ניתוח היצירה

יסודות הטרגדיה (על פי החוקרת דורותיאה קרוק), מיושמים על "אנטיגונה"

המעשה המביש, הסבל והייסורים, הידיעה והאישור מחדש. על פי חוקרת הספרות דורותיאה קרוק ארבעת האלמנטים האלה חייבים להופיע בדרמה על מנת שהיא תיקרא "טרגדיה". הם מופיעים כשרשרת של דבר המוביל לדבר, המעשה המביש מוביל לסבל, הסבל מוביל בסופו של דבר לידיעה/הארה, והידיעה מובילה לאישור מחדש של הערכים. שהרי, הטרגדיה היא יצירה שמעוררת חמלה ופחד והמטרה שלה היא להביא את האדם קתרסיס– זיכוך, היטהרות, הוצאת הרעלים, המצב שבו הקורא/ צופה מגיע לידי היטהרות וזיכוך מרגשות של חמלה ופחד המצטברים בו במהלך הקריאה/צפייה בטרגדיה.


המעשה המביש

בבסיסה של כל טרגדיה עומד מעשה מביש, יסודו של המעשה הוא בחטא חמור שפוגם בסדר של העולם, בתקינותו של העולם, בצדק החברתי או בכולם ביחד. המעשה יכול להיות בגידה, גילוי עריות, רצח, גניבה וכו'. אבל חשוב שהחטא יהיה חטא חמור מאוד. המעשה המביש גורר אחריו אסונות וסבל. כמו כן, המעשה המביש, יכול להתבצע ע"י כל אדם בגלל שהוא מייצג חולשה אנושית (למשל גניבה).

 באנטיגונה נמצאים שני מעשים מבישים:

 1. של קריאון- החוק האוסר לקבור את המת הבוגד (פוליניקס), חוק שהוא לא צודק, הוא מנוגד לחוק האלים (חובת קבורה לכל מת לא משנה מה הוא עשה).

 2. של אנטיגונה- היוצאת במרד כנגד חוק המלך.

 שני המעשים המבישים יוצרים את הטרגדיה.


הסבל

דורותיאה קרוק מגדירה את הסבל כרגש עז ביותר שאדם יכול להרגיש ולסבול. הסבל חייב להיות אמיתי והוא נגרם ישירות מהמעשה המביש. השפעתו של הסבל הרסנית. הסובל מודע לגורם הסבל כי סובל שלא מודע הוא מעורר רחמים אצל הקורא.

 בטרגדיה אנטיגונה, הסובלים מן ההחלטה הם שניים:

 קריאון סובל מהחלטתה של אנטיגונה כשם שאנטיגונה סובלת מהחלטתו. כמו שהם חוטאים כך הם סובלים. ככל שקריאון עקשן יותר כך הוא סובל יותר, הוא מתעקש עם אנטיגונה, עם בנו היימון (במילותיו הוא מראה לאביו כמה הוא לא בסדר, אביו לא מקבל ביקורת מילד- בנו ולכן הוא סובל), הוא מתעקש עם טרסיאס והוא מתעקש עם המקהלה לעשות בדיוק ההפך. (קריאון סובל בעיקר כשהוא חש כי מזלזלים לו בכבודו).

 אנטיגונה מורדת בקריאון, היא מורדת בחוקי החברה (לא בחוקי האלים), היא בטוחה שהיא צודקת והיא "הולכת " עם עקשנותה עד הסוף, וגם כשעומדים להרוג אותה היא לא פוחדת היא מעדיפה למות, העיקר לקבור את אחיה.


הידיעה

דורותיאה קרוק טוענת, שהידיעה נובעת מהבנת טבעו היסודי של האדם, או מהבנת גורלו האנושי של האדם. הידיעה תמיד תבוא מהסבל הטראגי. הסיבה לסבל יוצרת את משמעותו וזו הידיעה.

 אנטיגונה מודעת לסבל והיא יודעת מה המחיר שהיא הולכת לשלם עליו, על המרד שלה: היא לא תינשא, היא לא תוליד ילדים, היא תיקבר באביב נעוריה (היא בת 16), היא לא תתחתן עם היימון- זה הידיעה שלה. בתוך הידיעה של אנטיגונה היא גם עדיין חווה את ההיבריס (חטא הגאווה). היא משווה את עצמה לאלה ניובה- והמקהלה מזדעזעת מהשוואה זו ואומרת לה לא להיות גאוותנית. אנטיגונה במרד שלה לא מודעת לגאווה הגדולה הזו.

