סיפורי אבות - תקציר

בראשית כ"א

קישור לפרק

תקציר

הפרק מחולק לשניים (אך מטעמי נוחות נחלקו לשלוש):

בחלק הראשון מסופר בשעה טובה ומוצלחת על לידתו של יצחק בנם של שרה בת ה90 ואברהם בן ה100. אך בחלק השני, לאחר שיצחק נימול ואף נגמל (מהנקה) ומתחיל להשתעשע עם אחיו למחצה - ישמעאל, מתערבב כאב לב גדול בשמחה הגדולה של המשפחה. שרה דורשת מאברהם לגרש מהבית את ישמעאל בנו בכורו שנולד לו מהגר (כהצעתה (בפרק ט"ז)) אך ה' אומר לו להקשיב לשרה ולא להיות עצוב כי יצחק ולא ישמעאל יהיה הבן הממשיך שלו. בדומה לפרק ט"ז, שוב הגר נקלעת לצרה (מוות בצמא) ושוב מלאך ה' מציל אותה.

בחלק השלישי של הפרק – בדומה לסכסוך עם עבדי לוט (פרק יג), אברהם שוב נקלע לסכסוך על שטחי מרעה. הפעם מול עבדי מלך פלישתים. הם נשבעים בבאר שבע לסיים את הסכסוך בדרכי שלום ובלי מלחמות וכורתים הסכם שלום.

סיכום הפרק

חלק א – הולדת יצחק – פסוקים א-ח

בפסוק א' מסופר שה' "פקד" (=זכר) את שרה כאשר "אמר" (=כפי שרצה/הבטיח). ואז יש חזרה על מסר זה "ויעש ה' לשרה כאשר דיבר". כלומר יש כאן "תקבולת נרדפת" שמעידה על סגנון כתיבה/ז'אנר ספרותי מסוג "שירה (מקראית)" (כלומר, לא סתם דיווח "פרוזאי" בשפה פשוטה וקרה) בגלל שמדובר במאורע חגיגי וכן בנס על טבעי (שאישה יולדת בגיל 90). (תקבולת נרדפת- כאשר אותו דבר מופיע פעמים פעם אחת אחרי השניה)

המילה שרה חוזרת בפסוקים א-ג 4 פעמים מטרת המילה המנחה – להדגיש את הנס / פלא בהולדת יצחק בגיל כה מופלג של שרה ואברהם.

בפסוק ד' מסופר כי אברהם ביצע ביצחק ברית במילה בגיל 8 ימים כפי שה' ציווה אותו בפרק י"ז כפי שמקובל בהלכה היהודית עד ימינו אנו. יחד עם זאת, נציין כי במסורת היהודית נהוג לקבוע את השם לאחר ביצוע ברית המילה ולא לפני כן. הסיבה להבדל – כי במקרה זה השם נקבע מראש (ע"י ה' בגלל שאברהם צחק כשה' בישר לו על כך ששרה תלד עבורו בן).

ניתן לשאול – מדוע מבצעים טקס זה בתינוק בן 8 ימים ולא בגיל מבוגר יותר? מדוע לא מבקשים את ההסכמה שלו? כמובן שניתן לשאול מדוע הברית היא באיבר כה אינטימי ולא באוזן או באף?

ניתן להציע לכך כמה הסברים: למשל, כדי להעביר לתינוק מסר שהעובדה שהוא יהודי "נכפית" עליו והוא לא יכול לברוח מזה גם אם ימיר את דתו. כמו כן, כאשר האב מל את בנו למעשה הוא מבטא הסכמה עם מה שנעשה לו כשהיה תינוק. הברית נעשית דווקא במקום אינטימי כי היא נועדה לך גם כשאתה נמצא לבד עם עצמך ואיש לא רואה אותך. זה לא נועד לשמש לראווה ולגאווה אלא משהו פרטי בינך לבין ה'.

בפסוק ו' שרה אומרת "צחוק עשה לי ה'". כיצד יש לקרוא/לפרש את דבריה?

מצד אחד אפשר לפרש זאת כתלונה – שהיא מתלוננת שצוחקים ממנה שבגילה היא מניקה.

מצד שני ניתן לפרש זאת כהודיה לה' – שגרם לה לשמחה שזכתה להניק למרות גילה המופלג.

איזה פירוש ניתן לבסס לפי פסוק ז'?

בפסוק ז'  נאמר "מי מילל לאברהם הניקה בנים שרה" – מי ציפה בכלל שיהיה בן לאברהם ושאני אניק? כלומר: לפי פסוק ז' פסוק ו' זה הודיה ולא תלונה.

