזרה.

 המשל השני- מפרש הספן: כשיש סערה בים הספן מגלגל את המפרש ונותן לספינה לשוט, כשנגמרת הסערה, הספן פותח שוב את המפרש.

העץ והמפרש נמשלים לקריאון, או לחוק שלו, והמסר הוא שאם לא יוריד ראש או יתקפל כמו העץ והמפרש ה"רוח", שמייצגת את העם, תשבור אותו.

 היימון מנסה לומר לאביו כי כל העם תומך בהחלטתה של אנטיגונה, כיוון שהם פוחדים מקריאון הם לא מורדים עדיין (אלא אומרים זאת בשקט), אבל ייתכן שאם יתעקש מדי על חוק המלך כנגד חוק האלים העם יחליט כן למרוד.  קריאון מתייחס אל היימון כמו אל ילד קטן שמדבר אתו, ולא מוכן לשמוע לו.

היימון מנסה לשכנע את קריאון כאבא, שלא יהרוג את אהובתו, וכאן נוצר קונפליקט נוסף- קונפליקט בין אב לבנו. קריאון אומר להיימון שיש הרבה דגים בים  למה אתה צריך מישהי כזו שמורדת?! (ז"א תיקח לך אחת אחרת). דברי היימון שקולים והגיוניים, אולם קריאון נשאר בעקשנותו, הוא רוצה להראות שהוא שליט יחיד ומוחלט, וכל מה  שהוא יבקש יעשו- קריאון הופך להיות עריץ- טירן (עריצות קשה). הוא מודיע להיימון כי העם יעשה כרצונו כי "העם של השליט" ומצהיר כי "הוא זה העם". היימון מקלל את אביו ויוצא מעל פניו בכעס.