 המתבוננים במחזה, יכולים להבין את הסבל רק אם יש לו סיבה. הסיבה לסבל יוצרת את המשמעות שלו. אנטיגונה מודעת לסבל כי היא עשתה מעשה מביש והתנגדה לצו המלך. גם קריאון מודע לסבל, אבל עקשנותו מעבירה אותו מהידיעה עד לסוף היצירה ממש, עד שאהוביו, בנו ואשתו מתאבדים למולו, רק אז הוא מודע לכך כי הרצון שלו לשלוט בעם ולהפוך לעריץ (טירן), הוא שהניע אותו לעקשנות, ולשמור על צו המלך שלו, בלי לנסות להתפשר. (הוא היה יכול להתפשר כשבנו בא איו עם שני המשלים,  הוא היה יכול להתפשר ולהסכים לקבור את פוליניקס בארגוס- בעיר שעם צבאה הוא נלחם). קריאון טוען שאנטיגונה היא האשמה בכל הסבל שלו, כי היא לא צייתה לחוקים, וחסר ציות לחוקים הוא חטא שמאיים לפגוע בסדר החברתי.

באנטיגונה, שני הגיבורים המרכזיים סובלים ומגיעים לידיעת הסבל אם כי אנטיגונה לא מגיעה להכרת ערך החיים, היא מתאבדת, מתמודדת בדרך הזו עם העונש והסבל, וממשיכה להחזיק בדעה כי ערכם של המתים חשוב מערכם של החיים. קריאון מבין את המעשה שלו רק בסיום היצירה ומודע בעקבותיו, לערך החיים, לערך המוסרי, אך הכל כבר אבוד לו. הוא מבין שכל העימות היה למעשה עם היקירים לו, עם האנשים שהוא הכי אוהב ומעריך.


האישור מחדש (קתרסיס)

קתרסיס= אישור של ערכי האנושות מחדש.

הטרגדיה גורמת לתחושה של אישור ערך רוחו של האדם והכדאיות של חייו. זה מקביל לקתרסיס- למירוק, ניקוי וזיכוך הרגשות שעלו לאורך היצירה (פחד, רחמים, חמלה, כעס וכו') ויציאה מן המחזה בהרגשה טובה ומשוחררת. טבעי היה שלאחר הטרגדיה יחוש הקהל במועקה, עצב, כעס, אימה, רחמים וכאב, אבל הפרדוקס הוא שהקהל יוצא נקי מן הרגשות הללו, מטוהר ומשוחרר, כי הוא עבר תהליך שבו הבין את הסבל וקיבל אישור למערכת המוסרית האוניברסלית. האדם יכול לסבול ייסורים שהם בגדר כפרה על עוונות ויש לו הכוח להחזיר דברים לקדמותם. היצור האנושי שנחשב חלש ועלוב בהשוואה ליצורים האליליים, הוא חזק ברוחו להבין, לכאוב ולהבריא באמצעות הסבל והידיעה.

 הקתרסיס, אם כך, שייך למתבונן המחזה או הקורא. הקתרסיס יוצר תחושה אצל המתבונן והקורא, שערכי היסוד שלו, ערכי האדם, טעם החיים ומשמעותם, קיבלו אישור מחדש וגרמו לקורא או לצופה טוהר. הקורא משתחרר מהסבל שהוא ראה במחזה והאמונה שלו כי העולם הזה בנוי על ערכים נכונים שישמרו עליו מתאוששת.

 באנטיגונה, קריאון חוזר בו מאוחר מדי, והלקח הזה שלא לשמוע לדברי ההיגיון ולהתנהל ע"י פחד, עלול בסופו של דבר להביא לפגיעה. הקתרסיס, האישור המחודש של הערכים בא לידי ביטוי בתחושה של הקהל, שחש כי הסדר שב אל כנו למרות הקונפליקטים העזים, למרות מותה של אנטיגונה, למרות כישלונו של קריאון. הצופה מרגיש שחוק הרגש, החוק הדתי הנעלה מעל לכל החוקים חזר על כנו. סבלה של אנטיגונה לא היה לשווא כי המאבק שלה השיג אישור מחודש של החוק הקדום וקריאון קיבל את עונשו. גם קריאון מבין בסוף היצירה שהוא טעה והעונש שקיבל נועד ללמד אותו ואת האדם בכלל שגאוותנות- סופה להפיל אדם מרום מעמדו.

 מסר הקתרסיס באנטיגונה בא לאשר כי לא משנה מה יהיה בעולם תמיד יקברו את המת, לא משנה איזה מלך יעלה האלים וחוק האלים יותר חזק.

כמו כן הצופה/ קורא מבין כי ההיבריס עלול להביא לאסון ולכן עליו להימנע מהיבריס מוקצן.