בפסוק ח' נאמר שיצחק "נגמל" כלומר סיים לינוק. כלומר הוא בסביבות גיל שנתיים-שלוש. ורק אז אברהם עושה "משתה" (סעודת הודייה). אולם, לא מסופר שהוא מביא קורבן תודה לה' אלא רק חוגג עם מכריו. לפי המדרש, השטן קטרג (התלונן) על כך וה' אמר לו שאברהם לא צריך להביא לו קורבן כי הוא יודע שהוא מוכן להקריב עבורו אפילו את יצחק. ניסוי שהשטן דרש מה' לממש – כפי שנקרא בפרק הבא (על הניסיון של "עקדת יצחק").

 

חלק ב – גירוש ישמעאל והגר – פסוקים ט-כא

בפסוק ט' שוב מוזכר הפועל "צחק" ושוב בהקשר שלילי. שרה מגלה שישמעאל "מצחק" עם יצחק.

מה רע בכך? ישנם מספר הסברים: לצחק = לבצע פעולות של עבודה זרה. לצחק = לשחק משחקים בעלי אופי מיני (כמו בפרק י"ט). לצחק = להיות קל דעת (לזלזל ולצחוק על דברים שנאמרים לך).

לכן, בפסוק י' שרה דורשת מאברהם (הפעם לא רק מבקשת או מתלוננת כפי שהיה בפרק ט"ז), לגרש את הגר כי לא מוכנה שנער כזה יתחלק בירושה עם יצחק בנה. כלומר, לא מפריע לה רק שישמעאל מתנהג לא יפה ועלול להשפיע לרעה על יצחק אלא מפריע לה בכלל עצם הרעיון שהוא יקבל חלק בירושה.

ע"פ הממצאים הארכיאולוגיים, בחוקי המזרח הקדום היה חוק לפיו אם גבירה (אשת האדון) לא רוצה שהבן של השפחה שלה יתחלק בירושה עם בניה הביולוגיים עליה לשחרר את השפחה ובנה לחירות.

שאלת עמדה/חשיבה/עמ"ר: האם לדעתך שרה נהגה כראוי?

מצד אחד: כן – פעלה כפי שהתיר לה החוק במזרח הקדום.

מצד אחר: לא – זה שמותר לה לפי החוק לשחרר את השפחה ובנה זה לא אומר שזה מוסרי. היא גרמה בכך לישמעאל לחיות ללא אביו הביולוגי אברהם.

 

בפסוק י"א אברהם מביע צער.  וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.בשונה מהשתיקה שלו בפרק ט"ז (אז הגר היתה בהריון וישמעאל עדיין לא נולד). הפעם לאברהם קשה רגשית מנטישת הגר ולמעשה מנטישת בנו. אך בפסוק י"ב ה' מתגלה אליו ואומר לו לשלוט ברגשות ומיידע אותו שהבן הממשיך שלו יהיה יצחק ולא ישמעאל.

שאלת עמדה/חשיבה/עמ"ר: האם לדעתך ניתן לצוות על רגשות? אפשר לומר לאדם לא להיות עצוב?

מצד אחד: לא – כי זה לכאורה בלתי נשלט וזה רגש טבעי לחלוטין.

מצד אחר: כן – כי רגש זה תמיד תוצאה של פרשנות. כשמפרשים משהו בצורה שלילית יש רגש שלילי ושמפרשים משהו בצורה חיובית יש רגש חיובי.

 

בפסוק י"ד מסופר שאברהם קם בבוקר ונותן להגר לחם וכלי למים והיא הולכת ומתבלבלת בדרכה במדבר. התנ"ך הוא בעל סגנון "אליפטי" (חסר) הוא לא מפרט את הרגשות של הגר וישמעאל כי התנ"ך איננו ספר קריאה / איננו טלנובלה אלא ספר חינוכי והוא מתמקד רק בפרטים שמקדמים את העלילה מבחינה חינוכית.

בפסוקים טו-טז מסופר שהגר לא רוצה לראות את בנה גוסס ומת ולא לשמוע את הבכי שלו ולכן היא מניחה אותו במרחק רב ממנה "כמטחווי קשת" (=במרחק של חץ שנורה מקשת).

בדומה לפרק ט"ז שוב מתגלה אליה מלאך ה' ושוב מציל אותה והיא מגלה/רואה היכן יש באר.

