ניתוח היצירה

הגיבור הטראגי

באנטיגונה ניתן לראות מאפיינים של הגיבור הקלאסי של טרגדיה. נמנה כמה מהם. ניתן להחשיב הן את אנטיגונה והן את קריאון כגיבורי הטרגדיה ובסיפור של שניהם נמצא את מאפייני הגיבור הטראגי.

מעמד עליון - בגיבור הטראגי יש "מהנשגב" (המרומם, הנעלה). הוא נעלה גם במעמדו החברתי - מלך או בן מלך - קראון המלך, אנטיגונה בת מלך, בתו של אדיפוס וקרובת משפחה של המלך הנוכחי, מה שהופך את נפילתו בסיום ליותר דרמטית.

חולשה אנושית - בגיבור הטראגי הנעלה יש גם חולשה אנושית - התכונות שגורמות לו לטעות ולהיכשל. הוא אדם "בשר ודם" ולכן לוקה בחסרונות אנושיים כמו: אימפולסיביות, חרון-אף, גאווה, עקשנות, עיוורון לגבי טעותו כאחד האדם. אלה התכונות המובילות אותו לאסונו ובראשן "ההיבריס" - חטא הגאווה, היוהרה. קריאון לועג בתחילה אפילו לנביא העיוור, שליח האלים, מתעקש לא לקבל את עצת המקהלה, את עצת בנו; אנטיגונה משווה עצמה לבת אלים, מתחצפת למלך (מכנה אותו כסיל), מתייחסת באסרטיביות לאיסמנה אחותה, לא מוכנה לאף פשרה.

מצד אחר, יש בו תכונות נעלות ובראשן אומץ לב נדיר - מהיבט זה אנטיגונה מגלה תעוזה בלתי רגילה, מול איסמנה ההססנית, החוששת לגורלן כנתינות וכנשים, נחישות, אידיאליזם ונכונות להקרבה עצמית. בכך שונה הגיבור הטראגי משאר האנושות. דורותיאה קרוק טענה כי "הגיבור הטרגי יציג\מייצג אך שונה משאר האנושות", למעשה הוא מייצג את "האנושות האידיאלית" ובכך הוא הופך מושא לחיקוי.

הגיבור נופל לא משום שאינו מוסרי, אלא משום היותו בן אנוש בלתי מושלם מטבעו. חשוב לזכור, שיחד עם זאת, נפילתו הרואית. הנכונות שלו לסבול, אצילות נפשו ואומץ הלב הנדיר, מרוממות אותו (מעבר לייחוסו כבן למשפחת המלוכה).

הזדהות - הגיבור הטראגי מעורר חמלה והזדהות בקרב הצופים/קוראים. ב-"אנטיגונה" הצופה כנראה מזדהה עם אנטיגונה יותר מאשר עם קריאון, היא הקורבן לעקשנותו. החמלה כלפי אנטיגונה מתחזקת במונולוג שהיא נושאת בלכתה לבור כילאה, נפרדת מתושבי תביי, מקוננת על מר גורלה, "הו קבר,\חדר כלולות, הו בית עולמים...בלי מזמורי חתונה,\בלי לטעום חיים,\עם בעל וילדים".

חוסר צדק - בטרגדיה חייבת להתעורר כלפי הגיבור תחושה של חוסר צדק משום הפער בין החטא, "המעשה המביש" (שפגע בערכים מקודשים, ערער על הסדר המוסרי, ורק בסיום הסדר שב על כנו) לבין העונש. הגיבור אינו ראוי לעונש מוות או לסבל נורא, אחרי הכל, הוא פעל בשם אידיאל ולא מתוך נוחות אישית או כדאיות. לפי אריסטו, העלילה (והגיבור) מעוררים רגשות פחד ורחמים שמובילים את הצופה ל-"קתרזיס".

חטא הגאווה/ההיבריס - הטעות של הגיבור הטראגי הינה אנושית ובלתי נמנעת. הוא מגיב כלפי מצב אובייקטיבי שנכפה עליו. אנטיגונה מגיבה כלפי הפקרת גופת אחיה פולינקס בניסיון לקבור אותו פעמיים, וקריאון מגיב כלפי הפרת הצו שהוציא כנגד פולינקס האוסר לקוברו כיוון שנחשב לבוגד בעירו. שניהם לא היו יכולים להישאר אדישים כלפי המציאות הזו ולכן החליטו לפעול. הפעולה עצמה נחשבה להתגרות באלים ולחריגה מגבולות האנוש המותרים להם בכך שהעזו לפעול "בשם האלים" כשכל אחד מאמין בצדקת דרכו. מכאן חטאם היה אנושי ובלתי נמנע. מכאן הטרגדיה - הפער בין רצונותיהם לבין התכתיב של האלים.

שניהם חטאו, שניהם נענשו. אריסטו טוען "בפואטיקה" כי אין "טוב" מול "רע". אנטיגונה אינה טובה מוחלטת, כיוון שחטאה בהפרת צו המלך, בהכרעתה בנושא המת ,שזוהי הטריטוריה של האלים ובלקיחת חייה בידיה. קריאון אינו הרע הגמור כיוון שהיה חייב להוכיח את עצמו כמלך חדש ולא לתת לעם תחושה של מנהיג חלש שאינו מגן על ביטחון המדינה. כיצד יגן על בוגד שיצא להילחם בתבאיי ואפילו להרוס את מקדשי האלים? איך יוכל להיכנע על ידי אשה- אנטיגונה? מה יחשוב העם על "המרד הקטן" במשפחה? איך זה ישליך על תדמיתו כמנהיג? בעיניו האדם נשפט קודם כל כ-"אזרח", כנאמן לשלטון.

מסקנה: לשניהם נסיבות מקלות, אך שניהם חוטאים בחטא הגאווה ונענשים. יחד עם זאת, החטא של קריאון בולט או צורם יותר כיוון שהוא מואשם בשרירות לב לא רק כלפי אנטיגונה, אלא גם כלפי בנו היימון וכלפי האזרים מהם הוא תובע ציות מוחלט.

ההחמצה הטראגית. רק לקראת הסיום קריאון מתפכח, מודה בשגיאותיו, אכול רגשות אשם מול חורבן משפחתו (הימון בנו שהתאבד, אשתו שמתאבדת, נבואת החורבן של הנביא מתגשמת לנגד עיניו)

גורל - אין הגיבור הטראגי אדון לגורלו בטרגדיה היוונית. גורלו מוכתב מראש ומאבקו נועד לכישלון, אך המאבק מקנה לו את ייחודו, ותכונותיו הן אלה שמרוממות אותו מצד אחד, ומביאות אותו לאסונו מצד אחר. האדם מן היישוב מזדהה עם המאבק. כישלונו של הגיבור מזכיר לנו את חוסר האונים שלנו להימנע  מטעויות ולשלם עליהן מחיר. מכאן, למרות שמדובר בגיבור ולא בדמות פשוטה, ניתן להשליך את סבלו על המין האנושי כולו. המאבק פרטי של הגיבור, אך הסבל משותף לכלל בני האדם.