כמו כן, שוב יש הסבר/מדרש שם לישמעאל. אלא שהפעם לילד קוראים ישמעאל כי ה' שמע את הבכי שלו ואילו בפרק ט"ז כי ה' שמע (=שם לב) לסבל של הגר אימו.

 

שאלת עמדה/חשיבה/עמ"ר: האם לדעתך אברהם הפקיר למוות את הגר?

מצד אחד: כן – כי אם לא היה מתגלה אליה מלאך בנה היה גוסס ומת מצמא

מצד אחר: לא –ה' הבטיח לו שיצא מישמעאל גוי גדול, כך שסמך על ה' שידאג לו ובעקיפין גם לה. 

כמו כן, אברהם לא תכנן שהיא תתבלבל בדרך ושיגמרו לה המים לפני שהגיע לבאר. למרות שהתבלבלה למעשה היא היתה קרובה לבאר אלא שהיא זו שלא שמה לב לכך (עד שהמלאך לא הרגיע אותה לא "נפקחו עיניה" (היא לא שמה לב/לא הבינה שיש שם מים)) כי נלחצה מהמצב (שבנה גוסס מצמא)).

 

בפסוק כ' מסופר שישמעאל הפך ל"רובה קשת". יש טוענים שזה מידה כנגד מידה על כך שאימו נאלצה להתרחק למרחק של חץ שנורה מקשת. כלומר, בגלל שהיא נאלצה להתרחק ממנו מרחק זה, הוא הפך לאיש מלחמה שמשתמש דווקא בכלי זה.

 

חלק ג – הברית עם מלך פלשתים פסוקים כב-לד

הפרק מסתיים בכך שאברהם ואבימלך מלך פלשתים ושר צבאו מבקשים לכרות ברית שלום עם אברהם. הדבר מעיד על התגשמות הנבואה בפרק י"ב על כך שאברהם יהיה בעל שם גדול אדם בעל מעמד חשוב.

אברהם (בשונה מפעמים קודמות) מרגיש ביטחון עצמי ובוחר להעיר ולנזוף בעבדי המלך שגנבו את בארותיו (השתלטו עליהם). אולם המלך התכחש ואמר שלא ידע על כך.

כדי לכרות ברית הם אברהם נותן לאבימלך 7 כבשים (=מספר סימלי/נוסחאי/טיפולוגי) והם נשבעים שהבאר היא של אברהם ושלא יפגעו אחד בשני.

מהו מדרש השם הכפול של באר שבע?

1.      כי במקום זה נשבעו אברהם ואבימלך מלך פלישתים

2.      כי כרתו ברית באמצעות 7 כבשים.

 

מי קבע את השם באר שבע למקום זה?

לפי הגישה הביקורתית– במקומות שונים בספר בראשית מסופר דעות שונות מי קבע את השם של באר שבע כי התורה נכתבה לפי גישה זו ע"י אנשים שונים עם דעות שונות.

לפי הגישה המסורתית– מקום יכול לקבל כמה פעמים את אותו שם (או שמות שונים) בגלל נסיבות שונות שמעניקות לו את השם הזה מחדש כל פעם בגלל אירוע אחר שהתחרש והעניק משמעות נוספת/אחרת לשם.

פותרים את זה יחד:

כעת פתרו שאלת בגרות על קטע זה

לחצו כאן, ופתרו את שאלה 1 סעיפים א-ג

צריכים מעט עזרה?

שאלות/הערות להכוונה

א1, שימו לב שיש להתייחס לשני אלמנטים. גם מה מה הסיבה שאומרת לאברהם מדוע לא רוצה שישמאל ישאר בבית, וגם הסיבה שבגללה בכלל פנתה לאברהם לאחר שראתה מה ישמעאל עושה.
א2 וכן סעיף ב', כתוב במפורש בסיכום
ג'1 יש להתייחס למצבה הנפשי
ג'2 יש להסביר כיצד הבעיה נפתרה הרי המלאך לא גילה לה היכן המים
 

רושמים במחברת:
מילים חשובות: פקד (זכר), מילל (אמר/חשב), נגמל (הפסיק לינוק), כמטווחי קשת (כמו מרחק של חץ שנורה מקשת), נפקחו עיניה (שמה לב)

מונחים חשובים: תקבולת נרדפת, שירה (מקראית), נס על טבעי , מילה המנחה, חוקי המזרח הקדום, סגנון "אליפטי" (חסר), מידה כנגד מידה, מספר סימלי/טיפולוגי, מדרש השם הכפול, הגישה הביקורתית/מסורתית